ד"ר אלה פלורסהיים
עורכת ראשית, הוצאת יד ושם
בוגרת האוניברסיטה העברית בירושלים. חוקרת שארית הפליטה, מחנות העקורים בגרמניה ותרבות היידיש לאחר השואה
ד"ר אלה פלורסהיים, כעורכת הראשית של הוצאת יד ושם, נראה כי העבודה שלכם לא מסתיימת. למרות השנים הרבות שחלפו מאז השואה, עושה רושם שיש עוד סיפורים שמחכים לחשיפה.
"למרות השנים הרבות שחלפו, אנחנו חשים שיש עדיין סיפורים רבים שמחכים לחשיפה. חומרים רבים נמצאים בארכיונים ומחכים לגואל, כמו גם מכתבים וחומרים אישיים הנמצאים בבתים של אנשים. בשנים האחרונות יד ושם אסף אלפים רבים של פריטים במסגרת מבצע 'לאסוף את השברים', ולא פעם דרך הפרויקט הזה הגיעו אלינו כתבי יד מרתקים.
"אנחנו מפרסמים בהוצאת יד ושם מדי שנה כ־30 ספרים בעברית, באנגלית ובשפות נוספות. ההוצאה פועלת במסגרת המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, ואנחנו מפרסמים מחקרים חדשים בנושא השואה, תיעוד ויומנים מתקופת השואה וזיכרונות של שורדים".
גם עתה ממתינים בשולחן המערכת שלכם סיפורים שטרם ראו אור?
"אני תמיד מופתעת מעוד זווית שנחשפת ושלא היתה מוכרת קודם, ומעוד היבט שאנחנו מגלים דרך סיפור כזה או אחר, שמאיר עובדות חדשות. על שולחן המערכת נמצאים ממש כעת כמה סיפורים שלא פורסמו מעולם, כמו למשל הזיכרונות המוקדמים של פניה פישר, שממש בקרוב ייצאו מהדפוס. היא הצליחה להגיע לקבוצת הפרטיזנים של האחים ביילסקי ולשרוד את השואה, אך איבדה את בעלה ואת שני ילדיה, ולמעשה נותרה באבל מתמיד על משפחתה.
"זמן לא רב לאחר סיום המלחמה, היא העלתה על הכתב את זיכרונותיה והנציחה את יקיריה. היא גם חשפה את חלקה של אישה בוגרת יותר, שלא היתה מסוגלת להיות לוחמת, וכתבה על תפקידה בקבוצת הפרטיזנים. כתב היד ישב אצל משפחתה שנים ארוכות, ואחיינה, פרופ' שרגא שני, מסר אותו לפרסום. דרך העבודה על הספר הזה והפרסום שלו נחשף עוד סיפור קורע לב, על קורותיה של אישה יהודייה אחת וגורלה בשואה".
מהי החשיבות ביצירת הנרטיב האישי עבור אותם העדים, שורדי השואה? בפסיכואנליזה מזכירים לא אחת את חשיבותה של פונקציית העד, אותה הפונקציה המאפשרת לאדם לספר את סיפורו האישי, הכולל רצף היסטורי.
"היכולת של אדם לספר את סיפורו האישי היא בעלת ערך רב, גם במובן האישי והמשפחתי וגם בהקשרים רחבים יותר. הזווית של הפרט מעוררת עניין רב היום, ומאפשרת להפיק תמונה שלמה יותר של אירועי השואה. בכך משתלבים גם הספרים שלנו, שמבקשים לספר את הסיפור הזה. מעבר לכך, מהזיכרונות עולים פעמים רבות גם תיאורים מרגשים של העולם היהודי שחרב בשואה, של המנהגים, המאכלים והאווירה המשפחתית. אנחנו משתדלים לפרסם ספרים שיביאו סיפורי שואה משלל האתרים שהנאצים שלחו אליהם את ידיהם - ממזרח אירופה וממערבה, וכן ממקומות נוספים כמו רומניה, יוון, הבלקן, סקנדינביה ועוד".
יצירה ואהבה בגטו
מה בעצם כולל פרסום של יומן מתקופת השואה, ועד כמה עולה הצורך לתקף עובדתית, אמפירית, את המידע שנמסר משורדי שואה?
"הוצאה לאור של יומן או תעודה מתקופת השואה היא מורכבת, ואנחנו משקיעים משאבים גדולים בפרסום שלהם. תהליך העבודה כולל פענוח של חומרי המקור, שנכתבו לא פעם בכתב יד ובתנאי לחץ, ותרגומם משלל שפות. שלב נוסף הוא העריכה המדעית. בשלב זה היסטוריון עובר על החומרים, לומד אותם ומוסיף הערות מלוות לגבי אירועים, אישים ומונחים המופיעים בכתב היד. כך מקבל הקורא תמונה מקיפה יותר.
"כך, למשל, תרגמנו מיידיש לעברית ולאנגלית את יומנו של ליפמן קונשטאד, יומן מגיהינום טרנסניסטריה. קונשטאד, שהיה אדם משכיל ורגיש, תיאר את מציאות החיים העגומה בגטאות בטרנסניסטריה. שתי עורכות מדעיות, פרופ' דליה עופר וד"ר שרה רוזן, עמלו על היומן הזה, פענחו עניינים שונים שאליהם הוא התייחס והביאו מידע נוסף. אנחנו מרגישים שהבאנו עדות עשירה של מה שאירע ליהדות רומניה, שסיפורה המיוחד היה פחות מוכר עד לשנים האחרונות".
אתם מאתרים סיפורים ממקומות שונים וגם מזמנים שונים. מה ההבדל בין זיכרונות שנכתבים מייד בסמוך לסיום המלחמה לבין זיכרונות שנכתבים בגיל מאוחר יותר?
"הבחנו בהבדל גדול בין השניים. את הסגנון של הסוג השני, זיכרונות מסוף החיים, שאצלנו מתפרסמים תחת הסדרה 'בגוף ראשון', רובנו מכירים. מדובר בכתבי יד שהשורדים כותבים עשרות שנים לאחר אירועי השואה, לעיתים בזקנותם. ספרים אלו מהווים על פי רוב סיכום של חייהם. הם נפתחים פעמים רבות בתיאור ילדות השורד לפני השואה, בתולדות משפחתו, ורק לאחר מכן מגיעים אירועי המלחמה. לפעמים השורדים יספרו גם איך הם שיקמו את חייהם לאחר השואה, ומה קרה להם בשנים הבאות של חייהם.
"בסיפורי שורדים, ניכר שהם שמעו במחנות שמכינים סבון מהשומן של הנרצחים. מהמחקר אנחנו יודעים שהדבר לא נעשה בפועל, ונוסיף הערה בדיוק ברוח הזאת. מעבר לדיוק ההיסטורי, עצם אזכור הדבר מלמד הרבה על הלך הרוח במחנות"
"מעניין לציין שלפעמים דווקא בגיל זיקנה, השורדים מוכנים לחשוף באומץ רב דברים שלא היו מסוגלים לספר בגיל צעיר. נתקלנו בדוגמאות מרגשות של שורדים שכתבו בעשורים המאוחרים לחייהם, וציינו כי לראשונה הם פתחו צדדים נוספים וחדשים בסיפורם".
והזיכרונות המוקדמים?
"הם שונים. ככל שהצלחנו לאתר עוד ועוד זיכרונות מהסוג הזה, קלטנו שיש כאן סוגה חדשה. הזיכרונות הללו, שבסופו של דבר ייחדנו להם סדרה נפרדת בשם 'קולות ראשונים', מתמקדים במלחמה בלבד. לעיתים הם נפתחים בזריקה ישירה של הקורא לתוך סיטואציה קשה שחווה השורד. הזיכרונות המוקדמים עוצמתיים מאוד, ולפעמים יש תחושה שהם מעבירים תמונה כמו מבעד למצלמה, שהשורד ניסה לקרוע מתוך עיניו את המראות הקשים ולהעביר אותם אל הדף. בשונה מהשורד המבוגר, שמסכם את חייו ומעביר מסר לילדיו ולנכדיו, נראה שלזיכרונות המוקדמים היה תפקיד אחר: הם סייעו לשורד לעשות איזשהו סדר ראשוני ואפשרו לו להתחיל לשקם את חייו".
מה באשר לאנשים שכתבו את חוויותיהם במסתור, תחת לחץ?
"כל טקסט הוא בעל מאפיינים שונים, וכשניגשים לעבוד עליו יש לתת את הכבוד למה שמייחד אותו. מובן שכתיבה במהלך המלחמה, בתנאי לחץ קשים, משפיעה על אופן הכתיבה. לעיתים הכותב לא היה מודע לאירועים מסוימים, או שגה בנתונים כלשהם כי לא היתה לו דרך לדעת. במקרה כזה, בעת פענוח הטקסט אנחנו לומדים לא רק מהמידע שהכותב הביא, אלא גם מהאופן שבו מסר אותו".
את מעלה כאן סוגיה אחרת, משמעותית לא פחות: פערים שמתגלים בין הזיכרון הסובייקטיבי של השורד לבין העובדות. בהינתן פער כזה, איך בעצם מגלים לשורד שהסיפור שהוא זוכר לא מדויק?
"אכן, קורה שבמהלך עבודה על הטקסט העורך האקדמי מוצא שתאריך או שם כלשהו בטקסט לא נכון. אנחנו לא באים 'לחפש' את השורד, אלא מבינים שהמידע המלא לא היה פרוס בפניו בשעת המעשה כפי שאנחנו מודעים לו כיום, או שפשוט חל שיבוש נקודתי. במקרים כאלה, ומשום שהאמינות ההיסטורית של ספרינו חשובה לנו, אנחנו מוסיפים הערת שוליים שבה אנחנו מדייקים את הנתונים, מתוך כבוד רב לשורד.
"דוגמה קיצונית לכך היא עניין שעולה בזיכרונות של השורדים, שלפיו הם שמעו במחנות כי מכינים סבון מהשומן של היהודים הנרצחים. מהמחקר כיום אנחנו יודעים שהדבר לא נעשה בפועל, ואנחנו מוסיפים הערה בדיוק ברוח הזאת. חשוב לציין שמעבר לדיוק ההיסטורי, עצם אזכור הדבר מלמד הרבה מאוד על הלך הרוח במחנות, על דברים ששמעו ועל החששות הגדולים".
איך מסבירים לשורד שיש כאן הערת שוליים, ומהן תגובות השורדים כשהם מגלים שהזיכרון הסובייקטיבי שלהם לא מדויק לחלוטין?
"אנחנו שואפים לשמר את הקול האישי של השורדים בעת פרסום ספרי הזיכרונות, והם ומשפחותיהם עובדים איתנו בשיתוף פעולה מלא. אני מתרשמת מהאצילות הרבה של השורדים, ואלה שזכינו לעבוד מולם בשנותיהם האחרונות תמיד הפעימו אותי ברצון הגדול שלהם להשאיר עדות וזיכרון. אני חשה שיש הערכה לשכבה ההיסטורית שעוטפת את הספרים שלהם, והבנה שבאמצעותה הסיפור שלהם יגיע לקהל רחב יותר. ביד ושם, למשל, מתנדבת אישה יקרה בשם ברט בדיחי, שורדת שואה ואשת עדות בת 90, שהוסתרה בצרפת כילדה בזמן השואה. לאחרונה התחלנו בעבודה על זיכרונותיה, הסברנו לה שהיסטוריונית תעבוד על הספר והיא שמחה על כך, כמו רוב השורדים".
השכבה ההיסטורית והמדעית שהזכרת כוללת אנשי מקצוע רבים, שנתקלים באופן יומיומי בסיפורים קשים לעיכול. האם קיים תכנון עבודה רגשי עבור העובדים? האם אתם משתדלים להביא חומרים קלים יותר לעיכול למי שזה עתה סיים עיסוק בחומרים קשים רגשית?
"אצל כולם אני רואה את הלב ואת הבטן מעורבים, ולא רק את הראש. למשל, בשני יומנים שראו אור אצלנו - היומן של דוד קוקר מהולנד והיומן של אליה גרבר מליטא, שני יהודים צעירים שנספו. הם הותירו אחריהם כתבים מלאי יופי של אנשים צעירים, שאפילו במציאות של המחנות והגטאות יצרו, אהבו וכתבו.
"החיבור לעדויות הוא נטל רגשי לא קטן. לפעמים אני רואה שפרויקט מסוים הכביד באופן מיוחד על עובד. לא פעם בתכנון העבודה נשתדל לגוון את כתבי היד, אף שמעולם לא קרה שמישהו בצוות סירב לעבוד על כתב יד. תחושת השליחות גוברת"
"ראיתי כיצד כל מי שעסק במלאכה עמל כדי לדייק את הטקסט ולהוציאו לאור בצורה הטובה ביותר. הדברים נעשו מתוך חיבור אישי ממשי, ותחושה שבאופן זה נוכל להנציח את זכרם של שני הבחורים האלה, כל אחד בדרכו. ואלה רק שתי דוגמאות מתוך רבות. מובן שהחיבור הזה הוא נטל רגשי לא קטן, ולפעמים אני רואה שפרויקט מסוים הותיר חותם או הכביד באופן מיוחד על עובד. לא פעם בתכנון העבודה אנחנו חושבים גם על ההיבט הזה, ומשתדלים לגוון את כתבי היד. עם זאת, מעולם לא קרה שמישהו בצוות שלנו סירב לעבוד על כתב יד כלשהו, קשה ככל שהיה. תחושת השליחות גוברת".
נטישה ופחד במסתור
איפה פוגשים אותך הדברים מבחינה רגשית ואישית? אילו סוגי סיפורים משפיעים עלייך בצורה המשמעותית ביותר?
"מטבע הדברים, העדויות והסיפורים כולם קשים. עבורי, מה שהכי פוגע בבטן הן עדויות של שורדים שהיו ילדים בשואה. עדות של ילדים היא לעיתים פחות אינפורמטיבית, אבל היא מספרת סיפור לא פחות חשוב. השורדים־הילדים, שלעיתים נשלחו למסתור ולעיתים שרדו בתנאים קשים, מספרים על תחושת הנטישה, על הפחד. לפעמים זה במקטעים של זיכרון, בתמונות שנחרטו בזיכרונם. אלו עדויות קשות מאוד".
וכאמא לילדים צעירים, אני מניח שגם סיפורי האימהות מורכבים עבורך.
"כאמא לילדים צעירים, לפעמים הקריאה היא כמעט בלתי נסבלת. ממש לאחרונה פרסמנו את 'ימים בלי שם', זיכרונותיה של חיה אלבאום־דורמבוס, שתורגמו מיידיש. חיה, שהיתה סופרת יידיש בעלת שם, מספרת בחדות את סיפורה מוורשה, מהגטו, ולאחר מכן מההסתתרות בזהות בדויה בצד הארי. היא איבדה שתי בנות במהלך המלחמה, והלב יוצא אליה. כתב היד נמסר לנו בידי רות מרון, בתה השלישית, שנולדה לה לאחר המלחמה. היכולת של שורדים רבים לשקם את חייהם לאחר השואה ולהמשיך בחיים היא מפעימה, ואני מלאת כבוד אליהם".
כיצד מאווררים את התחושות הקשות שנוצרות סביב הסיפורים, ועד כמה החשיפה לסיפורים האלה מעניקה לך ולקולגות שלך תחושת פרופורציה אמיתית באשר לחיים?
"זה לא תמיד קל. משתדלים לעשות חלוקות בין התחומים השונים בחיים, אבל המחשבות נודדות לא פעם לנושא השואה, גם ברגעים האישיים והמשפחתיים. אישית, אני משתדלת לקרוא בשעות הפנאי ספרים אחרים לגמרי ולצפות בסרטים עם סוף טוב. על סופים עצובים שמעתי מספיק. כך או אחרת, העיסוק בנושא השואה נותן בעיניי פרספקטיבה היסטורית, והבנה שחשוב שנוקיר את מה שיש לנו היום במעגלים האישיים והלאומיים. שום דבר לא מובן מאליו".
"זיכרונות שנכתבו בזמן המלחמה או מייד אחריה הם עוצמתיים. לפעמים יש תחושה שהשורד ניסה לקרוע מתוך עיניו את המראות הקשים ולהעבירם אל הדף. נראה שהזיכרונות המוקדמים סייעו לשורד לעשות סדר ראשוני, ואפשרו לו להתחיל לשקם את חייו"
לסיכום, עד כמה גוף כמו יד ושם נשאר רלוונטי בעידן של רשתות חברתיות ושל גופי תקשורת רבים? עד כמה אתם מוצאים את עצמכם מתחרים על סיפורי שורדים מול גופים ורשתות אחרים?
"התחרות היחידה היא מול הזמן, לשמר ולחשוף את מרב הידע על השואה. יד ושם פועל במגוון דרכים, גם ברשתות החברתיות, והוצאת יד ושם היא אפיק נוסף במאמץ הזה. אנחנו נשענים על העבודה שנעשית בארכיון ובמכון המחקר; מנגד - פרסום המחקרים, התיעוד, היומנים והזיכרונות אצלנו מוביל להמשך מחקר ולפעילות נוספת. עם זאת, יש עוד המון מה לעשות.
"ככל שאנחנו מתרחקים מהאירועים עצמם, הדרך הטובה ביותר לשמר את הזיכרון של העולם היהודי שאבד בשואה היא לחקור ולפרסם. חשוב לנו שהקוראים יקבלו ספר עם מידע היסטורי אמין ומדויק, ככל שהיה ביכולתנו לבדוק. הספרים האלו ימשיכו לתת עדות של מה שקרה, ולספר את סיפור השואה גם כשהשורדים כבר לא יהיו איתנו".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
