ערב החגים הלאומיים: לחשב מסלול מחדש

1.

נחמו נחמו עמי. הגורל המשותף שלנו פרוס לאורך ההיסטוריה הארוכה של עמנו; עמסנו אותו על שכם יחד מול הגלים הגדולים שאיימו להטביע אותנו, ויכולנו להם. הייעוד היה נתון לוויכוח, במיוחד בדורות האחרונים, כשחזרנו להיסטוריה והקמנו מסגרת מדינית לחיות בה ביחד. ההצלחות והכישלונות הלאומיים רשומים בעברנו. אפשר להתווכח על הפרשנות שלהם. עובדה היא שבחשבון היסטורי שרדנו גיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן ותקומה, גלות וגאולה. פיעם בנו רצון חיים מתמיד לא לאבד עצמנו לדעת, להישאר יחד כעם, למרות הפיזור, המחלוקות והעובדה שהיינו לא בבית.

לאחר חורבן ארצנו במאה הראשונה, החל הגוף הלאומי להתפורר. מאה אחר מאה התרחקנו מהחיים המדיניים והתמקדנו בד' אמותיה של ההלכה. הגרעין הלאומי נותר רדום בתוך המעטפת הדתית, שהחזיקה אותו כרעיון שעתיד יום אחד לשוב למציאות חיינו.

2.

כשהחלה התודעה הלאומית להתעורר, התחולל התהליך מתוך סערה גדולה של ויכוח על זהותנו וייעודנו. החיים הדתיים כבר לא היו גורם הזהות המשותף, בוודאי לא באופן שבו נשמרו עד אז. אלה שעזבו את המסורת הדתית והתנגדו לתחייתנו הלאומית נטמעו בקרב העמים שבתוכם קיוו למצוא מנוחה, ונעלמו בזרם השכחה המאכל של הזמן. נותרו אלה שאחזו לפחות באחד מרכיבי הזהות העתיקים: האמונה והלאומיות. מעולם לא הפסקנו להתווכח עליהם. השאלה הנצחית שליוותה אותנו משחר קיומנו היתה: "מי אנחנו?", איזו זהות אנחנו מועידים לעם. זו השאלה הניצבת בבסיס הוויכוח בינינו גם כיום.

לא צריך לחשוש מהוויכוח, גם אם הוא קשה. אנחנו נבנים ממנו ומלבנים את אמיתות חיינו באמצעותו. הקודקס המשפטי העתיק שלנו - המשנָה - מכיל במופגן את דעות החולקים, ולא רק את אלה שההלכה נפסקה לפיהם. חכמינו לימדו שכשם ש"אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה", כך "אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחברו". זוהי המסורת הדמוקרטית שלנו. לא רק שנילחם על זכותו של האחר להשמיע דעתו (חלילה מלסתום פיות!); למעשה, אנחנו זקוקים לדעה האחרת כדי להבין את דעתנו, לחדד אותה ולפעמים אף לתקנה.

3.

הוויכוח המתמיד הזה הוא סוד קיומנו. הוא הקנה לנו יכולת מיוחדת להתאים את זהותנו לתנאים ההיסטוריים המשתנים. בעוד הגרעין העמוק נותר יציב, המעטפת פשטה ולבשה צורה כדי להתמודד עם אתגרי התקופות השונות. לא פעם דיממנו תוך ויכוח סוער, שבו הטחנו עלבונות זה בזה עד כדי מחשבות להיפרד, "איש לאוהליך ישראל". בפרספקטיבה היסטורית למדנו שהסערות המדממות היו חבלי לידה. אם חפצי חיים אנחנו, אסור שהוויכוח על ייעודנו ידלוף לערעור על גורלנו המשותף. מי שחושב שיוכל להסתדר לבדו בלי הרכיבים והזרמים השונים של אומתנו, מוזמן ללמוד מההיסטוריה. אנחנו עם של תהליכים ארוכים, וכל ניסיון לדחוק את הקץ יביא להתנגדות ולהתנגשות.

4.

בחודשים האחרונים קיבלנו שיעור גדול בדחיקת חלק גדול וחשוב בתוכנו לפינה. בתמימותנו וברצוננו לתקן את מה שבעינינו נראה כעוול מתמשך של המערכת המשפטית (ואיני מתכוון ליפות זאת. אני חושב שמדובר בעוול ובהפרת האיזון בין הרשויות לטובת הרשות השופטת), ביקשנו לעשות זאת תוך כיפוף ידיו של הצד השני. לא שיערנו שעבורם מדובר בעניין קיומי, מכיוון שלתפיסתם (לא לתפיסתי!), מי ששומר על יכולתם לחיות ללא כפייה דתית או אחרת הוא בית המשפט - ולא בית המחוקקים, שבו הם נידונו להיות מיעוט. כפי שכתבתי כבר, לא מתווכחים עם פחד, במיוחד כשהוספנו לרפורמה המשפטית הנחוצה חקיקות שכמו איששו את הפחדים, והוסיפו חומר בעירה למנהיגים חסרי אחריות שעברו את הגבול בהתבטאויותיהם. לכן, לעת עתה אנחנו צריכים לעצור את החקיקה ולחשב מסלול מחדש. סבלנות.

מהתיאטרון הרומי צעדתי 19 צעדים למרכז הרחבה. מרחק 19 מאות. התחלתי עם שבויי יהודה וכלי מקדשנו במאה הראשונה, והתקדמתי במעלה הזמן עד למאה ה־20, ליהודי רומא המופקרים לגורלם לנוכח הקלגס הנאצי

גם מתנגדי הרפורמה, חשוב שיידעו, לא יכולים לקצר תהליכים היסטוריים, ובוודאי לא להשלות עצמם שיסתדרו לבדם ב"מדינת תל אביב". לא "שלום עכשיו" ולא "גיוס עכשיו". החברה החרדית עוברת תהליכים עמוקים של שינוי והתערות בתוכנו. הסתכלו סביב וראו כמה דמויות חרדיות נראות על המסך וברשתות החברתיות, את ארגוני החסד העוזרים לכלל הציבור, את היציאה המתגברת לעבודה וללימודים אקדמיים, וגם את הגיוס, שנמצא בקו עלייה איטי אך יציב. סבלנות.

5.

מאחורי בית הכנסת הגדול ברומא נמצאת רחבת 16 באוקטובר 1943. בתאריך הזה ריכזו שם הנאצים את יהודי רומא ושלחו אותם ברכבות לאושוויץ. כך החל הגירוש הגדול של יהודי איטליה. בקצה הרחבה נמצא תיאטרון רומאי מהמאה הראשונה לספירה. כשהגעתי לשם כשגריר, שמעתי שמכנים את האזור "Portico di Ottavia", האכסדרה (שדרת עמודים מקורה) של אוקטביה, שהקים הקיסר אוגוסטוס לכבוד אחותו אוקטביה ב־27 לפנה"ס. השם היה מוכר לי מספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים עם הרומאים", וככל שחשבתי עליו, נרעדתי.

ההיסטוריון היהודי סיפר על מה שראו עיניו במקום בבוקרו של יום בהיר. זמן קצר לאחר החורבן הגדול של ירושלים ויהודה העמידו שם במה, ועליה ישבו הקיסר אספסיינוס ובנו טיטוס, מתכוננים לתהלוכת הניצחון. הובלו לשם שבויי יהודה וירושלים המעונים וכלי המקדש, סמלי עצמאותנו האבודה, ובראשם - מנורת הזהב ושולחן לחם הפנים וספר תורה עתיק מספריית המקדש. זו היתה מעין לוויה לאומית של העם היהודי. העתיד נראה עם רומא.

מהתיאטרון הרומי צעדתי 19 צעדים עד למרכז הרחבה. מרחק 19 מאות. התחלתי עם שבויי יהודה וכלי מקדשנו במאה הראשונה, והתקדמתי במעלה הזמן עד לאמצע המאה ה־20, ליהודי רומא המופקרים לגורלם לנוכח הקלגס הנאצי. הנה, ברחבה קטנה אפשר לראות בצורה מצמררת את הסיבה ואת התוצאה.

מדוע אירע הגירוש? שאלו אותי לא אחת מדוע אירעה השואה. אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמיים וארץ מגילות וכל בני האדם לבלרים - אין מספיקים לכתוב את התשובות. ועדיין, יש תשובה פשוטה הקודמת לכולן. הגירוש אירע כי הם יכלו לעשות זאת לנו, כי היינו חסרי בית לאומי. השואה לא צנחה עלינו משום מקום; היא היתה שיאן של 19 מאות של רדיפות, שהחלו באופן סמלי עם תהלוכת הניצחון על חורבננו באותה הרחבה שאליה קיבצו את יהודי רומא.

ממבט כזה, השואה לא הסתיימה ב־1945. היה לה אפילוג מתקן: הקמת מדינת ישראל. לא תיקון של הרוע, אלא של התנאים שאפשרו אותו. בתשעה באב האחרון עמדתי שם, והעליתי בעיני רוחי את שני האירועים האלה במרחק 19 מאות. הדמיון התפוצץ והרגש גאה על גדותיו. לא עמדתי שם כאדם פרטי, אלא כנציגה הרשמי של הישות המדינית שהיתה חסרה בשני האירועים המכריעים. גורל אחד משותף לכולנו. נזכור זאת. עם ישראל חי!