רגע לוי אשכולי: נתניהו התייצב מול סוכני הפוטש

מעניין לראות את התגובות העקומות של פרשנים מנהיגי אופוזיציה וראשי ממשלה לשעבר על מסיבת העתונאים השבוע של ראש הממשלה נתניהו. היתה שם המנה הרגילה של זלזול ודיבורים על בכיינות. אבל הסיבה העיקרית להופעה של נתניהו היתה הבלבול בחלק מהציבור וחרושת של דיבורים על פוטש בהליכים. מה שנתן רוח גבית חזקה לתחושות האלה היתה הדלפת המסמכים הסודיים מהפנטגון עם הרמיזות לגבי המוסד שבכיריו דחפו כביכול עובדים להשתתף בהפגנות נגד הממשלה.

מול תחושות הציבור שהוא נשלט בידי גורמים שהוא לא נתן את הסכמתו להישלט על ידם, ראש הממשלה היה חייב להתייצב, לדבר, להתיישב חזק על האוכף ולהפגין שיש עדיין ממשלה נבחרת, חוקית, בישראל. זאת היתה המטרה העיקרית למסיבת העתונאים של נתניהו. לענות ישירות לשאלות עיתונאים.

הדברים של נתניהו הם המשך להופעה שלו בפורום מטכ"ל בהרמת הכוסית לקראת החג. הכתב הצבאי עמוס הראל הביא ציטוט אחד, כשנתניהו מטיח בפני האלופים: "אתם צבא שעולה למדינה 70 מיליארד שקל בשנה - ויצאתם לשביתה נגד הממשלה. זה לא ייתכן. אין דבר כזה שמילואימניקים עושים כרצונם". זה היה הרגע הלוי־אשכולי של נתניהו, מקביל במידה מסוימת לאמירה של אשכול כלפי האלופים ערב מלחמת ששת הימים: "אם ניתן להימנע ממלחמה, צריך לעשות הכל למען זאת... אלופי צה"ל חייבים להבין את מקומם של המדינאים ולא לתת להרגשת אי שביעות הרצון שלהם להכריע את הכף".

אשכול גילה שהמנהיגות הצבאית במטה הכללי חלשה, מבולבלת וחסרת שיקול דעת. אבל אז היו ברזרבה שני מושיעים; דיין ובר־לב, כל אחד ממקום אחר. נתניהו גילה מצב דומה, אלא שבשנת 2023 לית חיים בר־לב ולית דיין. הוא בודד במערכה, גם הביטחונית וגם בהגנה על הדמוקרטיה.

ההכרזות על "ימי זעם" ו"ימי שיבוש לאומי" מסגירות את אחת המטרות של מארגני המהומות ובראשם אהוד ברק. ליצור מצב של אנרכיה, התפרקות הסדר החברתי. כשדיברתי לפני כחודש וחצי עם מקורב לברק ולמובילי ה־3.5%, הוא אמר שאחת המטרות העיקריות היא להפגין לעיני "הביביסטים", קרי מצביעי הימין, שנתניהו לא מסוגל לספק את הסחורה העיקרית שעבורה נבחר: משילות. מטרתם ליצור חוסר משילות בכל הגזרות. אותו אדם גם דיבר במפורש על אפשרות שהאירועים ברחוב הישראלי יובילו או יעוררו הדדיות ברחוב הפלשתיני. רוצה לומר, פיגועים. לכן "חייבים לעצור".

האמת שנתניהו היה מאוד מאופק וממלכתי במסיבת העתונאים בתחילת השבוע, ולא התעסק עם ההדלפות לגבי המוסד ולא ניסה להעמיק במשמעויות האמיתיות של מה שמנסים לבצע נגד הממשלה. סביר מאוד שההדלפה בעניין המוסד היא סוג של לוחמה פסיכולוגית כדי לייצר משבר אמון, בעוד המידע החשוב שדלף במסמכי הפנטגון מתייחס לגרעין האיראני. "תדרוך (מודיעיני) אחד מחודש פברואר מציין כי בימים האחרונים איראן ערכה ניסויים בטילים לטווח קצר", נכתב על המסמכים ב"וושינגטון פוסט". "... תדרוך אחר מתייחס לדו"ח של הסוכנות לאנרגיה אטומית על מאמציה של איראן להגדיל את מתקני העשרת האורניום... תדרוך אחר, שמקורותיו הם סיגאינט ודיווחים דיפלומטיים, מגלה הערכה פסימית מצד קהילת המודיעין האמריקנית כלפי יכולתה של הסוכנות לאנרגיה אטומית לבצע את שליחותה הביטחונית".

על רקע מאמצי הממשל המחודשים לחתום בכל מחיר על איזושהי עסקה גרעינית עם איראן, מישהו בוושינגטון משגר מסר שאסור לו לבטא אותו בפומבי. רגע, ביטול עסקת הגרעין לא היה אחד מהישגי בנט ולפיד? לגבי עסקת הגז שחתם לפיד מול ישות מעורפלת שנקראת לבנון, אבל למעשה עם חיזבאללה, צריך להפנים: האפקט השלילי שלה בקריסת ההרתעה דומה מאוד לאפקט שהיה לנסיגה החפוזה מדרום לבנון בשנת 2000 ואשר בעקבותיה פרצה האינתיפאדה השנייה. התפיסה הבלתי שקולה של מערכת הביטחון לגבי שני האירועים, בשנת 2000 וב־2022, זהה. בראיון עיתונאי עם בכיר ביטחוני, לפני שנה, הוא ראה את היציאה מרצועת הביטחון בלבנון כאיזה אירוע גואל בעל חשיבות צבאית היסטורית מיוחדת במינה.

אם כבר תהליכים

המתקפות התקשורתיות והפיזיות על פורום קהלת מקרבות אותנו צעד משריפת ספרים, בלי שנשמע גינוי מהדהד מצד המכונים לדמוקרטיה

מסע הדמוניזציה נגד פורום קהלת, בהובלת "הארץ" והאקטיביסטים, מבטא הידרדרות של הדמוקרטיה הישראלית לשפל של ברבריות. רן בר־יהושפט, סמנכ"ל הפורום, פרס ב"מקור ראשון" לפני כמה ימים את מסכת ההתקפות והדמוניזציה נגד מכון המחקר השמרני. הוא הגדיר את זה כפעילות של "כת שנאה". שנאה היא מילת מפתח באקטיביזם מהפכני. זו תורת לנין, שגם השמאל הרדיקלי בישראל אימץ לעצמו כבר לפני שנים.

יום לפני סדר פסח פגשתי במקרה את פרופ' משה קופל ברחוב. הוא ניסה להמעיט במשמעות הפריצה למשרדי המכון שלו על ידי חבורת נשים שצעקו סיסמאות והניפו שלטים. אבל זה אירוע חלש יותר בהשוואה להתקפה הפיזית של חסימת המשרדים בידי הבריונים של סא"ל רון שרף. אגב, האם כבר הוגש נגדו כתב אישום? שאלת תם. בגרמניה בדרך להתמוטטות הדמוקרטיה האשימו את מערכת המשפט שהיא עיוורת בעין ימין. בישראל היא עיוורת בעין שמאל.

בשורה התחתונה: בישראל, בייחוד לאור ההתקפה הפיזית על המשרדים, אנו נמצאים צעד אחד משריפת ספרים. הלקח מהחודשים האחרונים: מתחת לפסאדה השטחית של משטר דמוקרטי אין ברבדים העמוקים של החברה הישראלית ערכים דמוקרטיים. וכמובן לא נשמע שום גינוי ושום ביטוי סולידריות מצד מכונים מתקדמים כמו ואן ליר או המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אווירת הפחד השלטת באקדמיה, במערכות העיתונים ובשאר המוסדות שבהם מולכים מובילי המאבק לשימור הבונפרטיזם השיפוטי מבהירה היטב: העריצות, הגיהוץ המחשבתי, אש השנאה נמצאים בתנועת המאבק נגד הרפורמה ולא בגוש הימני שבחר את הממשלה

אבל רגע אחד, מה עם נפתלי בנט? שאלתי אנשים אם שמעו איזו הזדהות מצידו עם המכון, או גינוי מפורש להתקפות השנאה נגד קהלת. אני לא זוכר אמירות שלו. נכנסתי לטוויטר שלו, ובאופן מפתיע בנט מאוד פעיל, שום סימני פרישה, הוא בקמפיין. יש שם אמירות על כל נושא אקטואלי, כולל התבטאויות נגד הסרבנות. אבל למרות חיפושיי לא ראיתי שום התבטאות בנושא קהלת. קהלת היה העורף האינטלקטואלי שלו ושל איילת שקד. מאיר רובין, מנכ"ל הפורום, שימש כמעין ראש מטה של בנט בתקופה שבה הקים צוות לניצחון על הקורונה. ויש עוד איש ציבור בולט אחד שמרבה לכתוב בעיתונות ונהנה מחסות משרדי קהלת בזמנו. הוא לא התבטא בנושא. ביטוי מוחשי נוסף לאווירת הטרור סביב קהלת הוא בריחתו של ד"ר מיכאל שראל מהמכון. הוא יודע שהסביבה ממוקשת ואם הוא רוצה לראות לעצמו עתיד מקצועי בכלכלה המקומית והבינלאומית (דוקטורט מהארוורד), הוא צריך להתרחק מקהלת.

מאחר שפעילות המכון לא היתה סודית, כולל ניירות העמדה בנושאי חוק ומשפט, עולה חשד שההתמקדות במתקפה החצי־צבאית נגד הפורום קשורה גם בטינה, ואולי רצון לסגור חשבון בנושא הפנסיות של בכירי הצבא במסגרת "הגדלות הרמטכ"ל". לפני כשנה וחצי עסק המכון בלימוד נושא הפנסיות התקציביות בצה"ל, וכשדיברתי עם בכיר באגף התכנון במטכ"ל על הנושא שמעתי אצלו הרבה מרירות. בצמרת צה"ל היו מאוד פגועים מהדיון הציבורי שהותנע נגדם כאשר בני גנץ יזם את ניפוח תקציב הביטחון לטובת הפנסיות (נובמבר 2021). מישהו סימן את קהלת בנושא הזה. חישובי קהלת העלו שמשולמי הפנסיות התקציביות בצה"ל מקבלים במצטבר פי 9.2 יותר מעובדי מדינה רגילים.

הצליח להם, המסר נקלט

כל פעילות השמאל הרדיקלי והבינלאומי לא הזיקה למדינה כמו מסע הדה־לגיטימציה שערכה האליטה הישראלית בחודשים האחרונים

כשאתה רואה את הנכונות של אנשי ביטחון בדימוס, לוחמים ותיקים במילואים, מנהיגים פוליטיים וקצינים בכירים לשעבר לדבר בחוץ לארץ נגד מדינת ישראל, ואף לפעול בוושינגטון נגד ממשלת ישראל, לערער את מדיניות הממשלה ולפגוע באמינותה, אפשר רק לשאול עד לאן התפשט הרקב. כל מסעות ה־BDS, כל פעילות הדה־לגיטימציה שבוצעה בשמאל הבינלאומי ובאו"ם, לא פגעו אף פעם כמו מסע הדה־לגיטימציה שערכה האליטה הישראלית השבעה למדינת ישראל בשלושת החודשים האחרונים.

יש צילום, למשל, של שלושה קציני מילואים בכירים מחייכים בזחיחות בחברת עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן. אתה רק יכול לדמיין כמה הם נהנו לחזר אחריו ולמצוא חן ואיזו אינפורמציה הם הפקידו בידיו של האיש שתקע את תרועת הקרב האנטי־ישראלית בתחילת הדרך. האיש שניזון מאינטלקטואלים ישראלים וממנהיגים כמו אהוד ברק כדי להשמיץ את ישראל.

אבל פה יש מקום לדמיון. באשר לתכנים, לאחר הדברים שאמרו ציפי ליבני ואהוד ברק בראיונות ל־CNN כי ישראל בעקבות "המהפכה המשפטית" תחדל להיות דמוקרטיה ותהיה בדרך לדיקטטורה, נתן ברק הופעה ארוכה במקום שנקרא 'צטהאם האוז'. זה איזשהו פורום בינלאומי יוקרתי לדיונים בנושאי חוץ וביטחון שממוקם בלונדון. הוא שוב תיאר שם את ממשלת נתניהו כמי שמנסה לחולל מהפכה מלמעלה למטה. "אנחנו עושים קאונטר־רבולושן, מלמטה למעלה", אמר ברק למנחה הנבערת.

כדאי לשים לב איך למסע הזה של ערעור הסדר והחוק במדינה, הניסיונות לפגוע בביטחון ובכלכלה, ברק וחבריו קוראים "אי־ציות אזרחי" ו"מרי אזרחי". זאת כאשר לפנינו נחזה מרד לכל דבר, התקפה של האוליגרכיה המלוכדת נגד העם. ברק שב וחזר על מספר הקסם שמופיע במחקר אקדמי אמריקני על שורת מחאות אזרחיות לאורך המאה הקודמת - 3.5% מהאוכלוסייה שמגויסים למחאה: "זה או שהממשלה נכנעת, או שהיא נופלת". בכך סימן את היעד: הפיכה שלטונית.

אבל הסיפור העיקרי הוא השחרת דמותה של ישראל בעולם. "זו ממשלה חוקית שפועלת בצורה לא לגיטימית. אני בטוח שנצליח", הוא אמר. הוא שב וציטט את אסתר חיות: "זה ניסיון להוציא את ישראל אל מחוץ למשפחת העמים הדמוקרטיים".

אווירת הפחד השלטת באקדמיה, במערכות העיתונים ובשאר המוסדות שבהם מולכים מובילי המאבק לשימור מה שיואש מייזלר כינה "בונפרטיזם שיפוטי" מבהירה היטב: העריצות, הגיהוץ המחשבתי, אש השנאה, נמצאים בתנועת המאבק נגד הרפורמה ולא בגוש הימני שבחר את הממשלה. איתמר בן גביר נראה כמו מרטין לותר קינג ליד הקיצוניות הברוטלית של ברק וחלוץ.

אבל פרויקט התעמולה האנטי־ישראלי של אולמרט, ברק, ליבני ופרופסורים מלומדים הוא מודל עדכני לתופעה שקיימת כבר הרבה שנים. זו רק תזכורת עכשווית רבת עוצמה. מקורות הדה־לגיטימציה לישראל נמצאים בישראל. מנועי השנאה שהופכים לאנטישמיות בעולם ממוקמים כאן. החומר הדליק נמצא באירופה, באמריקה, בבריטניה; אבל עיתון כמו "הארץ" או ארגוני הקרן החדשה הם אלה שמבעירים את החומר הדליק.

בטווח הקרוב ספק אם הרפורמה תוביל לאיזשהו מקום. צריך לקוות שסעיף או שניים ישרדו בהידברות העקרה בחסות הנשיא. אבל הכנסת יכולה להעצים את כוחה ואת סמכויותיה באופן חד־צדדי ולא על ידי גריעת הסמכויות שבית המשפט העליון סיפח לעצמו שלא כדין.

מי שצריכים להיכנס לזירה הזאת אלו אמיר אוחנה ושמחה רוטמן. זה אומר קודם כל יצירת תשתית חוקית שתעניק שיניים לוועדות חקירה פרלמנטריות. כמו בבית משפט, חובת התייצבות של עדים כאשר עדות שקר בפני ועדה של הכנסת או ביזיון הכנסת יהיו בגדר עבירה שעונש או סנקציות בצידה. ובתור התחלה, מינוי ועדת חקירה לנושא הרוגלות, פגסוס וכו'. יש מקום למינוי ועדת חקירה למעורבות החיצונית, כולל מימון, במאבק הפנימי נגד הממשלה והמדינה. צריך ללמוד איך עושים את זה בקונגרס האמריקני.