אחרי חילופי המהלומות: הכרישים מריחים את הדם

בשעה שרגיעה מסוימת ירדה על המערכת הפוליטית בארץ - בעקבות הודעת ההשהיה של נתניהו - הזירה המדינית עלתה לנקודת רתיחה. ההתחלה היתה דווקא אופטימית עם סדרת ראיונות של השגריר האמריקני טום ניידס. הוא אותת בהם על סיום המתיחות מול ארצו והודיע כי נתניהו יוזמן לבית הלבן אחרי פסח.

אך כמה שעות לאחר מכן הנשיא ביידן פרק את הכעס שלו על נתניהו ואמר לעיתונאים כי לא יזמין אותו בעתיד הקרוב. זו היתה סטירת לחי מצלצלת, אישית ולאומית, לראש הממשלה. הוא וביידן הרי מגדירים את עצמם חברים כבר 40 שנה.

אנשי נתניהו טלפנו במהירות לניידס כדי להבין מה קרה. לשגריר לא היתה תשובה בהירה. בצד הישראלי התרשמו שהוא רואה את התקרית כהחלקה מילולית של הנשיא. ההנחה היתה שהאמריקנים יפרסמו אמירה שתבהיר את הדברים.

זו לא הפעם הראשונה שביידן יורה, ואנשיו מזדרזים לתקן. אירוע דומה התרחש בנוגע לפוטין. לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה ביידן חרג מהטקסט המוכן ואמר שצריך להוריד אותו מהשלטון. יועציו מיהרו להוציא הבהרות שהוא לא התכוון למה שאמר.

אך מעבר לחילופי המהלומות המילוליים ("ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה, ולא על סמך לחצים חיצוניים, כולל מחברינו הטובים ביותר", היתה התשובה של נתניהו לביידן), מעמדה של מדינה שסובלת מאי־שקט פנימי נפגע מייד במישור הבינלאומי. כשמדובר באפיזודה בודדת, הפגיעה היא לטווח קצר - הפלישה לקפיטול בארה"ב כדוגמה.

מנגד, חוסר יציבות מתמשך גורם נזק ארוך טווח, ו־12 השבועות שלאורכן נמשכה המחאה בהחלט חוללו נזק כזה. אחת התוצאות הקשות היא ירידה דרסטית במספר חברות ההזנק (סטארט־אפ) שנרשמות בישראל. במקום בארץ הקודש, רבות מאוד בוחרות לחזור לדלאוור שבארה"ב - המדינה שנחשבת למי שחוקקה את חוק החברות המתקדם ביותר.

"במשך שנים עשינו מאמצים לשכנע את החברות להירשם בישראל", אומר גורם בכיר בתעשייה שאינו נמנה עם שונאי הימין. "זה הצליח. הבאנו למצב שרובן הגדול נרשמו בארץ, והמשמעות היא שכאשר יהפכו להיות רווחיות, מה שלוקח בדרך כלל כמה שנים, כספי המסים ייכנסו למשק הישראלי. זה היה הישג גדול שהושג במאמץ רב. מאז הוצגה הרפורמה המגמה התהפכה, ורובן נרשמות בחו"ל. וזה לא רק בגלל המחאה ואי־היציבות הפנימית, אלא בגלל פסקת ההתגברות וההצעה שהקואליציה תבחר את השופטים. אין בעיה שפוליטיקאים יבחרו - זה קורה בכל העולם - אבל לא הקואליציה ולא פסקת ההתגברות. אלה דברים שגורמים לחשש אצל יזמים. זה נזק אמיתי", מסביר איש העסקים.

מה שנכון לתחום הכלכלי רלוונטי גם לזירה המדינית. הרפורמה, המחאה והקרע הפנימי הגיעו לראש הכותרות בעולם, ולא הציגו את ישראל באור חיובי, בלשון המעטה. ברור שמעמדה של ישראל כ"אי של יציבות", כפי שתיאר אותה פעם לא אחר מבנימין נתניהו, נתון בסימן שאלה.

לא צריך להיות אנליסט מתוחכם כדי להבין שאם יש מרד בחיל האוויר וביחידות המיוחדות, והמרד מכוון כלפי מי שעומד בראש הפירמידה, כלומר נתניהו - קיים ספק עד כמה הוראה שלו לאותן יחידות לפעול באיראן או בכל גזרה אחרת תיושם בשטח. הגלגל התהפך, וכעת ישראל היא זו שפצועה. הכרישים של המזרח התיכון מריחים את הדם.

צריך גם לומר שנתניהו לא נראה במיטבו לאחרונה. ההופעות הציבוריות שלו אינן רהוטות כפי שהיו. הוא מקרין חוסר ביטחון בדבריו. שיקול הדעת שלו לעצור את הרפורמה רק על סף אנרכיה, ובלי לקבל דבר, אינו מובן בעליל. הרי הפסקת החקיקה לפרק זמן קצוב היתה בקשתה העקבית של האופוזיציה מתחילת הדרך. מה היתה הבעיה להיענות לה לפני שבועיים או חודשיים? הוא הדין ביחס ל"חוק המתנות" הבעייתי. חודשים שהליכוד מקדם אותו, חרף הבעייתיות הרבה, רק כדי להתקפל ברגע האחרון, ושוב ללא תמורה. משהו בהתנהלות מעורר סימן שאלה. או כפי שסיכמה זאת המשוררת נעמי שמר: "קל להרוס, קשה לבנות".

אז בשביל מה יש בחירות?

"באיחור של עשר שעות הוא הבליח שוב. חבוט, רזה ועם קול סדוק. הכריז על הודנה. האמריקנים עודכנו לפנינו. והם גם היו הראשונים להגיב: 'השתפרת ילד שובב, אבל צריך להקפיד בעתיד על כך ועל כך'. הם לא מניחים לו, וכנראה גם לא יניחו לו (וגם לא לבנו הזועם). הוא מבין, אנחנו מבינים, והעולם מבין. אם ישראל לא תהיה ליברלית ודמוקרטית, היא לא תהיה משגשגת. והעיקר הוא הבין: המיטב של החברה הישראלית לא מאמין לו, ובלעדיהם הוא לא יכול.

"ה־64 הפכו ל־62 והתחילו הבקיעים במחנה. הוא יודע היטב: כבר לא יריעו לו כשיבקר במכון ויצמן ולא בטכניון ולא בהבימ'. טייסים ימשיכו להתחמק מלהטיס אותו למדינות שלא מתלהבות לארח אותו ואת זוגתו. אין אמון. לא מאמינים לו. לא מתנגדיו ולא שותפיו... לא שכניו בשכונה ולא ידידינו מעבר לים. לא מאמינים לו! הסיפור איתו נגמר. מתווה עסקת טיעון הוא צורך השעה. הוא ייצא מחיינו ואנחנו נצא מחייו. ועד אז, נמשיך ברחובות ובכיכרות בנחישות ובהתמדה עד עלות השחר".
הטקסט המזעזע הזה נשלח אלי ולעוד אנשים ביום שלישי בבוקר, 12 שעות לפני ההודעה של נתניהו על השהיית הרפורמה המשפטית. מי שחתום עליו הוא דוד מידן, בכיר לשעבר במוסד, שעבד בצמוד עם נתניהו בעשור שעבר, בין היתר על עסקת שליט.

המילים התוקפניות של מידן - והוא ממש לא היה היחיד - עמדו בניגוד מוחלט לציפייה של רבים בימין כי הכנעת הממשלה תביא להרגעת הרוחות. מבחינתו, כמו אצל רבים במחנה שלו, לא קרה שום דבר שמצדיק את הפסקת המאבק. להפך.

יתרה מכך, המשך המלחמה חשף את מה שהיה ידוע - הרפורמה היא תירוץ. מה שהוציא את ההמונים לרחובות היה דברים אחרים לגמרי: השנאה לנתניהו, האימה מהמתנחלים, החרדה מהחרדים, ההפסד בבחירות אחרי שממשלת טלאים שאיכשהו מייצגת את "ישראל הראשונה" כבר היתה בשלטון, והצירוף של כל אלה יחד.

את תערובת הרגשות הזו פגשתי עוד ביום ראשון השבוע, פנים אל פנים, בבית קפה ביפו. השתתפתי שם בפאנל עם העיתונאי אורי משגב מ"הארץ" והשופטת לשעבר נילי ארד. את הרב־שיח יזמה עיריית תל אביב, כחלק ממהלך מבורך לדבר, ולא רק לצעוק זה על זה. אף שכמובן לא הושגו הסכמות, עצם קיום השיחה היה מרגש. אנשים באו לשמוע את מי שאינם מסכימים איתו.

בנקודה מסוימת של הדיון ארד אמרה כי אנו בני מזל לחיות בדורו של אהרן ברק, שהוא "ענק משפטי אשר קבע את הערכים שלאורם נתנהל". "את צודקת", השבתי, "ברק אכן קבע את הערכים - ופה בדיוק הבעיה. מדובר בערכים שלו ושל השותפים להשקפת עולמו. הוא וממשיכיו לא אפשרו למשפטנים דגולים, שמחזיקים בעולם ערכים אחר, לבוא בשערי בית המשפט העליון. ובכלל, שאלות ערכיות אמורות להיות מוכרעות בכנסת, לא בבית המשפט. שאם לא כן, בשביל מה יש בחירות?"

למרבה ההפתעה - או שמא אין זה מפתיע - לא קיבלתי מעמיתיי או מעשרות האנשים שהקשיבו לשיחה תשובה לשאלה "בשביל מה מצביעים?". הגדילה לעשות אחת השומעות, שאמרה בשיא הרצינות: "אני לא מבינה למה נותנים לדתיים ולחרדים האלה לכתוב את החוקים. צריכה להיות ועדה של מומחים חיצוניים בלתי תלויים וניטרליים שיכתבו אותם".

בעולם שפוי דבריה של הגברת הנכבדה היו צריכים לעורר גיחוך וזעם מצד הקהל. זעם, מפני שמבחינתה דתיים וחרדים לא ראויים לזכות הצבעה. גיחוך, משום שלמעשה היא הציעה לסגור את הדמוקרטיה. לפרלמנט אין שום חשיבות בעיניה. באופן תמוה למדי, שני הדברים לא קרו.
הסאב־טקסט שעלה מתגובות רוב הנוכחים היה של משהו בנוסח "הסמוטריצ'ים מטורפים. החרדים עושקים. אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לעצור אותם. הכנסת היא באמת שחקן לא רלוונטי".

אמנם איש לא אמר את המילים האלה במפורש. השופטת ארד הזדעקה להדגיש שכולם שווים, דתיים ולא דתיים כאחד. ובכל זאת, דומה ששלטון המורכב מממשלה ומבית המשפט כלבבם בהחלט מספק את הנוכחים. הכנסת, זו שממילא הפסדנו אותה בגלל הדמוגרפיה, לא כל כך חשובה.

זה לפחות היה הרושם הסובייקטיבי שלי מדבריהם. ביני לביני תהיתי כיצד הגענו למצב שבו דווקא קבוצה שתופסת את עצמה כדמוקרטית יותר, מוכנה לוותר דה־פקטו על הרכיב היסודי ביותר של הדמוקרטיה, כלומר: בחירות.

הקל ביותר מבחינתי היה להאשים, לכעוס ולהטיח בשומעיי: "אתם יוצאים לרחובות בטענה לשמירה על הדמוקרטיה, אך אתם אלה שאינם דמוקרטים. אתם מרסקים את המדינה מפני שהכלי הדמוקרטי כבר אינו משחק לטובתכם. זו הסיבה למחאה. הרפורמה היא
רק תירוץ".

יש מבין מובילי המחאה שמודים בכך בפה מלא. הרפורמה ואופן שיווקה הנוראי היו רק הפקק. מרגע שהוא חולץ, יצאו כל השדים שבבקבוק, והתגלו כאפלים מאוד. השדים הם המענה לשאלה שרבים כל כך שואלים בשבועות האחרונים: "מה קרה לנו? איך הגענו לפה?"

אם לא נעשה לעצמנו חיים קלים, וננסה להביט ממעוף הציפור על התקופה הנוראה הזו, נגלה תמונת מראה בשני המחנות - כל צד חושב שהשני אינו דמוקרטי, כל צד משוכנע שהשני הורס את המדינה ורוצה למחוק אותו, כל צד חש שהוא זה שמקופח ושהשני מרוויח על חשבונו. אלה טוענים ששם המשפחה, צבע העור, המוצא העדתי ואזור המגורים מונעים מהם יחס הוגן; אלה מאשימים שרק הם נושאים בנטל.

אין אמון - זו אולי הבעיה החריפה ביותר. האופוזיציה ותומכיה לא מאמינים שהממשלה תשמר את הדמוקרטיה. הקואליציה לא מאמינה שמתנגדיה מחפשים מוצא הוגן. צריך לומר ביושר שכל צד גם נתן לצד השני את מלוא הסיבות לחשוד בו. אף אחד לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו.

שנאה עצמית

וכמה השמצות? השם ישמור. אלה סטיגמטיים כלפי החרדים והדתיים, ואלה כלפי האשכנזים הלבנים. בשני המחנות, הבה נאמר גלויות, השתחררו הרגשות המאוסים ביותר של שנאה כלפי האחר. משפטים שלא היה אפשר להעלות על הדעת מופרחים לאוויר כאילו אין מחר. אין הקשבה הדדית, אלא אטימת הלב למצוקות, לפחדים, לחרדות ולכאבים.

כל צד מסתגר בבועתו, צורך את ערוצי התקשורת של עצמו, מספר לאוזניו שלו סיפור משלו על ההתרחשויות, ולא רוצה לשמוע כיצד רואה את הדברים הצד האחר. הרשתות החברתיות, על האלגוריתמים המסיתים המוטבעים בהן, מקצינות את המצב עד להחריד. אין זה מקרה שבארה"ב ובישראל, שתי מדינות שבהן הרשתות משתוללות כמעט בלי הגבלה, העימות הפנימי הוא הקשה ביותר.

הזוועה הזו מתרחשת בה בשעה שלכל אחד יש בני משפחה, חברים, שותפים לעבודה, בבית הצמוד, באותו בניין, בהמשך הרחוב, באותה השכונה או באותו היישוב, שחושבים ההפך מאיתנו. הם יקרים לליבנו. אז את מי בדיוק אנחנו שונאים - את עצמנו? האם במקום קיטוב לא הגיעה השעה לפזר קצת אהבה שתנצח?