ביום שני בערב, כשקיבלה נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש תואר אזרחית כבוד של תל אביב, היא שטחה את תפיסתה לגבי פועלה בשדה המשפט בישראל ומה משמעות התיקונים שהממשלה רוצה להכניס למסגרת מקבילית הרשויות. אבל בהתחלה, כשעמדה מול המיקרופון באולם במוזיאון תל אביב, היא העירה כבדרך אגב משהו לגבי האיחור בהגעתו של אזרח כבוד נוסף, הנשיא יצחק הרצוג. "אני מקווה שהוא לא מכין לנו הפתעה גדולה מדי", אמרה ורמזה שהוא כנראה עסוק יותר מדי בנסיונות פישור והגעה להסכמות.
אלא שביום רביעי התברר שלביניש ולראש העיר חולדאי לא היתה שום סיבה לדאוג. הנשיא הרצוג הציג חבילה שמעכשיו הכינוי שלה יהיה "החבילה הלא קבילה". עומס של סעיפי חוקים ודרישה לקבל אותם בחבילה אחת. גם הדרישה הראשונית הזאת להצבעה אחת וגם הסעיפים עצמם לא מייצרים את התוצאה המקווה. השוויון, כביכול, בוועדה למינוי שופטים, זה הדבר הפחות גרוע. הצעותיו של הרצוג עוד מחמירות את המצב הקיים, מקשות על הכנסת יותר, ואפילו מקבעות את מעמד היועץ המשפטי כבורר אחרון שעצתו מחייבת.
אבל נראה שאופוזיצית הרחוב, כפי שמייצג אותה רון חולדאי, לא רצתה שום פשרה וקשה לדעת אפילו מהי כניעה של הממשלה מבחינתם. חולדאי רמז בזלזול כי "הנשיא עסוק בכל מיני עניינים בימים אלה והוא יגיע עוד מעט". אחר כך אמר: "הממשלה מרסקת את היחד הישראלי ואני עומד נדהם מול ממשלה נבחרת החותרת תחת מגילת העצמאות".
בקיצור, ערב אזרחות הכבוד היה מאוד לא אופייני לטקס שבדרך כלל הוא משמים, ולא רבים נוהרים לחזות בו. השבוע זה היה אירוע טעון. נראה שגם אם יהיו ויתורים של הממשלה, אופוזיציית הרחוב תסתובב בתוכנו עם חגורת נפץ קבועה.
השופטים הפכו לגיבורי תרבות בקרב משתתפי המאבק. הם באו לטקס כדי לתת כבוד לביניש. הנשיאה אסתר חיות זכתה לפרץ של מחיאות כפיים כשהוזכר שמה. עוזי פוגלמן קצת פחות.
הנשיאה בדימוס ביניש אמרה בצורה חד משמעית: "יש לעצור את הצעות החוק". אם היתה יודעת על ההצעה של הנשיא, היתה לוחצת על דוושת הגז ולא על הבלמים. סביר מאוד שהרצוג השיג איזה מנוד ראש מחיות, ביניש וחבריהן להצעתו להרכב הוועדה למינוי שופטים בכפוף לסעיפים הרבים שמחלישים עוד יותר את הכנסת שתתקשה מאוד לחוקק חוקי יסוד. ביניש התגאתה בצדק במטרות שלמענן נלחמה לאורך הקריירה שלה: שמירה על "טוהר המידות, ומאבק נגד הגזענות ונגד הכהניזם שחוזר עכשיו. סייענו לכוחות הביטחון במאבק בטרור".
היא חזרה על האמירות השגויות לגבי "הנסיון להחלשת שומרי הסף, נסיון להשתלט על מוסדות החוק, פגיעה בעצמאות המערכת והכפפתה לממשלה והתהוות רשות אחת במקום הפרדת רשויות". היא חזרה על המנטרה של "מגילת העצמאות".
הנשיא היה חגיגי במידה, הזהיר מסכנות כלכליות ומדיניות כתוצאה מהמצב שהתהווה, אבל סיים בציטוט של הרב קוק: "... נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם".
הכביסה בחוץ
ציפי לבני ואהוד ברק מתגייסים, ולא בפעם הראשונה, כדי לפגוע בשמה הטוב של ישראל בארה"ב, ומזמינים בדבריהם לחץ בינלאומי על הממשלה
"אף פעם לא ראיתי הפגנות מחאה על רפורמות משפטיות, גם לא בארצות הברית", אמר פרופ' אלן דרשוביץ בראיון ל-I24. "זה הכל בנושא הממשלה. זה הכל נגד נתניהו. מדובר בנסיון לבטל את תוצאות הבחירות. זה לא קשור לרפורמות".
הנושאים המופשטים והמורכבים של חקיקה ושינויים או מהפכות חוקתיות לא עוררו אף פעם המונים לצאת לרחובות, גם כאשר אהרון ברק היה בשיאו וגם כאשר בג"ץ ביטל חוקים בנושאים מסוימים כמו המסתננים כמה פעמים ברציפות. גם בארצות הברית כשניסו לכפות הרכב שופטים ידידותי לצד פוליטי כזה או אחר, לא היו מהומות המונים.
"מה שקורה היום, הורס את האמינות של ישראל. אני נגד רוב הצעות הרפורמה... אבל גם אם הן יבוצעו, ישראל תהיה דומה יותר לקנדה, אנגליה או במידה מסוימת ארצות הברית. מה שקורה לא נוגע בכלל לדמוקרטיה. חשוב להקשיב לנשיא הרצוג", אמר דרשוביץ.
בינתיים האופוזיציה של הרחוב נקטה יוזמה שיטתית להרעיל את צה"ל מבפנים, לגרום נזקים כלכליים מקיפים, ולפגוע במעמדה הבינלאומי של ישראל ובארה"ב בפרט. התמוטטות של שלושה בנקים בארה"ב ועכשיו גם בנק שוויצרי היתה בשורה קשה עבור מתנגדי הממשלה בישראל. מצד אחד, חברת האשראי מודי העירה שיוזמות החקיקה בישראל עלולות לפגוע בדירוג האשראי של המדינה – משהו כמו ירידה מחיובי ליציב. בפועל אין הורדה בדירוג; ולעומת זה חברות האשראי כבר הורידו את דירוג האשראי של הסקטור הבנקאי בארה"ב בכללותו מיציב לשלילי.
ציפי ליבני ואהוד ברק התגייסו כדי לפגוע בשמה הטוב של ישראל בארה"ב, בראיון עם פאריד זכריה ב-סי-אן-אן. חברת מודי מתבטאת משום מה בהתאם לדברים שאמרו בראיון. "אלה לא רפורמות משפטיות, זה שינוי באופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית", אמרה ליבני. גם בעבר הרבה לפני הרפורמציה, אמרה ליבני בראיונות בארה"ב שצריך להפעיל על נתניהו לחץ וכוח. כי זה מה שהוא מבין. ברק הסביר לאמריקנים, ש"ברגע שממשלה משתמשת בכלים דמוקרטיים כדי להרוס את הדמוקרטיה מבפנים... חובה לצאת למרי אזרחי". עד שתהיה מלחמה, "הם מתכוונים להלחם נגד הכוונה להפוך את ישראל לדיקטטורה".
העיתון הכלכלי החשוב בארה"ב, הוול סטריט ג'ורנל, מתייצב לאורך הסאגה המשפטית לצדה של ממשלת ישראל. במאמר שפורסם השבוע טוען מקס רסקין, כי חברת מודי משתתפת בוויכוח הפנימי בישראל; החברה קובעת שהפרת מערכת האיזונים והבלמים תפגע בכלכלה. רסקין מוכיח כי אין לכך כל יסוד: "המבנה החוקי והחוקתי הקיים הוא כבר במצב לא מאוזן ומהווה מכשלה לכלכלה הישראלית. ישראל מדורגת בדירוג אכיפת החוזים של הבנק העולמי מתחת לדרום סודאן וערב הסעודית. זה מיוחס חלקית להליכים המשפטיים שהתארכו והתנפחו ונכפו על אנשי העסקים בישראל מאז הפסיקה של 1995... כך גם ההתערבות של ביהמ"ש העליון ששם וטו על אחד ההסכמים האסטרטגיים החשובים ביותר בתחום האנרגיה (2016)".
במלים אחרות, השמאל הישראלי ומערכת המשפט מחפשים דרכים אלטרנטיביות להחזיר את הריכוזיות הדוגמטית בכלכלה הישראלית בניגוד למדיניות נתניהו שדומה בנושא הזה למארקס: אין לאיש העסקים הישראלי דבר להפסיד מלבד הכבלים שעל ידיו.
הכבוד הנשכח
בלי תחושת הכבוד הנרמס אין לדמוקרטיה שאינה נשענת על העם ערך ממשי. היא כורעת במשב התוקפנות הראשון. גם זו מורשת יוני נתניהו
הכי עצוב לראות את לוחמי מבצע אנטבה מסיירת מטכ"ל מעלים על המוקד את יוני נתניהו; הוא נפל על מזבח הדמוקרטיה, לדבריהם. אבל זה גורלו של לוחם מיתולוגי בכל מקום ובכל זמן זוכרים אותו ומגייסים אותו למשימה חדשה. אגב, וטרומפלדור מה?
אז למרות שלנצח תעמוד לגיבורי אנטבה ההילה של מנשרים קלו מאריות גברו, אפשר גם לומר: אתם יודעים מה, טוב שהעליתם את הנקודה הזאת של "הדמוקרטיה". כי זו טעות קשה ולא בטוח שמישהו העלה את הנושא בעבר. הלוחמים ובראשם יוני שנהרג לא יצאו למען יעד מופשט כמו "דמוקרטיה" אלא למען ערך מופשט אבל מוחשי מאוד: חירות ישראל. כל יהודי בישראל ובעולם חש באותם ימי ראשית יולי 1976 שמורידים אותו על הברכיים. השפלה גרועה יותר מכל מה שחווינו מאז השואה וזה כולל את מלחמת 6 הימים.
דווקא באותם ימים שעם שלם הרגיש מושפל בידי קומץ מחבלים פלשתינים ומרצחים גרמנים, קול המוזה הדמוקרטית נדם. גרמניה כאמור תרמה כמה משתתפים בחגיגת החטיפה. צרפת עמדה מנגד והכותרת של העיתון שכותש בימים אלה את ישראל, הליברסיון, היתה אחרי שלוחמי סיירת מטכ"ל שחררו את החטופים, "כוח ישראלי פלש לאוגנדה". הייתם בעיני הדמוקרטיה הצרפתית הנאורה, של האחווה והשוויון והחופש, בסך הכל "פולשים". הפרתם את "החוק הבינלאומי". האו"ם. מה היה לו להציע. ארה"ב עמדה מנגד ולא היה לה מה להציע. וכך בריטניה וכל מדינות סקנדינביה שהיום אנחנו סוגדים לדמוקרטיה המהותית הליברלית שלהם.
זו היתה גם רוח הדברים במלחמת יום הכיפורים שלוש שנים קודם. כל הדמוקרטיות הנאורות התגלו כתבוסתניות, ספוגות ברוח הכניעה של מינכן. אחרי המלחמה בכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי גולדה מאיר הטיחה במנהיגי אירופה את אשמת הבגידה בישראל. קול בודד ענה לגברת הזקנה: "הפה שלהם חנוק מנפט".
היתה אז רוח אחרת. רוח של כבוד לאומי שלוחמי אנטבה גילמו, גם אם הרגישו את הבל הפה של ההמון שהיה מוכן להתנפל עליהם אם היו נכשלים. בלי תחושת הכבוד הנרמס, אין לדמוקרטיה שאינה נשענת על העם ערך ממשי. היא כורעת במשב התוקפנות הראשון.
לכן, קבלו תיקון. כדאי גם לבדוק מה נכתב ב"מורשת צה"ל" לגבי חילוץ החטופים ב-76'. אולי זה היה מבצע למען זכויות האדם.
"המעמד החדש"
כדי להבין מה עובר על הנגיד ירון, היועמ"שית בהרב־מיארה או המפכ"ל שבתאי, כדאי לחזור לניתוחיו המאלפים של מילובן דג'ילאס
האחרון שהצטרף לפקידי המדינה הבכירים, העושים כל מאמץ לחבל בדמוקרטיה ובאינטרסים הלאומיים, היה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. בהתחלה הוא היה ראשון להביא לראש הממשלה את הבשורה מדאבוס. הוא לא התריע על התמוטטות אפשרית של הבנקאות האמריקנית, אלא שהרפורמה תפגע בכלכלת ישראל. לדעת, קברניטי כלכלה בינלאומיים שאותם פגש בהר הקסמים שבו מתרחש סיפורו של תומס מאן בשוויץ.
והשבוע גם הוא רץ לסי-אן-אן כדי לפגע בממשלה: "השינויים שנעשים עלולים להחליש את עצמאות המוסדות בישראל, והבעיה שהתהליך הוא חפוז, והחקיקה נעשית ללא הסכמה רחבה".
הוא נשאל לגבי החשש מפגיעה בהשקעות והעניק רוח גבית להייטקיסטים שזה עתה מילטו את כספם מקליפורניה חזרה לישראל: "בכירים בהייטק אמרו שמשקיעים לא יבואו. בטווח הרחוק יכולה להיות בריחת מוחות". כבר עכשיו פועלת בישראל אינטליגנציה מאוד מלאכותית ויש דליפה מוחית רצינית. הנגיד מאיים להמשיך להעלות ריבית: "יהיה כואב להחזיר את האינפלציה ליעדה".
אנשים תוהים מה הסיפור כאן? כדי להבין מה עובר על ירון, בהרב מיארה או המפכ"ל שבתאי כדאי לרענן את המושג "המעמד החדש", שאותו טבע מילובן דג'ילאס בהקשר של מדינות הקומוניזם. דג'ילס השתמש במושג הזה ביחס ל"מיעוט הקטן ששולט באומה הקומוניסטית ומנהל אותה. המעמד השליט החדש נוצר על ידי הקומוניסטים אחרי המהפיכה והוא מורכב בעיקר מהאוליגרכיה, ביורוקרטים פוליטיים ועובדי המפלגה... מאחר שהמיעוט הזה שולט במעמדם של המשאבים הלאומיים ובשימושים שנעשים בהם, הרי שבהגדרה הרומאית של רכוש, המדינה היא בבעלותם".
לכן אנחנו רואים את האנשים שצמחו בתוך המעמד הזה או שהצטרפו אליו מתנהגים בצורה מוזרה; הנגיד במקום לדאוג לאינטרס הכלכלי הלאומי, דואג למה שהוא רואה כרכוש הפרטי שלו ולמעמדו האישי במעמד השליט. היועצת המשפטית פועלת לאכיפת החוק בצורה בלתי צפויה. החוק אינו בראש מעייניה ובוודאי שלא הדמוקרטיה. וכך גם הסדר הציבורי ואכיפת החוק אינם בראש מעייניו של מפכ"ל המשטרה. כשהאינטרס הציבורי העליון עומד בניגוד לאינטרס שלו במסגרת "המעמד החדש", שבתאי מוותר על הציבור.
הכלכלה הישראלית עברה תהליכי הפרטה ושוק חופשי ולכן גם אם פקידים בכירים וכל מיני יזמים זוממים לפגע בה, היא מתנהגת ללא השליטה שלהם. כך גם צה"ל. צה"ל ברובו הוא צבא העם ואלה שניסו להרעילו על ידי מכתבים וסרבנויות מבודדים. אז האם בישראל נוצר בעבר מעמד בדומה למדינות הקומוניסטיות? התשובה חד משמעית כן. מה ששונה בישראל מתחילת הדרך זו מערכת המשפט ובית המשפט העליון, אף כי הורכב בעבר לפי מפתח תנועתי פוליטי. יש סבירות רבה שאותו שיקול עליון שהינחה את ראשי המערכת עם קום המדינה, למנוע ריק שלטוני ואנארכיה ינחה את השופטים גם הפעם. שופטי ביהמ"ש העליון אינם חברים של קבע בחברה להגנת הטבע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו