יומני תש"ח נחשפים: "לא נשאר אף יהודי בעיר העתיקה, האין זו הגלות השלישית?"

"מפלת העיר העתיקה לא עשתה רושם מעציב כל כך על העיר ירושלים, כמו המכות הקשות הקודמות (גוש עציון, שייח' ג'ראח, וכו')", רשם הסטודנט בן ה־23 מנחם צבי קדרי ביומנו (דפי יומן 7-5), בסוף מאי 1948, לאחר נפילת הרובע היהודי. קדרי - אולי מכיוון שכתב לעצמו - ביטא תחושה שמרבית כותבי העיתים לא חלקו עם קוראיהם: "כאילו היה אפשר להרגיש מין הקלה ונשימה לרווחה: סוף־סוף נגמר הדבר, הנשים והטף ניצלו. רוב המגינים נשארו גם כן בחיים, אפילו אם יהיו קצת בשבי... כך בערך דעת האדם הירושלמי הפשוט".

ועם זאת, בנימה היסטורית יותר ופחות אישית, הטעים קדרי - לימים פרופ' קדרי, וחתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית: "בעצם קרה בזה מקרה עצוב ומעציב מאוד, אשר אין לו דוגמא במאות השנים האחרונות: לא נשאר אף יהודי בעיר העתיקה, בעיר הקודש, בין החומות... האין זאת הגלות השלישית, גלות במובן העמוק של המילה, הרי הוצאו היהודים ממקום הבית, משדה הקדושה, אפילו אם רק למרחק של חצי קילומטר".

היומן האישי של קדרי, שבדרך מקרה נגאל משכחה על ידי נכדתו יעל צויבל, הופקד אחרי מותו (2011) על ידי בני משפחתו בספרייה הלאומית. הוא נכתב בכתב יד נאה ומסודר על גבי 215 "כרטיסיות ספרייה" של פעם, ומתעד, לרוב בעדינות ובשפה עשירה, מאורעות הרי גורל, לצד חיי יומיום - זוטות ודמויות בתולדות ירושלים הנצורה.

המסמך הנדיר (שנכתב בחודשים מאי-אוגוסט 1948) מספק, לצד נקודת מבט אישית, גם מחשבות והשקפת עולם, כשעל הכל מרחפת תאווה בלתי מוסתרת, שאינה יודעת שובע, ללימוד, להשכלה ולידע, וגעגועים ל"נורמליות" של תל אביב.

ארבעה שערים ליומן והם מאוירים באיורים עדינים מעשה ידיו של קדרי. מחבר היומן הוא אמנם עולה חדש, אבל רשמיו ותיעודיו מעידים עליו שהוא בן בית בירושלים והתערה בה במהירות. העברית שבפיו יפהפייה, קולחת ועשירה בדימויים. מה שללא ספק סייע לו בכך הוא ההספק הגבוה מאוד שלו, קודם שהגיע לארץ: פעילות בתנועת בני עקיבא בהונגריה, שבמסגרתה סייע להבריח ולהציל יהודים; לימוד של שפות שמיות, תנ"ך ופילוסופיה כללית ויהודית באוניברסיטת בודפשט ובסמינר הרבני שם; עלייה לארץ באוניית המעפילים "כנסת ישראל", גירוש וכליאה במחנות ההסגר בקפריסין, שחרור, ולבסוף - הגעה לארץ ב־1947, ושירות בהגנה ולחימה בגוש עציון.

אם בסיפור נפילת הרובע קדרי מתנחם בכך שהנשים, הטף ורוב המגינים נותרו בחיים, הרי שכאשר הותקפה שיירת הרופאים והמדענים שעשתה את דרכה לביה"ח הדסה ולאוניברסיטה שעל הר הצופים, ו־78 מבכירי בניה ובנותיה של ירושלים נרצחו ונשרפו (ד' בניסן תש"ח, 13 באפריל 1948), עטופים רשמיו ביגון עמוק.

במלאת שלושים ל"זוועת שייח' ג'ראח" קדרי, שקשור בכל הווייתו ללימודים ולמרצים באוניברסיטה העברית, נזכר ומזכיר (דפי יומן 2-1): "...בשעות אלה ראינו בו־ביום תמרות עשן עולות מאחורי החורשה שליד הכביש אל הר הצופים, שמענו את היריות, והרבה מהמסתכלים ראו במו עיניהם את מנוסת הנוסעים מהמכוניות אל התעלות, ולמחרת נתבשרה הידיעה על אובדן גדולים ומורים בישראל... את היום ההוא אין לשכוח.

"רוח קדרות עטתה את העיר. עצבות שחורה העיקה על כל פנים. בהלוויה השתתפו אלפים ורבבות והיללה בקעה עד לב השמיים... הרי זוועה כזאת, אשר עיר שלמה הוכרחה להיות עדת ראייה לה... לא ייאמן כי יסופר! רופאים ומורים, פארי האנושות, מגדולי המדע, שחשו למלא את תפקידם על הר הצופים, נספו אז... מתי נוכל למלא את מקומם בשטחי פעולתם הענפה? והיום יום השלושים, מזכירים אותם, הרי הרבה מהם לא הובאו אפילו לקבר ישראל..."

"אוי מה היה לנו!"

בירושלים הנצורה של הימים ההם מתנהלים גם חיי יומיום ולא רק מאבק קיומי, וקדרי משקף גם אותם: "היה נעים להתהלך היום בנחת ובאיטיות ולא להתכופף (בשל ההפגזות - נ.ש.) ולהשתטח על כל צעד ושעל", הוא מתאר רגעים במהלך ההפוגה הראשונה. "בפינת רחוב הרב קוק", הוא מספר, "הנני רואה פתאום את הזקן התימני יושב על יד הקיר וקורא בשקידה פלאית בזוהר הקדוש. אצלו לא חל כל שינוי. הוא ישב וקרא כאן לפני המצור, המשיך בשעתו במקום בעת הסכנה, תוך כדי ההפגזה הכבדה ביותר, ומוסיף לשבת פה גם כעת. לסמל הערצתי, הוצאתי את ארנקי מכיסי והענקתי לו נדבה מיוחדת. הוא לא העיף עינו. רק ישב וקרא כמקודם" (15 ביוני 1948).

"לבחורים במעון הסטודנטים שברחוב יפו", ממשיך ומתאר קדרי (דפי יומן 10-9), "היתה כובסת פרטית, אישה כורדית, שבאה תמיד לקחת את הכביסה וכעבור יומיים החזירה אותה נקייה ומסודרת יפה... פעם אחת היא באה בשעות הבוקר כשהפגזים נפלו כמטר בכל הצדדים. אמרנו לה: 'למה תבואי בשעת סכנה?'. השיבה: 'בידי ה' אנחנו. הוא ישמור דרכינו'... בכל פעם שהיא שמעה על נפילת צעירים, ליבה כאילו נפל בקרבה. אין לה ילדים, אבל כל צעירי ירושלים שלה הם, והיא מרגישה כאב וצער על אבידת כל אחד מהם... בפעם האחרונה, ימים ספורים לפני הפסקת האש, היא לקחה את הכביסה, אבל לא הביאה אותה עוד... פגז זדוני פגע בה... בעלה הביא את הלבנים הנקיים שלא זכו להחזרתם בידיה... הרבה היו חללייך ירושלים; כולם במילוי חובתם נפלו, מי בהגנה, מי בעבודה... הלוואי וכיפרו על חטאינו.

"רצונך להכיר את דעת הקהל, את הלך הרוחות?", ממליץ קדרי, "היכנס לתור של חלוקת תלושי המזון; תור שבו חולקו לתושבים הנצורים והרעבים של ירושלים גם שתילי עגבניות". ובמוצאי שבת, שלאחר ההכרזה על הקמת המדינה (16 במאי 1948), הוא משתף: "אני צמא מאוד ואין בבית טיפת מים, עלי לרדת לרחוב, אולי אוכל לשתות משהו. על כן נאלץ אני להפסיק את הכתיבה".

ולמרות זאת, קודם צימאונו הגדול עוד מספיק קדרי לרשום (דף יומן 3): "השבת הזאת היתה מלאת מאורעות. יום היסטורי בתולדות היהודים. הוכרזה מדינת ישראל, ומייד הכירו בה אמריקה ועוד 38 ארצות, אולם שני פנים למטבע: צבאות ערב התחילו בפלישה מכל הכיוונים, וכבר יש תוצאות מרות... גוש עציון נכבש ולוחמיו נלקחו בשבי. הוי, עמל בן עשר שנים עלה כאן בתוהו! שלוש נקודות של הקיבוץ הדתי, שאליהן היו נשואות עיני הנוער בגולה, נמחו מעל פני האדמה... אוי מה היה לנו!"

הניתוק, כך דומה, מכביד על קדרי אף יותר מהצמא (דף יומן 4): "האדם מתגלגל בין תקווה וייאוש, או יותר נכון, בין ייאוש ותקווה... כיום (17.5) התווספו כמה תיקונים למצב: אין חשמל וכתוצאה מכך אין גם השירותים החיוניים כגון רדיו, עיתון וכדומה. הנך מנותק מכל העולם. אין לך מושג על המתרחש בארץ. אתה שומע רק את הרעשת האויב או את יריות כוחותינו. מדי פעם מתפשטות שמועות מעודדות על ניצחונות וכיבושים, ולא פעם הן מתבדות אחר כך..."

שבועיים חולפים, והגעגועים לת"א גוברים: "הרעיון המוצלח ביותר הוא לנסות ולסדר לי, בעזרת עליית הנוער, לקבל העברה לת"א או לסביבתה, ולהיחלץ מירושלים". וכאשר נכנסת לתוקפה עוד הפוגה, הוא תוהה: "מה יהא על הפוגה נוספת זאת. האם אוכל אז לנסוע לת"א, ואיך ומתי? באמת נראה מהעיתונים כי בת"א יש עוד חיים, למרות הכל.

"רק (ש)היום אסרו על הקהל את היציאה לים (אבל) התיאטרונים והקולנוע מציגים כסדרם... לכבוד השבויות מגוש עציון שהוחזרו סוף־סוף על ידי הערבים נערכה מסיבה בבית הפועל המזרחי, ממש כמו בימי השלום. רק בירושלים ישובים זה חודשים במשמר, בחזית. ראשונה לניסיון היא העיר ירושלים. אולי תהיה גם ראשונה לגאולה?!".

יומנים מצהיבים במגירה

"אמש", כותב באחד הימים קדרי שומר המצוות, "ברצותי ללכת לבית הכנסת הצטרכתי לחפש כחצי שעה אחרי בית כנסת פתוח בירושלים עיר הקודש!". ובסוף יוני הוא מתעודד מעט אחרי שקיבל באיחור של עשרה שבועות את החבילה לפסח שנשלחה אליו מהבית (דף יומן 8): "תפוחי האדמה שבחבילה הגיעו מונבטים. כל הביצים כמובן עבשו, למרות שהושמו בכלור, אך הדברים האחרים, המצה, הסוכר וכו' - החזיקו מעמד ויביאו תועלת גם כעת".

לאורך רוב ימי חייו לא ייחס קדרי (במקור: ארנו שוורץ), יליד מזקבשד שבהונגריה, משמעות רבה מדי ליומן שרשם בימיו המעטים בירושלים. אחרי שנישא ללאה (קוטה) לבית גולדשטיין ונולדו להם שלוש בנות, התגורר ברמת גן ופצח בקריירה אקדמית וציבורית מזהירה, שבמהלכה שימש בין היתר דיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן, רקטור האוניברסיטה, וסגן נשיא האקדמיה ללשון עברית.

קדרי חיבר ספרים ומחקרים רבים. הבולט שבהם הוא "מילון העברית המקראית - אוצר לשון המקרא מאל"ף ועד תי"ו", שראה אור ב־2006. הוא הלך לעולמו ב־2011 והותיר אחריו שלוש בנות (ונכדים רבים): רות הלפרין־קדרי, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר־אילן, ד"ר מיכל פרנץ־קדרי, ומרים שפירא. שתי האחרונות הן פסיכולוגיות קליניות. שלושתן זוכרות במעומעם, מימי נערותן, את יומן הכרטיסיות "ששכב שנים רבות במגירה של אבא", אך הן לא העמיקו בו אז יתר על המידה.

מי שגאלה את היומן משכחה היתה בתה של מרים, יעל. כיום יעל צויבל, שלפני כ־25 שנה, גרה בבית של סבא וסבתא, בעת שלמדה באוניברסיטת בר־אילן. "יום אחד", היא זוכרת, "עשיתי לסבא סדר בבית. היו לו המון ספרים וניירות מפוזרים בכל פינה וחור, ואז, באחת המגירות, ראיתי את הכרטיסיות הללו, עם כתב קטן ויפהפה, מושחלות ומאוגדות בחבל דק דרך חורים שמנוקבים בהן. התחלתי לקרוא והבנתי שנפלתי על אוצר. בתוך יומיים 'בלעתי' את היומן, והדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ לחנות צילום, להכין חמישה עותקים ולחלק למשפחה. התוכן ריגש אותי, וגם האיורים. לא ידעתי שסבא בעניין של ציור. שאלתי אותו, 'איך יכול להיות שלא ידענו מזה?', והוא השיב בענייניות שאפיינה אותו שלא חשב שזה מספיק חשוב.

"אחרי כמה שנים", מספרת יעל, "לאחר שנישאתי, גיליתי בנחלים, בבית חמותי שרה צויבל, אלבום תמונות שאבא שלה, מיכאל ורנר, צילם בירושלים באותה תקופה. ורנר הגיע אז לארץ כתייר אמריקני במסגרת קורס מדריכים בא"י, והוא תיעד כאן מקומות, לעיתים אותם המקומות שסבא שלי הזכיר ותיעד ביומן שלו. חמותי סיפרה שיש גם יומן באנגלית שאבא שלה כתב - יומן שתורגם לעברית". התגלית הכפולה הולידה הרצאה מלווה במצגת ובתיעוד, שיעל צויבל מסתובבת איתה כבר כמה שנים ברחבי הארץ.

מהיומן מצטיירת כאמור דמותו של הסטודנט קדרי כצעיר תאב דעת, שלא פעם מתוסכל מהתנאים הקשים בירושלים הנצורה, שמשבשים את שגרת הלימוד שלו, והוא רושם ביומנו: "הוי, בן אדם. עמוד והתבונן. פשפש נא במעשיך. האם אינך מפגר יותר מדי בהתקדמותך ובהשתלמותך? הלא היית צריך כבר לגמור לעת כזאת את חוק הלימודים באוניברסיטה. לא היה נאה להיות כבר מוכתר בתואר דוקטור? ומי יודע, אולי היית מיטיב לעשות אילו נשארת עוד שנה נוספת בהונגריה... אך, אל רעיונות אלה. סורו מני. בעצם, הרי יש לך הידיעות הראויות וגם האפשרות לגמור חוק לימודים במשך שנה-שנה וחצי אם ירצה השם. ובכל זאת הנך מתכונן להיות מוסמך של האוניברסיטה העברית ולא ההונגרית... וזה משהו".

"כמעט ואחזה בבשרי פלצות"

הסטודנט הצעיר שסובב ברחובות ירושלים הנצורה, יוצא ובא באותם הימים בבתיהם ובהרצאותיהם של גדולי המרצים של אותה התקופה: גרשום שלום, ישעיהו ליבוביץ', יהודה לייב מגנס, חיים הלל בן ששון, ר' בנימין, וגם פרופ' יוסף יואל ריבלין, המזרחן הדגול, מתרגם הקוראן (אביו של ראובן ריבלין, נשיא המדינה העשירי - נ"ש). לחלק מההרצאות והשיעורים הוא מאזין במסגרת לימודיו, לא פעם בבתיהם הפרטיים של מוריו, שכן ההפגזות אינן מאפשרות לקיים את הלימודים כסדרם. לחלק אחר, שלא במסגרת האוניברסיטה, הוא מאזין באולמות קטנים, בירושלים של אז, שאליהם מגיע ציבור מגוון, לאו דווקא סטודנטים.

להרצאה אחת כזאת בקולנוע ציון, של ריבלין, מורו לערבית באוניברסיטה, מזדמן קדרי בראשית יולי 1948, והוא אינו מסתיר את אכזבתו: "לא הייתי מדמה לפניי שאדם בעל מזג חם, בעל אופי תקיף כל כך הנהו, כפי שראיתי בהרצאתו. הוא צעק, קילל, היכה על ראשו ודפק על השולחן. ממש יצא מכליו... סנגוריה קנאית שמעתי מפי הד"ר ריבלין כאן, מעל במת ה'כלל' על 'הפורשים' ועל הפרישה בכללה (הכוונה לארגוני "הפורשים" אצ"ל ולח"י)... עלי להודות, כי הצליח הד"ר ריבלין לעמוד בנאומו על כמה מומנטים כאובים, אבל לא ההיגיון דיבר מפיו, אלא הרגש, החימה והקנאה.

"תנועותיו וצעקותיו לא עשו עלי רושם. אדרבא. בעיניי הם הפחיתו את ערך נאומו. לעניות דעתי לא ראוי הוא לבעל מדע להשמיע דברים בפומבי כשהוא מכוון על ידי רגשותיו... ואינו מתחשב על ידי כך באינטרסים של הציבור ושל היישוב כולו". באותו האופן מתייחס קדרי גם לנאום שמשמיע באותם ימים מנחם בגין, בראשית אוגוסט של אותה שנה, בכיכר ציון, ועל הגוון והרטוריקה שלו הוא כותב: "מהקול הטראגי - כמעט ואחזה בבשרי פלצות".

ככלל - קדרי אינו מסתיר ביומן את הסתייגותו העזה מארגוני הפורשים, וכאשר לירושלים מגיעות הידיעות על טיבוע אוניית הנשק של האצ"ל, "אלטלנה", הוא נותן דרור לרגשותיו ולמחשבותיו בנוגע לארגוני הפורשים (דפי יומן 12-11): "...המלחמה היא (ה)חיים של (ה)אנשים (ה)אלה, מלחמה לשם מלחמה, ואחר כך להגיע לשלטון ולעשות כשרירות ליבם. סכנה פנימית צפויה חס וחלילה ליישוב מאנשי בליעל ובעלי הלך רוח הרפתקני אלה...

"מבחינה פסיכולוגית אוכל רק להסביר את הופעת זרם כזה בחברה הארצישראלית החדשה: הארגונים הפורשים הם כלי קיבול לנחותי החברה, לאנשים הסובלים מרגש הפחיתות. את הזעם שצבור בנפש הנדכאים עשויים מעשי גבורה בלתי מרוסנים לפייס, להעביר. אמור מעתה: אין פלא שרוב מניינם ובניינם של אצ"ל ולח"י מצטרף מעדות המזרח, ואם כן, מתבאר מאין הקנאות וההתלהבות העיוורת עד כל מעשיהם, בין טוב ובין רע".

יום אחד, כשהוא מבחין במודעת לח"י שהודבקה על אחד הקירות בירושלים, אין הוא מסתיר את התפעלותו וכנראה גם קנאתו מהסגנון והניסוח: "אין עוד מפלגה ואין מוסד רשמי שיצליח? בניסוח עממי, עברי כל כך, אמיתי והולם (לשקף) את ההווי הארצישראלי כמותם. הם מוצאים את השפה הנכונה ועל כן דבריהם מתקבלים על ההמון. הדבר אומר דרשני.

"גלוי וידוע על פי תופעה זאת, כי אנשים אלה מהעם שנולד בארץ מושרשים הם ברחוב הירושלמי, בהמונים הפשוטים של הארץ, ומי יכחיש. כי הם הם העם. על כל פנים חלק ניכר מהעם. הם מהווים את ההמון, ועל כן הם מבינים את שפת ההמון ויכולים לדבר בלשונו, ומכאן האהבה הרחבה אליהם. לפי שעה (עודנו) מאוחדים במערכה המשותפת", כותב קדרי, אך מביע חשש ש"ימי השלום של המחר עלולים להמריץ אותם (את אנשי לח"י - נ.ש.) אפילו למלחמת אחים".

"חסידים חמושים ברובים"

ההווי הסוער והבלתי שגרתי מוצא את ביטויו ביומן ביום 10.8.1948, בעדות שמתכתבת עם מקורות היסטוריים נוספים, למשל עם זו של ר' משה אלפרט - מוכתר השכונה החרדית בית ישראל בתקופת המנדט, שפרסם אף הוא יומן. קדרי מספר: "עובר אני לתומי ברחוב בן יהודה, ובהתקרבי לכיכר ציון מתעוררת תשומת ליבי על התופעה המוזרה, כי כל העוברים ושבים מפנים את ראשם אחורנית, ואחר נפנים בחיוך על דל שפתותיהם... ובקורת רוח...

"ופתאום נמלא ליבי הבנת פשר הדבר: ארבעה בחורים צעירים מטיילים לפני ברחוב, מגודלי זקן וגם פאות, לבושי קפטן וביבער־היט - מחסידי נטורי קרתא הם יהיו - וראה את הפלא, באמת מחזה מוזר ובלתי רגיל לעין: ידיהם מחזיקות רובים. הייאמן כי יסופר? ברחובות ירושלים העיר מתהלכים בחורונים בלבוש החסידים כשהם חמושים רובים ושאר כלי משחית. מי פילל ומי מילל שדבר זה יקום אי פעם..."

קדרי מתייחס גם לחרדים, מחוגים מתונים יותר, שבסוף יוני 1948 מפגינים "למען קדושת השבת". הוא מתאר כיצד "ניגש חסיד אחד חבוש שטריימל, קפטאן וגרביים לבנים אל אחת המכוניות שבה ישבו בנים ובנות... וירק לתוכה", וכיצד בתגובה על כך ועל הפרות סדר נוספות "ירו אנשי המשטרה הצבאית יריות רבות באוויר". קדרי, שבוודאי אינו מצדד ביריקות, מסויג מהתגובה הצבאית: "הרגש הדתי נפגע עד עומקו. מה יקווה היהודי החרדי מממשלתו, אם תביעותיו הדתיות נענות בלשון זו. הרי בכל משטר זר היתה להם זכות לשמור על כבוד השבת, וכן להקפיד על קיום מצוות אחרות, ודווקא ממשלת ישראל תסכל שאיפתם זו?... התנגשות ראשונה זו בין הרשות הצבאית והדתית", הוא חוזה, "היא סימן מובהק למלחמת התרבות שעתידה להתחולל בכל תוקפה לאחר יישוב הסכסוך החיצוני", ניבא ואולי ידע מה ניבא.

אלא שזמן קצר אחר כך תשומת הלב של קדרי ויומנו נשאבת מחדש לקרבות המתחדשים:
11.7.48 - "השבת היה יום הפגזה קשה למדי... והעצבים נמתחים. השערות מסתמרות ואין לאל ידך מה לעשות. לקרוא וללמוד לא יכולים בליווי 'מוזיקה' כזאת. לישון שוב לא כדאי, כי אז מה תעשה בלילה. אין ברירה אלא להיכנס לחדר הסמוך למשפחת דליגדיש ולפתוח בשיחה ממושכת, בשיחה לשמה, לשם היסח הדעת ובילוי הזמן".

15.7.48 - "הלילה לא במהרה יישכח מליבי... סוללות תותחים ירו וירקו פגזיהם על העיר. אני נדחפתי ברטט אל הקיר וכבשתי ראשי בכרי... חברי בחדר המציא מקלט נוסף: לשכב מתחת למיטה. הפוליטיקה של בת היענה לא הועילה אף הפעם. את רעם התותחים אי אפשר היה להשתיק ולדכא... לפתע החל שאון חדש: טרטור אווירונים. בבוקר נודע לנו ששני אווירונים הטילו פצצות על ירושלים. לאחר ביקור זה התחיל רגש הפחד מתגבר על הבית כולו. לבסוף החלטנו, יצחק שטיינברגר ואני, לעבור אל המקלט של הבית הסמוך, שהוא מתחת לאדמה והבית הינו בנוי 'אייזען בטון'".
17.7.48 - "וראה זה פלא: בשבת זו באמת נתעוררנו לשקט ולמנוחה: ההפוגה בירושלים החלה... באמת הגיעה השעה הנכונה למנוחת ירושלים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו