עוד חוזר הניגון

יש גשרים שרק מוסיקה יכולה לחצות. דברים שמעבר לדמיון. אם היו מספרים לכם שמעט אחרי מלחמת ששת הימים, למשל, ולא רק, בשיאה של האיבה בין ישראל לעולם הערבי, בתחנות הרדיו במצרים ובעיראק ניגנו לפעמים את המוסיקה של "תזמורת קול ישראל בערבית", הייתם מאמינים? ולזה שבמצרים היו שאמרו: "תקשיבו איזה בית ספר הם עושים לנו, איך הם מנגנים שם בישראל את המוסיקה שלנו", הייתם מאמינים? 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ושבעיראק, בתחילת שנות החמישים, היה משבר מוסיקלי גדול שנבע מכך שרוב הנגנים והמלחינים הטובים בעיראק, שהיו יהודים, עלו לישראל? ב־1932 התקיים בקהיר קונגרס למוסיקה ערבית. במשלחת העיראקית היה רוב מוחץ למוסיקאים יהודים. נסתרות הן דרכי הצליל.

תזמורת "פרקת אל־נור", בתרגום מילולי: "תזמורת הלהבה", שצוברת תאוצה בתקופה האחרונה ושערכה בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל הפיוט בירושלים קונצרט מלחניו של המוסיקאי היהודי־עיראקי צלאח אל־כוויתי, שמה לה למטרה לשמר ולהעביר הלאה את המוסיקה המזרחית הקלאסית. אותה מוסיקה אשר הביאו לארץ וניגנו בתזמורת קול ישראל בערבית, שנסגרה ב־1993. מוסיקה מזרחית אמיתית, ללא התנצלות.

"מבחינתי זה קודם כל תיקון היסטורי", מסביר המנצח והמנהל המוסיקלי של התזמורת, אריאל כהן (27). "זה התחיל כשיגעון של כמה אנשים: ד"ר יהודה קמרי, חנה פתיה ושלי, בידיעה שהמוסיקה הזאת נעלמה אפילו מהעולם הערבי. כאן בארץ, מאז שנסגרה התזמורת, המשיכו חלק מהנגנים ותלמידיהם לנגן באירועים פרטיים ובחפלות, אך לא בצורה ממומנת ומסודרת. 

"החלטנו שעם כל הכבוד לחפלות, אנחנו רוצים לעשות משהו מסודר, תרבותי יותר. כל יום שבו מישהו מהנגנים המבוגרים מת, התרבות שלהם מתה איתם ביחד. אין מספיק תיעוד למוסיקה שהתזמורת הזאת עשתה, ואנחנו, אמנם צעירים, אבל רוצים שיהיה דור אחרינו - שהמוסיקה הזאת תמשיך גם לדורות הבאים".

תזמורת קול ישראל בערבית הוקמה בשלבים החל ב־1948 במסגרת שידורי קול ישראל בשפה הערבית. בתחילה היה זה כחלק מהזמן שהוקצה לשפה הערבית בשידורי קול ישראל, כתעמולה לעולם הערבי, ובהמשך בתחנה הנפרדת - רשת ד', שמשדרת עד היום רק בערבית. 

ההתחלה היתה צנועה, כשהיו בתזמורת שלושה נגנים בלבד, אך עם עלייתם מעיראק של מוסיקאים רבים, כאמור בתחילת שנות החמישים, התרחבה התזמורת. בשנות השישים הצטרפו מוסיקאים רבים יוצאי מצרים, וכן כמה נגנים יוצאי סוריה, וכך נוצר הרפרטואר שליווה את התזמורת עד סגירתה. תזמורת קול ישראל בערבית ניגנה בעיקר יצירות מצריות ועיראקיות ישנות, יצירות עכשוויות מהעולם הערבי ומוסיקה מקורית שהלחינו חלק מחברי התזמורת. 

"כשהגענו לארץ היה קשה לקבל אותנו. לא אהבו את מה שניגנו", מספר הכנר אליאס זביידה (82), שעלה מבגדד ב־1951, מהבודדים מבין חברי התזמורת שעדיין בחיים, "אחר כך, מהר מאוד זה השתפר. נכון שהיו אנשים שבזמנו התביישו לשמוע מוסיקה ערבית, אבל למרות זאת היתה לנו דרישה והופענו המון". 

"נתנו לנו כבוד"

במבט לאחור, זביידה פוסל את אחת התפיסות הרווחות בנוגע למוסיקה שייצר עם חבריו. קיפוח גדול? לא אם שואלים אותו. "הרגשנו קצת בצד לעומת המוסיקאים שהגיעו מאירופה, אבל עדיין נתנו לנו כבוד. הצלחנו להתפרנס מזה יפה מאוד, הופענו בטלוויזיה והופענו גם מחוץ לרשות השידור. בשלב מסוים כבר הציעו לנו לצאת לפנסיות בתנאים טובים, מכיוון שהיתה לנו הרבה עבודה בחוץ". 

זביידה מספר למשל על ההופעה עם אנריקו מסיאס: "אמרו לו שאנחנו לא יודעים לנגן בדיוק את המוסיקה שלו אחד לאחד, והוא אמר, 'שינגנו איך שהם רוצים'. הופענו גם עם יפה ירקוני ועם שושנה דמארי ועשינו שיר עם כוורת". כשהגיע לארץ הופיע זביידה בתחילה במועדוני הלילה ביפו. "ניגנתי שם עד 1957 עם הרבה נגנים אחרים שעלו מעיראק", הוא מספר, "ואז הצטרפתי גם לתזמורת, וזה עזר לחשוף אותנו לקהל חדש וגדול יותר".

למוסיקאים של היום, ששמע בשבוע שעבר בקונצרט המחווה, יש לזביידה רק מחמאות. "חלק מהזמרים היום טובים עוד יותר מאלה שהיו אצלנו. במיוחד אמורים הדברים על הדתיים, שהם מגיעים מרקע של חזנות. הם יודעים את המעברים ואת הניגון ומכירים טוב את המוסיקה".

פרדי צ'אדק (85), נגן עוד ומלחין מהתזמורת, נזכר גם הוא בערגה במועדוני הלילה של יפו בשנות החמישים: "בכל ערב היו לפחות שתי הופעות של מוסיקה מצרית עדכנית, ככה בעצם גם המרוקאים בארץ נחשפו למוסיקה המצרית והעיראקית ועבדנו הרבה יותר. התזמורת היתה פשוט עוד הזדמנות טובה בשבילנו להתפרנס".

את הגשר התרבותי שהביאה התזמורת רואה צ'אדק אחרת מחבריו. "הערבים בישראל למדו מאיתנו הכל על מוסיקה מזרחית קלאסית. הערבים בארץ הושפעו מהתרבות של מה שאסד האבא קרא 'דרום סוריה', יותר מוסיקה לבנונית וסורית. אנחנו הבאנו להם את המוסיקה המצרית המובילה, שהיא הבסיס לרוב המוסיקה בעולם הערבי גם היום". 

העלייה לארץ של זוזו מוסא, שהפך במהרה למנהל ולמנצח של התזמורת, הביאה לתנופה גדולה בחיבור למוסיקה המצרית והעלתה את רמתה ואת קרנה של התזמורת. "אפילו הופענו בפני המשלחת המצרית עם סאדאת. הלחנתי להם שני שירים על שלום", מספר צ'אדק, "זוזו היה מוערך מאוד כבר במצרים, ועם אברהם סלמן עשינו מוסיקה שאז עוד המעטנו בערכה, לא ידענו עד כמה היא טובה".

לגבי האוזן הישראלית, לדעתו של צ'אדק היא עדיין אינה מבינה מספיק את המוסיקה המזרחית הקלאסית. "עד היום לא מזהים כאן מוסיקה מזרחית אמיתית. כל אחד שמנגן בעוד נשמע לאנשים בישראל כאילו הוא עושה מוסיקה ערבית אמיתית. זה קל, כי הימין מחבק אותך כדי להגיע לליבם של המזרחים, והשמאלנים מחבקים אותך כי הם מחבקים כל דבר עם צליל ערבי. 

"קל להתפרסם ככה, אבל מוסיקה ערבית היא משהו אחר. בניגוד למוסיקה מערבית, זה קודם כל גורם ההפתעה. מאלתרים על הבמה ומפתיעים את הקהל. בארץ לא מנגנים הרבה מוסיקה ערבית אמיתית. אני שומע לפעמים את הזמרים של היום, אבל זאת לא מוסיקה מזרחית באמת. זה משהו שנוצר כאן עם השנים, שמושפע גם מהמוסיקה הערבית הקלאסית". 

כהן מוסיף בעניין: "היום בעולם הערבי מנגנים בעיקר לחנים מזרחיים עם מוסיקה מערבית. במוסיקה מזרחית אמיתית אפשר לשיר גם בערבית, גם בעברית ואפילו בגרמנית, ובצורת הנגינה זאת עדיין תהיה מוסיקה מזרחית. בארץ זמרים כמו אייל גולן וקובי פרץ שרים משהו שדומה יותר לפופ מאשר למוסיקה המזרחית הקלאסית".

רנסנס במיינסטרים 

ד"ר יהודה קמרי (47), חוקר ומומחה לרפואה פנימית במרכז הרפואי על שם שיבא בתל השומר, נדלק בגיל מאוחר יחסית על המוסיקה הערבית. הוא למד את הנושא לעומק (מנגן על עוד) עד שהתאהב ממש והחליט להגשים את החלום ולהקים עם חבריו את "פרקת אל־נור". 

"גדלתי בקריית שמונה למשפחה בת שבע נפשות ממוצא פרסי. המוסיקה הערבית לא הושמעה יותר מדי בבית. ניגנתי ג'וני מיטשל, בוב דילן וביטלס. רק בהמשך הדרך, בהתחלה דרך הילדים המרוקאים בשכונה, גיליתי לאט לאט את המוסיקה הערבית, שהיום אני לא יכול לתאר איך נראים החיים שלי בלעדיה". 

קמרי ממשיך: "אני ואריאל כהן פעלנו בקווים מקבילים. המנטור שלי היה סאלים אל־נור, שמת לפני כחודש, וגם מאריאל והחברים שלו, שהיו יושבים עם הנגנים הוותיקים, שבהם אברהם סלמן, למדתי. בשבילנו זאת קודם כל שליחות, מחויבות לנגנים הוותיקים לשמור על המוסיקה שלהם. 

"לכן קוראים לנו 'תזמורת הלהבה', לשמור על האש דולקת. אנחנו שואפים להיות מגוונים כמו שהיתה תזמורת קול ישראל בערבית. חשוב לנו לארח אמנים מוכרים ולהחדיר את המוסיקה הזאת למיינסטרים הישראלי, אבל עדיין לשמור על הקווים המסורתיים והחוקים המוסיקליים הייחודיים שלה". 

בניגוד אולי למצופה ממוסיקה שהיתה בשוליים, גם ד"ר קמרי מזכיר את המשאבים שהיו לתזמורת ותרמו לאיכויות הגבוהות שלה. "אני מאחל לעצמי את המשאבים שהיו להם. המפא"יניקים השקיעו בהם, דרשו מהם, ולכן בין השאר המוסיקה שלהם היתה כל כך איכותית. הם עבדו והרוויחו מהמוסיקה. הם היו ורסטיליים, ניגנו גם פיוטים, גם מוסיקה מצרית, אפילו נגעו במוסיקה האלג'ירית. ובגלל שהם ניגנו הכל הם גם עבדו כל כך הרבה". 

 עוד אומר קמרי: "המוסיקאים הגדולים, כמו האחים אל־כוויתי, הרגישו לא כאן ולא כאן תקופה ארוכה. מצד אחד לא נתנו להם את ההערכה שם בעיראק, מצד שני בארץ הם היו שייכים לנישה מאוד מסוימת. בשנים האחרונות זה השתנה. בעיראק כבר מספרים על המוסיקאים היהודים ומשמיעים הרבה יותר את היצירות שלהם. בזמנו ניגנו יצירות רבות שלהם ברדיו בעיראק וייחסו אותן לאנשים אחרים, כדי שלא יידעו שזה נוצר על ידי יהודים. היום כבר האינטלקטואלים בעיראק אומרים בקול 'כמה חבל שהם עזבו'".

כל המרואיינים בכתבה מבקשים להדגיש את הפתיחות שהתגלתה בשנים האחרונות בארץ למוסיקה הערבית. בין שזה באלבום של דודו טסה, שעיבד את המוסיקה של האחים אל־כוויתי (טסה הוא נכדו של דאוד אל־כוויתי) באלבום מיוחד, ושילובים של המוסיקה הערבית במקומות רבים במיינסטרים: במופע של כנסיית השכל עם התזמורת האנדלוסית ובחלק משיריו של ברי סחרוף. 

ואלה לא היחידים. "התופעה הזאת רחבה במיוחד בעולם החרדי", מספר כהן. "דרך החזנות וטקסטים בעברית, שהולבשו על לחנים ערביים ישנים מאוד, חדרה המוסיקה הזאת הרבה יותר לעולם הדתי. אתה יכול היום לראות ילדים דתיים בני 10 מאזינים לשיר ומספרים שעבד אל־והאב שר את זה ב־1923. 

"המוסיקה המזרחית הקלאסית נעלמה עם השנים, ואנחנו חולמים להחזיר אותה ולשמר אותה", ממשיך כהן. "מנגנות כאן תזמורות בתרשיחא ובנצרת את המוסיקה, אבל זאת בעצם מוסיקה מערבית. גם במצרים מנגנים היום מוסיקה מערבית במסיכה של מוסיקה מזרחית. אנחנו ננסה לשנות את זה. כאן בארץ הישראלים יוצרים משהו ים־תיכוני, משהו שהוא לא באמת מוסיקה מזרחית קלאסית. ההגדרות כאן לא נכונות בהקשר הזה".

למרות הפתיחות שמגלה הקהל הישראלי, כהן וקמרי מתעקשים כאמור לשמר דווקא את הנגינה הישנה, את הקווים המסורתיים של המוסיקה. "יש מספיק אנשים שיעשו את המוסיקה העכשווית טוב ממני, למשל דודו טסה", מסביר כהן. "אנחנו רוצים להביא את הצליל הישן, אבל עם נגנים שנולדו וספגו כאן מהמוסיקה, כדי להנגיש אותו לקהל רחב הרבה יותר. הקהל המסורתי כבר אצלנו". 

מסתכלים קדימה

את הסכסוך במזרח התיכון מצליחים כולם להשאיר בצד. נראה שבמוסיקה זה פחות משנה. "הסכסוך קיים, וחלק מהעניין הוא שפעם פחות אהבו להשמיע את זה, כי זאת היתה המוסיקה של האויב", אומר קמרי, "אבל יש קהל רב שאוהב את המוסיקה הזאת. אם היא איכותית - אוהבים לשמוע אותה. 

"אם אתה קורא לה מוסיקה ערבית אתה בעצם מדיר את היהודים מהמוסיקה הזאת, למרות שיש להם חלק גדול מאוד בהתפתחות שלה. זאת יותר מוסיקה מזרחית קלאסית, כי גם ההגדרה של מזרחית כאן בארץ היא עקומה. החלום שלי הוא הופעה של התזמורת של נצרת ופרקת אל־נור יחד. אנחנו אכן שואבים השראה מהעבר, אבל מסתכלים כל הזמן קדימה".

בינתיים נלחמים בפרקת אל־נור, איך לא, על תקציבים. "אנחנו מופיעים עם 15 נגנים, זמרים אורחים, מקהלה, והמופע יקר ומורכב", אומר קמרי. "זה מלכוד 22. המטרה שלנו היא לגייס כסף ממשרד התרבות, אבל זה קורה רק אם פועלים ומופיעים הרבה. הבעיה היא שכדי לפעול צריך כסף". 

בד בבד חולמים קמרי וכהן לקחת את המוסיקה צעד קדימה וללמד אותה את הדור הצעיר. "אנחנו רוצים להנחיל את המוסיקה הלאה", אומר קמרי, "ללמד אותה, כדי שתישאר כאן. אולי עם חלק מהמימון שנשיג נוכל בעתיד להקים גם לנו קונסרבטוריון של מוסיקה מזרחית קלאסית". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו