האם היה אפשר לקדם את הרפורמה המשפטית בדרך שהייתה מונעת את ההתנגדות?

"האם יכולנו לעשות עבודה יותר טובה? אני לא יודע. כמו שהם הצליחו לשכנע שנתניהו מסית ומדיר, אפילו שהוא אחד הפוליטיקאים הכי ממלכתיים שיש, כך אפשר לשכנע שהרפורמה המשפטית שמביאה דמוקרטיה היא דיקטטורה. בכל פעם שהימין עולה לשלטון - זה הקמפיין", כך מתעקש גם היום ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. ובכל זאת, חודשיים בלבד חלפו מאז הכריז שר המשפטים יריב לוין על הרפורמה המשפטית, ומדינת ישראל גועשת.

בבת אחת נכפו על הציבור הישראלי קורסים מזורזים במשפט חוקתי, ודעת הקהל נקרעת. ולצד הוויכוח סביב בחירת השופטים, פסקת ההתגברות וסעיפים משפטיים נוספים, רבים מודאגים מכתישתו של האתוס הישראלי המשותף. משיכת השקעות, קריאות לסרבנות, "מדינה במחאה" ומלחמת הכל בכל מעוררים לאורך כל הקשת הפוליטית את השאלה: האם ניתן היה לקדם רפורמה משפטית היסטורית בדרך אחרת, או שמא ההתנגשות היתה בלתי נמנעת? זו שאלה שמטרידה גם רבים בימין, כולל בקואליציה ובליכוד. שם, בלב מפלגת השלטון, מותחים ביקורת על היעדר הסברה, הידברות מוקדמת והכנה לגל המחאה.

מנגד, אחרים טוענים שעצם הצגת השאלה כמוה כהתרפסות בפני השמאל, שלעולם לא יקבל את מהלכי הימין. מחוללי הרפורמה (או המהפכה - אפילו סביב כינויי המהלך אין הסכמה) שוללים מכל וכל את הטענה כי היא זו שגורמת לקרע בעם. לדידם, ההפגנות מתודלקות על ידי ארגוני שמאל וגופי מחאה שהפגינו ברצף בשנים האחרונות, בכל פעם באמתלה אחרת, והמטרה לנגד עיניהם לא השתנתה: הפלת כל ממשלת ימין שתוקם.

"תהיה גבר, תתפשר"

"הטעות היתה שיריב לוין חשב שרוב הציבור תומך ברפורמה", אומר לנו חיים רמון, שר המשפטים לשעבר. רמון ידוע בעמדותיו הביקורתיות על מערכת המשפט, אך סבור כי הממשלה היתה צריכה לפעול אחרת בקידום הרפורמה.

"כדי לשווק מוצר שהוא חדש, קודם היה צריך להסביר מה היה רע במצב הנוכחי. הנשיא אהרן ברק יצר מציאות של הכל שפיט, ביטל את זכות העמידה, הודיע שמה שמחוקקים בכנסת זה רק המלצה בזכות 'הפרשנות האובייקטיבית', מה שאין בשום משטר בעולם. במצב היום, למשל, אני יכול לעתור לבג"ץ על כך שהפצצה של חיל האוויר בעזה היתה לא סבירה. למה? כי השתמשו בטונה, ולא בחצי טונה. זו שיטת המשפט הקיימת, והיה צריך להסביר את הדברים האלה. אני לא מדבר על מתנגדי הממשלה שהיו רוצים להפיל אותה בכל מקרה. אני מדבר על ציבור רחב שהם לא 'אנרכיסטים' ולא 'טרוריסטים'. הרוב המכריע מודאג ומפוחד כי מכרו לו סיפורי זוועה, ומול זה אין הסברה בכלל".

מה אפשר היה לעשות אחרת?
"לא להיות צודקים, אלא חכמים. אני הייתי מביא קודם לממשלה החלטה שאנחנו מקדמים רפורמה משפטית, ויוצא למסע הסברה לציבור. המוטו של מסע ההסברה יכול להתבסס, לדוגמה, על דוד בן־גוריון, מייסד המדינה, שהזהיר שאם שבעה שופטים יבטלו חוק של הכנסת זה יהיה מעשה ריאקציונרי. אחר כך הייתי מפיץ דברים שאמרו גדעון סער ויאיר לפיד על השתלטות עוינת של בית המשפט על הדמוקרטיה, מציף מחדש את כל הצעות החוק של אביגדור ליברמן שהן יותר מרחיקות לכת ממה שמוצע עכשיו - וזה היה יוצר מצב שכל הפוליטיקאים למעשה יהיו מחויבים לשינוי".

לצד הביקורת על ההסברה, רמון סבור שגם ברובד המשפטי עצמו היה צריך לנהוג אחרת, ולהתחיל בליקויים תפקודיים של המערכת. "הייתי מתחיל עם הזכויות של נחקרים ונאשמים", אומר רמון, "זה נוגע כמעט לכל אזרח, תראו כמה פעמים, גם מול נתניהו, הפרקליטות שוגה. הייתי מקים ארבע-חמש ועדות חקירה ממשלתיות: על הרוגלות, על פרשת רות דוד ועל חיים רמון. אחרי מה שהיה יוצא משם, כל המדינה היתה מדברת אחרת. ואחרי שהכשרתי את השטח, הדבר הבא שהייתי מתמקד בו זה פיצול תפקיד היועמ"ש ומינויי היועצים המשפטיים. לא הייתי אומר שהם יהיו אנשי אמון, אלא שהם ייבחרו כמו סמנכ"ל כוח אדם במשרד, והקדנציה שלהם תהיה מוגבלת. על דברים כמו פיקוח הדוק על הפרקליטות יש יותר קונצנזוס. רק אחר כך הייתי ממשיך לכיוונים הנוספים".

רמון מדגיש כי עדיין ניתן לשנות את דרך הפעולה. "קחו פסק זמן של חודשיים, תעשו את ההסברה, תלכו להידברות. צריך לרכך את הפחדים. אני מקווה שעוד יעשו את זה. אני אמרתי, 'יריב לוין, תהיה גבר - תשפיל את עצמך'. לכו לדבר ובינתיים תסביר את מה שאתם עושים, וזה יוציא את העוקץ מכל ההפגנות. בתחילת מושב הקיץ הוא יכול להביא את החוקים להצבעה, ואם לא תהיה פשרה, לכו על פשרה חד־צדדית. כשאין עם מי לדבר, עושים פשרות חד־צדדיות, ככה למדנו גם בעניינים מדיניים".

ברגישות ובנחישות

השיח הציבורי על הרפורמה מתובל, בעיקר מצד תומכיה, בהשוואה לתוכנית ההתנתקות, שהובלה כזכור על ידי הליכוד. ח"כים מהקואליציה מזכירים כי אריאל שרון לא קיים הידברות עם המתנחלים ועם הציבור הימני, התקשורת לא קראה לפשרות כפי שהיא קוראת עכשיו, ולכן גם כעת אין להתקפל מול ההתנגדות. גם את ההפגנות נגד הרפורמה משווים למחאה נגד ההתנתקות.

כך, למשל, בצלאל סמוטריץ' צייץ ציטוט של אהרן ברק מ־2005 על חסימת כבישים, שבו קבע כי "חופש ההפגנה אינו החופש לעצור את המדינה". הוא הוסיף כי "אין אף אחד בצד השני שמסוגל להבין את התחושה של יותר מחצי מהעם, שמרגיש שדורסים ורומסים אותו שנים. שיש כאן אזרחים סוג א' וסוג ב'. שמשהו רקוב במערכת ודורש תיקון שורש".

"בהתנתקות הדברים נעשו בדורסנות יתרה ולא בהתייחסות אמיתית, וכל מה שנגיד יחוויר לעומת הדרך שבה אריק שרון וכל המערכות דרסו אותנו", אומר יו"ר מועצת יש"ע דאז, בנצי ליברמן. ולמרות זאת, הוא מוסיף, "שרון קיבל גיבוי מלא ואיתרוג מהתקשורת, מהשמאל ומהפרקליטות".

"זה היה רעם ביום בהיר", הוא נזכר. "נפגשנו עם אריק שרון פעם או פעמיים, וזה היה דו־שיח של חירשים. שרון הקריא מדף המסרים שלו כמו מי שעולה לעמדות ירי, לא מול יריב פוליטי אלא כמעט מול שונא ואויב. ככה הרגשנו. אנחנו חשבנו שהדרך הנכונה למהלך כזה היא משאל עם. שרון הלך למשאל בתוך הליכוד - הפסיד וחזר לסורו. הדבר שהיה יכול למתן את עוצמת ההתנגדות הוא משאל עם. אם יש רוב בעם, גם אם היינו חושבים שהעם טועה אנחנו הולכים עם העם שלנו".

במהלך שיחתנו ליברמן שב ומדגיש כי למרות התחושה שהיו נתונים למהלך דורסני, ואולי דווקא בגלל הלקחים, עכשיו צריך לפעול אחרת - בהידברות ובהסכמה. "מי שמדברים כרגע על הידברות – לא דיברו כך אז. אבל משום שמהלך הזה של הרפורמה כל כך דרמטי וחשוב - ה'איך' לא פחות חשוב מה'מה'. איך לעשות מבלי לגרום למלחמת אחים. אני חושב שנצטרך מהלכים דרמטיים כמו שינוי מבנה משטרי כדי להעמיק את הדמוקרטיה. מהלכים כאלה חייבים להיעשות בין הצדדים הרלוונטיים של מרכז המפה הפוליטית.

"לא הסכמנו שיהיה אפילו מצמוץ של מלחמת אחים", מדגיש ליברמן, "יכולנו לקחת את המאבק הזה למקומות אחרים לגמרי. כשאתה הולך בכפר מימון עם עשרות אלפי אנשים, שברגע יכולים להתפוצץ על המשטרה והצבא - אנחנו יודעים שזה אחריות לדורות. ידענו שאריק שרון מסוגל גם להפעיל כוח. אם חס ושלום היה נשפך דם, השסע בעם אולי באמת לא היה ניתן לאיחוי. מי שבאמת לא אכפת לו, יכול להגיד אני יורד מהארץ הזאת, אני מוציא את ההשקעות מפה. אנחנו ידענו שאין לנו פריבילגיה לומר את הדברים האלה.

"מי שמתיימר להובלת עם, חייב לדעת שבשעות מבחן, כאשר שאלת מלחמת אחים עומדת על הפרק, הוא צריך להיות אחראי להבין את התהליכים ההיסטוריים שהוא עובר. ידעתי אז שנחטוף על זה, שחלק מהציבור שלנו לא יקבל את זה, אבל לקחנו על עצמנו אחריות היסטורית. אני לא שומע את האחריות הזאת בלשונם של אנשים מרכזיים, אנשי צבא לשעבר ופוליטיקאים בהווה. ההבדל המרכזי בין אז להיום הוא באחריות. אני חושב שלחלק מהשמאל הישראלי ממש לא אכפת להתפרק מחלק אחר מהעם".

אבל גם במחאה נגד ההתנתקות היו תופעות של חסימות כבישים וסרבנות.
"האירועים שאז הוצגו כחמורים, נעשים היום ברישיון. אז אמרו שחסימת איילון היא טרור יהודי, היום באים בביקורת למשטרה שלא מאפשרת לעצור את איילון. לנו עצרו אוטובוסים בקריית שמונה כדי שלא יגיעו להפגנה בתל אביב. גם אם היתה אלימות או סירוב פקודה בשוליים, לא קיבלנו אותה, הוקענו אותה. היום אתה שומע את זה? השאלה היא גם איך אומרים.

"אם ההנהגה של האופוזיציה הנוכחית היתה מנהלת את המאבק של גוש קטיף, אני מניח שהיתה שפיכות דמים ומלחמת אחים. ועדיין, למרות הכל, חלק גדול מהמפגינים הם לא אנרכיסטים. הם באמת בחרדה, לכן חייבים לייצר תשתית של שיח. צריך להיות יותר מכילים, לעצור שבוע-שבועיים, להיכנס לחדר ולדבר. בסך הכל יש הסכמות רחבות על רוב השינויים".

המודל האנגלי

"אין שום דמיון בין המהלכים", אומר עו"ד דב וייסגלס, מי שהיה מנהל לשכתו של שרון, איש סודו בזמן גיבוש תוכנית ההתנתקות וחבר ב"פורום החווה". "תוכנית ההתנתקות היתה החלטת ממשלה שגובתה בשלוש רשויות הממשלה: הממשלה החליטה, הכנסת הצביעה בעד ובית המשפט העליון אישר. אני לא מקל ראש בחומרת ההחלטה לגבי אלה שנפגעו ממנה, אבל היא לא נגעה בכל אזרחי ישראל, והיא בוודאי לא שינתה את אופי המשטר. ההפיכה המשפטית היום היא השינוי הכי יסודי שנעשה בשיטת המשטר הישראלי.

"גם מבחינת אופן ניהול התוכנית אי אפשר להשוות", ממשיך וייסגלס. "תוכנית ההתנתקות הוכרזה בדצמבר 2003 ובוצעה בפועל באוגוסט 2005. כמעט שנתיים היא היתה תלויה ועומדת, נדונה מבחינה משפטית, פוליטית וחברתית, עברה כמה וכמה דיונים בממשלה, בכנסת, לפחות דיון מקיף בבית המשפט העליון, ועסקו בה שנתיים ברציפות. אבל היא לא בוצעה בתוך חודש ימים. ההפיכה המשפטית שאנחנו נתקלים בה היום, עומדת להתבצע בתוך שלושה חודשים. אז אין ספק שחלק נכבד מההתנגדות העזה שהתוכנית מעוררת כיום נוגע לאופן הניהול שלה".

מה היה צריך לעשות אחרת?
"כמו באנגליה: כשיש נושא בעל חשיבות ציבורית רחבה, מוקמת ועדה מלכותית שיושבים בה נציגים מהתקשורת, מהאקדמיה, נציגי מומחים ופוליטיקאים ונציגי הציבור. כלומר, היא משקפת באופן הרחב ביותר את כל גוני דעת הקהל. היא בוחנת ראיות, שומעת עדויות, משווה לנעשה בעולם, ואז היא מפרסמת דו"ח שעומד לעיון הציבור - מתקבל כולו או מקצתו. אני רוצה להזכיר שגם בארץ היו ועדות כאלה. צריך להקים ועדה ציבורית שיש בה ייצוג רחב של כל הציבור הישראלי ולתת לה את הזמן הנדרש כדי לבחון את הצורך וההשלכות של שינוי כל כך יסודי. את מוצר החקירה הזאת יש להביא בפני הכנסת לצורך שינוי החוק. אבל לא לעשות את השינוי הזה בפרק זמן שמשנים תקנות תעבורה".

יגידו לך בקואליציה שיש להם רוב בעם, הם מקיימים דיונים בוועדת החוקה והציבור שבחר בהם רוצה שהם יעבירו אותה.
"לא היה פה משאל עם בעד הרפורמה, והנושא היה רחוק מלהיות בראש סדר היום של הבחירות. זה לא שאלה דיכוטומית של שחור לבן, שאפשר להגיד בעד או נגד. הכנסת היא בכל הכבוד לא הפורום המתאים לכל רוחב היריעה של הנושא הזה. כל מערכת צריכה תיקון, אבל מערכת המשפט היא בטח לא כל כך קלוקלת, יש מערכות ציבורית קלוקלות ממנה. יש פה כוונה נסתרת אחרת, וזה מה שהציבור חש. בין היתר, לחלץ את נתניהו ממשפטו. נושא ההתנתקות, שגם הוא היה מסעיר, הרגיז חלקים מהציבור, בוודאי פגע בצורה חמורה במתיישבים, אבל זו שאלה נקודתית, מתוחמת, עניין מדיני־ביטחוני־פוליטי".

בנצי ליברמן אומר שזו היתה תוכנית לא פחות דרמטית בשבילם מאשר הרפורמה, ולא קיימתם איתם דיאלוג.
"זה לא נכון, משום שהיה לנו דו שיח מתמשך עם מועצת יש"ע, כולל עם מר ליברמן עצמו. פגשנו ללא הרף את ראשי מועצת יש"ע ואת כל הנוגעים בעניין. המתיישבים עצמם קיבלו הוראה להחרים את הרשויות שעסקו בנושא הפינוי. דרך אגב, אנחנו ערכנו סקרים כל הזמן, ובשום שלב התמיכה לא פחתה מ־60 אחוז, או לכל הפחות יותר מ־50 אחוז מהציבור. לא היו הפגנות המוניות כמו עכשיו, לא היתה קואליציה של מורים, עורכי דין, הייטקיסטים, מדענים ורופאים כמו עכשיו. אי אפשר להשוות את מספרי ההתנגדות בכלל. היה סקטור מסוים שהפגין בצדק, ועוד ציבור מסוים שהזדהה מבחינה אידיאולוגית. עכשיו ההתנגדות היא מקיר לקיר מבחינת סקטורים שונים בחברה הישראלית".

אתה מציע משאל עם על הרפורמה, אבל גם אתם לא קיימתם משאל עם על ההתנתקות.
"לא הלכנו למשאל עם משום שלא היה בארץ מנגנון של משאל עם. זה הסדר שצריך להיות על פי חוק, צריך לקבוע מנגנון שיפוטי שינסח את השאלה, צריך פיקוח ממלכתי על ביצוע משאל, ובעיקר צריך שהנושא יתאים. אתה לא יכול להציג לציבור ספר עב כרס שאתה קורא לו רפורמה, שהוא נושא כל כך מורכב, שנוגע להרבה תחומים של עולם המשפט, ולשאול בעד או נגד.

"דבר שנעשה בכוח לא מחזיק מעמד", מסכם וייסגלס. "רוב בכנסת הוא בהחלט ייפוי כוח, אבל בסופו של דבר, אם מרבית הציבור לא מקבל את הדבר, זה רע מאוד. יש אמירה שמיוחסת לנפוליאון ביחס למגבלות שימוש בכוח: 'עם כידונים ניתן לעשות הכל, אבל אי אפשר לשבת עליהם'. 64 מנדטים זה בהחלט רוב שצריך לכבד ואף אחד לא מטיל ספק בחוקיות ובלגיטימיות, אבל זה לא רוב מוחץ. אם רוצים לעשות שינוי יסודי בשיטת המשטר בישראל זה מצריך הסכמה רחבה, וזה לא יכול להיעשות על ידי ממשלה שבראשה עומד אדם שנאשם בכתב אישום חמור".

פשרה לכתחילה

"בעולם אידיאלי חוקה אמורה להתקבל בעבודה סדורה ובהסכמה רחבה", אומר לנו המשנה ליועמ"ש לשעבר, עו"ד רז נזרי. "הדבר הזה כבר 75 שנה לא הושלם. מה שבעיקר צריך זה חוק יסוד: החקיקה, שיקבע ויסדיר את כללי המשחק. איך מחוקקים חוק יסוד, הסדרת המעמד של חוקים וקביעת הליך חקיקה אחר לחוקי יסוד שנותן להם מעמד, אם רוצים שזה יהיה במעמד של חוקה שבג"ץ לא יוכל לפסול.

"כאמור, בעולם נקי ואידיאלי הכל היה צריך להתבצע כמקשה אחת בקבלת חוקה בהסכמה רחבה. היו ניסיונות בעבר, אבל החברה שלנו הטרוגנית מאוד ולא הצליחו להגיע להסכמות. אני מאוד מקווה שעכשיו במסגרת הסכמות ופשרה ייקבע חוק יסוד: חקיקה, שבו ייקבע הליך חקיקה לחוקי יסוד שלא ניתן יהיה לפסול, באיזה רוב פוסלים חוקים רגילים, על מה ניתן להתגבר, על אילו זכויות לא ניתן להתגבר".

גם נזרי סבור כי היה אפשר להוביל את הדברים אחרת. "חשבתי שנים שצריך לעשות שינויים. עכשיו הוגשה הצעה שהיא רוחבית וכללית לאורך כל החזית, ואני חושב שהמכלול הוא קיצוני. היה צריך לעשות תהליך יותר מסודר ומבוקר. לא צריך לעשות בליץ חקיקה. חלפו רק 60 ימים מהקמת הממשלה, לא צריך למרוח את הזמן אך גם לא להעביר בתוך חודשיים רפורמות כאלה משמעותיות, בטח כשאין הסכמה. כשאומרים פשרה זה נשמע בדיעבד אבל בעיניי זה סוג של לכתחילה, במובן שצריך לעשות שינוי משמעותי אבל לא בצורה של הריסה, כאן ועכשיו הכל.

"פשרה נועדה גם למנוע את הכאוס החוקתי. עדיין לא מאוחר לעצור. אני בעד לעשות רפורמה, אבל לאפשר פרק זמן שבו ניתן להגיע להסכמה רחבה. יש הבדל דרמטי בין חוק רגיל לחוקה כזו שמחוקקת רק על ידי רוב של 64 מנדטים, כי בעתיד תהיה אולי ממשלה אחרת והיא תעשה משהו קיצוני אחר, וזה לא בריא בדמוקרטיה שרוצה לשמור על יציבות. זה דורש שגם באופוזיציה יבינו שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, והקואליציה צריכה להבין שמה שיהיה זה לא כל מה שחלמו עליו. המחשבה שהקואליציה תעביר את זה ככה כפי שזה ותדרוס את המוחים, היא נזק אסטרטגי שיגרום לכאוס חוקתי".

מבחן האליטות

פרופ' אשר כהן, חוקר ומרצה בכיר למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, מסכים עם חלק מהביקורת על אופן הובלת הרפורמה, וסבור גם הוא כי מהלך הסברתי יכול היה למתן מעט את התבהלה הציבורית, ואולי אף לנטרל את יכולת המחאה לרתום לשורותיה כלכלנים בכירים, ראשי המשק ואנשי ביטחון. עם זאת, טוען כהן, גם מהלך הסברתי מבריק לא היה מונע בהכרח את הסערה.

"מי שחושב שהסוגיה פה היא רק הרפורמה - יש לו טעות", הוא מסביר. "אני רוצה להזכיר את שבוע 'אבי מעוז' לפני הרפורמה. שכחו אותו. בדיוק כמו שאומרים על הרפורמה שהיא דיקטטורה, כך אמרו על אבי מעוז 'פונדמנטליזם'. היתה הגזמה בסמכויות שנתנו לו, ולא שאני תומך בעמדות שלו. כלומר, יש פה גורמים שמגייסים מחאה על כל שלטון של הימין. אם לא רפורמה, זה יהיה משהו אחר. בכתבות על מארגני המחאות ראינו שחלקם היו במחאה על הקוטג', הגז, חוק הלאום. מה הקשר בין זה לבין הרפורמה? הקשר היחיד זה שיש שלטון ימין".

אבל אנחנו רואים אנשים כמו ראשי משק, כלכלנים, אקדמיה, ראשי מל"ל - הם לא היו נופלים סתם לשיח נבואי כמו שאמרת, והם לא היו בהפגנות קודמות נגד הימין. כולם טועים?
"יש ערבוב בין הצעדים של הרפורמה עצמה לבין התבהלה שהיא יצרה, בגלל שההסברה של המחאה טובה הרבה יותר מזו של הרפורמה. התבהלה שנוצרה היא רכיב חזק בתחום הכלכלה, השווקים מאוד מושפעים מזה. אבל יש לי שאלה לאנשי מדעי המדינה: אם הרפורמה תעבור, אתם תלמדו בכיתה שזו דיקטטורה? ברור שלא. 'דיקטטורה' זה טוב להסברה. 45 שנים מאז מהפך 77' יש קבוצה שאומרת לנו 'הדמוקרטיה בסכנה'. הרבה פעמים לשיח הזה אין קשר למה שמתרחש במציאות. החברה הישראלית היא דמוקרטית ויש תהליכי ליברליזציה בחברה עצמה, וזה מה שמחזיק דמוקרטיה. יש פה תרבות פוליטית של החברה היהודית. היא לא הקימה מעולם דיקטטורה, גם כשהיו תנאים יותר מתאימים לדיקטטורה בעבר".

כהן מסביר שהעובדה שהימין ניצח בבחירות אין פירושה שהוא בשלטון במובן המלא. "זה נכון שמי שזכה בבחירות יכול לעצב את המדיניות ויש לו מנהל ציבורי שיבצע אותו, אבל כשהימין זוכה בבחירות וכל המערכות נשארות בצד השני, אתה מראש שלטון מוגבל. לכן אני לא בטוח שגם אם הרפורמה היתה נעשית לאט־לאט, בשלבים, זה היה מתקבל טוב יותר. צריך היה לצאת לדרך עם הבנה נכונה של האילוצים: איפה עומדות האליטות הכלכלית, האקדמית, המשפטית והתרבותית ביחס לשלטון".

לחפש את הקרע

ובחזרה לקואליציה עצמה. גם בקרב תומכי הרפורמה בכנסת יש רבים הסבורים כי בדיעבד היה צריך לפעול אחרת. רבים מחברי הליכוד מתלוננים על היעדר הסברה וחוסר הכנה ומענה למחאה. רובם אומרים זאת בחדר הסגור. אחד מחברי הליכוד שכן מדבר על כך בפומבי הוא דני דנון, שאף חתם על מכתב משותף עם גדי איזנקוט וחילי טרופר בקריאה להידברות.

"אני תומך ברפורמה ואני חושב שצריך לקדם אותה ושהיא חשובה, אבל כבר לפני כמה שבועות אמרתי בסיעת הליכוד - 64 קולות יהיו לנו בכנסת, אבל בשביל תמיכת הציבור אנחנו צריכים להיערך עם הסברה וזה לא נעשה. רוב הציבור שתומך בנו מבין את חשיבות השינוי, אבל לא מבין את הפרטים, ולכן אני חושב שבנושא ההסברתי לא נערכנו וגם תוך כדי תנועה לא נעשו פעולות. צריך להביא בחשבון שראש הממשלה, שהוא מספר אחת בחזית ההסברה של הליכוד, נוטרל מהאירוע ולא בצדק. תחשוב שראש הממשלה היה מתראיין על הרפורמה. היה לזה אפקט. היה צריך להיערך לזה כשאתה עושה חשיבה אסטרטגית, מחליט על המסרים המובילים, על המיתוג.

"להבדיל אלפי הבדלות, אנחנו מדברים הרבה על הגירוש מגוש קטיף שאני אז הפגנתי נגדו. יכולת לראות שקראו לזה 'התנתקות' ולא 'גירוש'. שמו דגלי ישראל על המדים של חיילי צה"ל, כך הם שיווקו את המהלך הכוחני הזה לציבור. הציגו גם את היתרונות, גייסו כלכלנים, ביטחוניסטים ועוד. אנחנו לא עשינו את זה. הדבר הנכון לעשות בתחילת הדרך, לפני מהלך חקיקתי, זה ליזום שיח ציבורי. אולי ועדה ציבורית שבוחנת את זה. אם היינו פותחים את הדלתות לשיח, היינו מרככים התנגדויות ויכולים לזהות מראש שותפים פוטנציאליים שילכו איתנו למהלך".

יו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, הרוח החיה מאחורי הרפורמה המשפטית יחד עם לוין, סותר מכל וכל את הקביעה הזו ומסרב לקבל את הטענה שהעם קרוע יותר כיום, בגלל הרפורמה, מאשר היה קרוע בממשלה הקודמת או לאורך המשבר הפוליטי שקדם להן.

"אני חושב שההסתכלות על האירועים האלו במנותק ממה שאירע בחמש מערכות בחירות, היא מגוחכת. אותם אנשים שמבחינתם היה אפשר להקים קואליציה עם תומכי טרור אבל לא עם נתניהו או דרעי או סמוטריץ', עסוקים כל הזמן בפוליטיקה של החרמות. אז הם היו בקואליציה ויצרו החרמה, ועכשיו הם באופוזיציה והם עדיין באותו חרם לשריפת המדינה. משבשים וקוראים לסרבנות, למרי אזרחי ולדם ברחובות. זה אותו שיג ושיח של מחנה פוליטי ששעבד את עצמו להחרמה פוליטית של חצי עם. אם הרפורמה המשפטית היא זו שהדליקה את המחאה הזאת, צריך לשאול מה הדליק אותה במשך חמש מערכות בחירות. הדלק זה ה'רק לא ביבי' והסנטימנט האנטי־חרדי והאנטי־דתי".

אבל לא ראינו היקף כזה של מחאה, שבה יצאו ראשי הייטק ומשק נגידי בנק ישראל ועוד גורמים בכירים נגד הממשלה. אתה חושב שאין דבר אותנטי במחאה?
"אני לא אומר שאין אותנטיות, אבל כשאתה שואל את המפגינים על מה הם מוחים, הם אומרים שהם מפגינים על ראש ממשלה עם כתבי אישום. ביבי, בן גביר, דתיים. אני יכול להגיד לך שעל כל אדם, שהוא לא חלק מקבוצה קטנה של מרצים למשפטים ושופטים בדימוס שאומרים שלא צריך רפורמה משפטית, יש סקרים שמראים שרוב הציבור תומך ברפורמה וחושב שיש לעשות את זה בהידברות. גם אני עושה את זה בהידברות.

"יש מחנה פוליטי שלם שבנה את הקריירה שלו מהקביעה שהימין זה חבורת מטורללים שאסור לתת להם לגיטימציה. כשאני הצעתי את חוק האזרחות, לפיד אמר: 'בחיים אני לא מצביע בעד חוק של רוטמן כי מבחינתי הם כמו בל"ד'. זה היה השיח שלו. הוא עושה דה־לגיטימציה לצד השני. איך שברנו את הקו הזה שלו? לא בגלל שהיינו נחמדים ולא בגלל שאמרנו 'בוא נשב נדבר', אלא מתוך זה שהוא הבין שבלעדינו הוא לא יכול להעביר כלום. וכמו טאטל'ה המפלגה שלו באה והצביעה בעד החוק של רוטמן מבל"ד".

גם בקואליציה אומרים שהיה צריך ללכת בדרך אחרת, לרכך התנגדות ואולי למנוע את הסערה.
"אם אתה מחזיר אותי חודשיים אחורה ואומר לי לא להתעסק ברפורמה, אתה חושב שהיו פחות הסתה וטרלול נגד הממשלה הזאת? אז היה על חוק החמץ, או על בן גביר ופקודת המשטרה. אני מזכיר שעשינו חוק של שר נוסף במשרד הביטחון, הגיעו אנשי יש עתיד והסבירו שיישפך דם ברחובות וששרשרת הפיקוד של צה"ל תיפגע, ושאם חס ושלום יהיה שר אזרחי שיגיד איפה עובר קו הביוב של התנחלות תפוח דרום ד', לא נוכל להתמודד עם האיום האיראני.

"האם ביבי היה יכול לעשות עבודה יותר טובה כדי שלא יחשבו שהוא ארדואן, כמו שהתקשורת מוכרת לציבור כבר הרבה שנים? התקשורת ויאיר לפיד, מייד עם ההפסד בבחירות, עושים קמפיין נגד הממשלה. יש אנשים שמוטרדים ממה שסיפרו להם על הרפורמה. הנשיא בעצמו אומר שאין באמת הבדלים גדולים בין הצדדים, אפשר להגיע לפשרות, הפערים קטנים. זה הוכחה שזה לא ויכוח בין דמוקרטיה לדיקטטורה".