מסרבים להיות אויבים

ביום שני בערב יצאנו, כמה זוגות חברים. כמו בכל מפגש בעת האחרונה, נושא השיחה העיקרי היה המהפכה המשפטית והשלכותיה. הפעם עמדו במוקד טייסי חיל האוויר מטייסת 69, שסירבו להגיע לאימון מילואים.

אחד הזוגות שהגיע למפגש משתייך למה שמכונה "משפחת חיל האוויר". טייס קרב ותיק ובכיר (ומוצלח מאוד), כיום אזרח ואיש עסקים (מוצלח מאוד) שממשיך לעשות מילואים בתפקידי מפתח. האישה שלצידו, מוצלחת מאוד גם היא, שמה את עצמה במשך שני עשורים במקום השני - אחרי ביטחון המדינה.

זמן קצר לפני שנפגשנו צייץ השר שלמה קרעי על הטייסים שסירבו "שילכו לעזאזל". זה קרה יממה אחרי שהשרה גלית דיסטל אטבריאן קראה להם "נפולת של נמושות". החברים שלי היו המומים: מהסגנון, מהשיח, מכפיות הטובה. לא אחזור על הדברים שנאמרו מפאת צנעתם, רק אציין את השורה התחתונה: הוא ימשיך לעשות מילואים, אבל משהו בו נסדק.

מאז פגישתנו היא מתלבטת אם לדבר. דברם של הטייסים הובא בהרחבה מעל כל במה אפשרית, אבל אלה של מי שחיים לצידם ומשלמים את המחיר - הילדים, ובעיקר הנשים - נותרו מוצנעים, וחבל. עוד היא מתלבטת, קיבלתי מכתב שכתבה ת', רעייתו של מפקד טייסת בקבע, לדיסטל אטבריאן. נדמה לי שהיא מייצגת רבות מאחיותיה, שנותרו ללא אוויר, כולל את חברתי.

"קראתי את דברייך", היא כותבת לשרה, "תחילה ניסיתי שלא לתת למלים לחדור אלי, הרי ישנה ציפייה מ'משפחות הקבע' שישמרו על מערכתיות בשיח הציבורי. כך גם אנחנו, לא מביעים את דעתנו בפומבי. אבל האמת היא שהשיח הפך נמוך כל כך, ואיך אפשר לשתוק מול עוצמת דברייך המקוממים כל כך, ואני - יש לי קול משלי.

"אני אישה, משכילה, אמא, סטודנטית, בעלת עסק עצמאי, ואני גם אשת מפקד טייסת וגאה להיות כזאת. אישי הוא מלח הארץ, ואם תרצי או תודי בכך זה לא רלוונטי. חבריו, מפקדיו, פקודיו, וגם טייסי טייסת 69 ה'סרבנים' כלשונך, כולם מלח הארץ. תוצר של חינוך לעשיית טוב, הם אלו שעושים בחירה אמיצה ללחום בכל עת למען החברה והמדינה, והם בעיקר הסיבה שבגינה אנו ישנים בבטחה בלילה, ולא את או כל אדם אחר יכולים לקחת את זה מהם.

"בן זוגי ילך בעוד מספר שעות כהרגלו לטייסת לטיסות הלילה, וכשיעלה למסוק אלווה אותו מרחוק בחיוך ואאחל כמו בכל לילה - טוס בזהירות. אשאיר לעצמי את המחשבה שאם ייפגע או יתרסק, אני אאבד את אב ילדיי ואת חברי הטוב ביותר.

ת', אשת מפקד טייסת: "בעלי יבחר לסכן את חייו כדי להציל אחרים, יחנך אנשים לחתור למגע, לא להשאיר פצועים מאחור, ולעולם לא ידבר באופן שבו את, השרה דיסטל אטבריאן, בחרת להתבטא כלפיו"

"את יודעת למה אני ישנה בשקט? כי אני יודעת שבן זוגי עושה בכל יום את מה שחינכו אותנו לעשות, להילחם על המקום הזה שבו אנו חיים. לדבוק ברעות, ברוח הקרב, בביצוע המשימה, במצוינות. אני יודעת שבעלי תמיד יבחר לסכן את חייו כדי להציל אחרים, שיחנך אנשים לחתור למגע, להשלים את המשימה, להצטיין בה, לא להשאיר פצועים מאחור, ואני גם יודעת שלעולם, אבל לעולם, לא ידבר באופן שבו את בחרת להתבטא כלפיו. הוא יודע שגם במקום שבו יש מחלוקת, יש דרך ארץ. כפי שאמרתי, מלח הארץ.

"אם היית בוחרת לנהל שיח ערכי או אינטלקטואלי על סרבנים, מילא. יש מקום לנהל שיח כזה, והוא משמעותי במיוחד בימי הכאוס שאנו חווים. אבל לעלוב באוכלוסייה שכל מהותה היא שירות המדינה זהו עלבון שאינני מבינה כיצד להמשיך ממנו הלאה. הנחמה היחידה שלי היא הידיעה שאישי, כמו חבריו הטייסים בטייסות השונות, ימשיכו להילחם, הן בקרב האווירי והן בקרב על המדינה, ובשניהם אנחנו מתכוונים לנצח. אני רק מקווה שיחזרו ממנו חיים".

אפשר כמובן להגיד שהמכתב הזה לא מעניין ולא רלוונטי ולא שונה מדעתו של שום אזרח במדינה, אבל זאת תהיה טעות. לא רק משום שלבני הבית יש השפעה על הדעות וההחלטות של המשרתים (בוודאי במערך המילואים), אלא כי בישראל אין שוויון אמיתי בנטל. ולו בשל כך כדאי שאלה שלא עושים - שמשקלם גדול במיוחד בקרב הקואליציה הנוכחית - יקשיבו לקולות ויפנימו את המשמעות, בטרם יהיה מאוחר מדי.

פופוליזם ושנאה עממית

נכון לאתמול (חמישי) בבוקר, נראה כי משבר הסרבנות נבלם. חיל האוויר השקיע בכך מאמץ כביר: בשיחות, בהקשבה, בהסברים. היו שדרשו ממנו לפעול אחרת; להדיח לאלתר את הסרבנים, למען יראו וייראו. עניין הענישה ראוי בהחלט לדיון משום המשמעות הבעייתית של סרבנות בטווח הקצר והארוך, אבל הוא פחות רלוונטי לענייננו. מי שמכיר את עמוד השדרה של חיל האוויר הבין מייד שטייסי 69 הם רק הסנונית. אם יענישו אותם, יפרשו בעקבותיהם מאות. ברגע של פיוז קצר ואגו גדול עלול היה חיל האוויר להישאר ללא כשירות מלאה למלא את משימותיו.

היה מי שהשווה את הטייסים לעובדי חברת החשמל שהיו עם היד על השאלטר. זאת השוואה עקומה: בחברת החשמל נאבקו על תנאי עבודה ומשכורת וחשמל חינם לעצמם; הטייסים נאבקים על מה שהם מפרשים כפגיעה בדמוקרטיה ובמדינה שעבורה הם נלחמים. גם אם טעו בהחלטתם לסרב, הדרך להתמודד איתם היא בשכנוע ובהסברים, לא בעלבונות.

משיחות עם עשרות טייסים נדמה לי שאף אחד מהם לא ישמח להפסיק לטוס. טיסה היא אהבת חייהם, ושמירה על ביטחון המדינה היא משימת חייהם. אבל הם מוטרדים ממהלכי הממשלה ומשפתה, ולא רק בהקשר המשפטי. כשהשר בצלאל סמוטריץ' אומר שאת הכפר חווארה צריך למחוק, הטייסים חוששים שבשלב הבא יידרשו לבצע משימות כאלה. עבור רובנו שיושבים בבית זה שיח תיאורטי; עבורם זה ההבדל בין לשבת בבית לבין להיות מבוקשים בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג.

ואם לא די בכך, היו מי שכינו אותם פריבילגים והציעו לשנות את המיון לקורס טיס כדי שיהיה מגוון יותר. הפופוליזם הזה מטריד אולי מכל, משום שהוא מייצר שנאה עממית לטייסים, כאילו מדובר בקליקה סגורה שמקדמת רק את אנשיה. כדי לסבר את האוזן, נאמר שכל מועמד לגיוס מוזמן למיונים בהינתן נתונים מתאימים (פסיכוטכניים ופיזיולוגיים), ואם הוא עובר אותם הוא ממשיך לגיבוש ולקורס עצמו. העובדה שאוכלוסיות מסוימות מצליחות פחות במיונים לא קשורה לחיל האוויר, אלא להשקעה הפחותה בחינוך בפריפריה.

במלים אחרות, נער בן 18 שלא התקבל לקורס טיס מוזמן להתלונן אצל בנימין נתניהו, שכיהן כראש ממשלה ברוב שנותיו, ולשאול אותו מדוע לא קיבל הזדמנות שווה.

נתניהו הוא גם היחיד שיכול לבלום את השיח הרעיל הנוכחי, ואת הסחף שהוא גורם. בינתיים הוא בחר לנפק תגובה רפה בלבד, אחרי שהוא עצמו השתמש כלפי המוחים פעם אחר פעם בביטוי "אנרכיסטים", ובנו הגדיל לעשות וכינה אותם "טרוריסטים". והרי לכם הסיפור כולו, בראיית הטייסים: ממגיני ישראל, "מלח הארץ" כלשונה של ת', הם הפכו ל"מחבלים" בביתו של ראש הממשלה, האיש ששולח אותם לסכן את חייהם.