"להשתחרר מהדיקטטורה של בנימין נתניהו", הכריזה כותרת ב"וואלה!" ב־2014. "ישראל מתחילה להיראות כמו צפון קוריאה, ואנשים לא יוצאים לרחובות", טען פודקאסט ב"הארץ" ב־2019. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן זיהה כבר ב־2016 בישראל "תהליכים שהתרחשו בגרמניה בשנות ה־30". הוא לא היה הראשון, כי פרופ' ישעיהו לייבוביץ' הזהיר עוד בשנות ה־80 מפני "יודונאצים".
ההיסטוריון הפופולרי יובל נח הררי טען ב־2020 ש"הדמוקרטיה הישראלית מתה". גם העיתונאי בן כספית העלה אותה טענה באותה שנה, וגם בזו שלפניה, וגם בזו שלפני לפניה. ואם לא הוא, אז אחרים. בקיצור, גוגל מתפוצץ כבר שנים מאזהרות של השמאל הקיצוני כאילו ישראל עומדת להיות נאצית, צפון־קוריאנית, סינית, פשיסטית או דיקטטורית.
השטויות האלה מעולם לא קנו אחיזה בציבור הרחב. העם היה חכם דיו להבין שמדובר בתעמולת כזב. עד לפעם הזו. בסיבוב הנוכחי, כאשר הממשלה הציגה את סדרת החוקים שנועדו להסדיר את יחסיה עם בית המשפט, רבים החלו להאמין שנשקפת סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
בעיניי ראיתי השבוע ירושלמים מבוגרים על ספסל מחזיקים בידם שלט שכתבו בכתב יד: "מצילים את הדמוקרטיה". הם התיישבו למחאה המאולתרת כי גם אותם מישהו שכנע שהרפורמה מסכנת את הדמוקרטיה. האם החשש שלהם מוצדק? האם באמת נשקפת סכנה לחירויות שלנו? לדמוקרטיה שלנו? לעצמאות בית המשפט שלנו? התשובה היא לא ולא ושוב לא. יריב לוין, שמחה רוטמן והממשלה כולה לא עשו עבודת הסברה, אך המציאות היא שלא נשקפת שום סכנה לדמוקרטיה הישראלית. נקודה.
אופן הפעולה שלה אולי ישתנה, כפי שהשתנה במהפכה החוקתית הראשונה שחולל השופט בדימוס אהרן ברק בשנות ה־90. אבל, גם לפני המהפכה ההיא, ו"אפילו אם הרפורמה תעבור כפי שהיא, ישראל תישאר דמוקרטיה".
על הציטוט הזה חתום נתן שרנסקי, הלוחם הגדול ביותר נגד המשטר הקומוניסטי של בריה"מ, האדם שחיבר את הספר "יתרון הדמוקרטיה", עוטר על ידי נשיא ארה"ב במדליית החירות הנשיאותית ונחשב לפעיל זכויות האדם מהחשובים בהיסטוריה. אגב, קשריו עם נתניהו התקררו. דבריו נאמרו השבוע בראיון להסכת "רואים רחוק" מבית "ישראל היום".
היכונו לדיאטה
מדוע אין חשש לדמוקרטיה? מפני שבית המשפט יישאר חזק מאוד גם אחרי הרפורמה. כי מאז קום המדינה, עד עצם היום הזה, וגם אם כל ההצעות של לוין ורוטמן יאושרו ככתבן וכלשונן, לבית המשפט יישארו אותם כלים רבי עוצמה שאפשרו לו למנוע עוולות שלטוניות או הפרות של זכויות. שום דבר בהצעות החדשות לא נוגע בכלים האלה.
במה מדובר? ראשונה היא הפרשנות המשפטית. באמצעותה העליון קיבל מאז שנות ה־50 שורה של החלטות היסטוריות, שהגבילו את הממשלה ואת הכנסת ומנעו פגיעה בזכויות. איש לא עומד לשנות או לצמצם את כוחו של ביהמ"ש לפרש את החוק.
שנית, הביקורת המנהלית של בית המשפט על הממשלה ומשרדיה תישאר כפי שהיתה. במקרה שתתקבל החלטה ללא תשתית עובדתית מספקת, או בניגוד עניינים, או משיקולים זרים, או תוך אפליה, או באופן לא שוויוני, שרירותית, ללא הסמכה מפורשת או בחריגה מהחוק - היא תתבטל על ידי בית המשפט. כפי שקורה כיום, וכפי שקרה גם עד מהפכת ברק ב־1992.
בכלים הללו בית המשפט העליון עיגן למשל את חופש הביטוי בבג"ץ "קול העם" עוד בשנות ה־50. בכלים הללו שופטים שמרניים כמו מנחם אלון ומשה לנדוי, ממתנגדיו החריפים של ברק, פסלו תיקונים של הכנסת לחוק מימון מפלגות כבר ב־1969 ושוב ב־1989 - בלי עילת הסבירות, ובלי האקטיביזם המפורסם. גם פה שום דבר לא ישתנה, בית המשפט לא יוחלש.
מרכיב נוסף בדיאטה שתעבור הרפורמה נוגע לפסקת ההתגברות. כפי שפורסם ב"ישראל היום", יש סיכוי גבוה שפסקת ההתגברות כלל לא תגיע לקריאה שלישית. אך אפילו אם כן, המספר הנדרש של שופטים כדי לפסול חוק לא יהיה 15 מתוך 15 אלא פחות. אשר לכוח הכנסת "להתגבר" ולבטל אותה פסילת חוק, הוא כנראה יהיה מוגבל בזמן או שיחייב אישור של שתי כנסות, כלומר דחייה משמעותית של יישום פסקת ההתגברות.
עוד פרט חשוב ביותר, שלא מוזכר ברוב הדיווחים והפרשנויות, הוא העוצמה שהרפורמה תיתן לבית המשפט, בפעם הראשונה, לפסול חוקים. אכן, לא כמעשה שבכל יום ולא בקלות. אבל במקום הג'ונגל החוקתי השורר עשרות שנים שבמסגרתו בית המשפט פוסל חוקים בלי שהוסמך לכך, הפעם הדברים יהיו מוסדרים, ומי שיעניק לשופטים את הכוח הזה הם לא אחרים מרוטמן ולוין.
תשאלו את מנדלבליט
ומה לגבי הוועדה לבחירת השופטים? האם נתניהו, באמצעות לוין, ימנה את שופטי העליון שבבוא היום יזכו אותו כאשר תיקי האלפים יגיעו לעליון? האם תהיה פוליטיזציה של בית המשפט?
אז להפחיד זה תמיד קל, אבל מה לעשות שהקונספירציה תלושה מהמציאות בדיוק כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.
מדוע? כי גם אחרי הרפורמה, ואפילו אם הממשלה תהיה השולטת הבלעדית בוועדה - מה שלא צפוי להיות - השופטים ייבחרו עד לפרישתם בגיל 70. זאת בניגוד למצב בשווייץ, למשל, ששופטים הם בכלל חברי מפלגה ונבחרים לשש שנים בלבד. על כל פנים, מרגע ששופט נבחר לאיש אין ידיעה מה יפסוק. תשאלו את טראמפ, שגלגל את התביעות נגדו לשופטים שמינה, וחטף מהם.
יש מספיק הוכחות לכך שגם ממוניו של נתניהו, כמו ממונים בישראל בכלל, פועלים על פי קודים מקצועיים ולא פוליטרוקיים. קחו דוגמה קרובה מהעשור הקודם. הקואליציה הימנית של נתניהו שיחקה ב־2011 עם שיטת הסניוריטי כדי להביא לכך שהשופט אשר גרוניס יתמנה לנשיא בית המשפט העליון. גרוניס אכן נבחר לנשיא, אך לא עשה שום הנחות לממשלה.
אותו הדבר קרה כמובן עם אביחי מנדלבליט, ושי ניצן, ורוני אלשיך, שמונו כולם על ידי נתניהו, ובעודם כפופים לו עמדו מולו כשמצאו לנכון. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשופט הספון בלשכתו ודן דין צדק. ולא צריך ללכת רחוק. בעצם הימים האלה שופטים שמרניים בעליון כמו דוד מינץ, יוסף אלרון, אלכס שטיין ונועם סולברג פוסקים שוב ושוב נגד הקואליציה, כולל בפרשת מינוי דרעי. כך שההנחה ששופט כלשהו יפסוק על פי שיקולים פוליטיים מחפירה ומכתימה בעיקר את השופטים עצמם. הראשונה שהיתה צריכה לזעוק נגד העלבון היא נשיאת העליון חיות. אך היא, כידוע, תפסה צד.
בכל מקרה, קצב ההתחלפות של שופטי העליון איטי מאוד. אפילו אם משפט נתניהו יגיע לעליון בעוד חמש שנים, ייוותרו בו לפחות 10 מתוך 15 השופטים המכהנים בו כיום. אין שום תסריט שנתניהו יזוכה אם לא יהיה ראוי לזיכוי.
את כל הדברים האלה, ורבים אחרים, צריכים היו שרי הממשלה ודובריה להסביר לעם ולעולם בחודש האחרון. אך הממשלה שתקה, והאופוזיציה שיחקה מול שער ריק וניצחה. לפחות זמנית. אולי עכשיו, אחרי שהחוקים עברו בקריאה ראשונה, מישהו מ־31 השרים וחמשת סגני השרים, יואיל בטובו להרגיע את העם ולהחזיר לבקבוק את השדים שמלהיטים את הרחובות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו