עשרות אלפי המפגינים נגד הממשלה והרפורמה המשפטית מרגישים שהם על הגל, משדרים דבקות במטרה, נחישות ורוח קרב. תוסיפו לכך את הרוח הגבית האדירה מחלק מכלי התקשורת, כמו גם העובדה שכמעט כל ענפי המשק הנחשבים הצטרפו: מהייטקיסטים, דרך עורכי דין ועד למשקיעים ורופאים - ותבינו את התחושה שלהם שאת המחאה הזאת אי אפשר להפסיק. שלמרות הרוב הפרלמנטרי המאבק הזה יצלח בסופו של דבר והממשלה תתקפל.
לו רק היו מבינים את הכוח הפועל מהצד השני, ייתכן שהרוח במפרשיהם היתה מעט יורדת. בלי הפגנות, בלי מחאות, בלי שלטים ובלי כיכרות. גם בלי התקשורת וללא תמיכת בעלי מקצועות יוקרה. רק טלפון בידם ואפליקציית ווטסאפ באמתחתם. אנשי גוש מפלגות הימין תומכים, פעילים ומצביעים, ממטירים בלי סוף הודעות על חברי הכנסת מהמחנה, ללא הפסקה ובכמויות מטורפות, תובעים מחברי הכנסת ללכת עד הסוף עם הרפורמה, לא לוותר לאופוזיציה ולמפגינים, ולא לעצור את החקיקה אפילו לא ליום. הצופים בבית רואים את ההמון מפגין. חברי הכנסת מהקואליציה רואים את ההמון במצב "מקליד/ה" תמידי.
לכן לא תיתכן פשרה. מצד הפוליטיקאים יש מקום להידברות. לפיד עצמו דיבר בעבר על צורך בשינויים במערכת המשפט, גדעון סער הבטיח פיצול תפקיד היועמ"ש עוד במשמרת שלו, וזאב אלקין תמך כל השנים בפסקת ההתגברות. במקביל, יש כאלה בליכוד שלא רפורמות במשפט בראש מעייניהם. כאלה שאולי היו רוצים לעשות את הדברים אחרת. בצורה מדודה יותר. מדורגת. במקביל לשיח עם הרשות השופטת.
אבל אלו ואלו מנוטרלים. הקרב על מערכת המשפט הפך לקרב של הבייס, לפעמים מעל הראש של הפוליטיקאים. ההמון, משני הצדדים, מוסת ומודח. לא רוצה לשמוע על הצד השני. לא מכיר בזכות קיומו ותובע בלי הרף, כל אחד בדרכו, מלחמה על הסוף. הפוליטיקאים מרגישים את העוצמה והתוקף ומיישרים קו. האווירה משדרת שמי שלא יהיה מספיק אלים ותוקפני - ישלם מחיר פוליטי אצלו בבית.
המפגינים מול הכנסת ביום שני לא פחות משהפגינו נגד אישור החוקים בוועדת החוקה הפגינו בעד עמידה איתנה של האופוזיציה נגד יוזמת הנשיא. כשהעזו שלושה חברי כנסת מהקואליציה להסיר שלוש הצעות חוק בעלות אופי משפטי לבקשת הנשיא כמחווה של רצון טוב, קרסו הטלפונים של חברי הקואליציה מאלפי ההודעות הנזעמות ששוגרו מתומכיהם נגד הכניעה לאופוזיציה.
הגדילו חברי יש עתיד בהשתוללות הפראית בוועדת החוקה, ברגע שכנראה ייזכר בדברי ימי הכנסת כאירוע הדומה ביותר באופיו לאירועי הקפיטול ההם.
ישראל הראל: "כוח המנהיגות של נתניהו לא כתמול־שלשום. הוא נבהל ולא מצליח לסדר את הדברים בין אנשים נחושים כמו גלנט וסמוטריץ'. התחושה שלי פסימית לגבי יכולתה של הממשלה הזאת למלא את ימיה"
מי שלא צריך את הבייס כדי להיות משוכנע שהרפורמה צריכה לעבור הוא יריב לוין. שר המשפטים לא מוכן להפסיק את החקיקה אפילו לא ליום, למרות בקשת הנשיא. הוא יודע שגם אם היה מכריז על שבוע הפסקה כמחווה של רצון טוב להרצוג, לא היו הצדדים מתכנסים למתווה מוסכם, הנשיא היה מבקש עוד שבוע כדי לא להכשיל את המגעים שהחלו, ולא היה לזה סוף. ולכן החוקים יגיעו להצבעה ביום שני, ואישור הרפורמה יימשך ויושלם במלואו ללא כל הפרעה.
שמחה רוטמן, שותפו של לוין לקידום הרפורמה, סבור בדיוק כמוהו: אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. לפיד, לדעתו, הוציא את המרצע מהשק כאשר הודיע ביום רביעי בכנסת שמבחינתו הקפאת הרפורמה וההידברות בין הממשלה לאופוזיציה צריכות להימשך חודשיים. הנשיא דיבר על הקפאה של לכל היותר שבועיים.
בסוף, שוב הימין מפנה
נתניהו ידע מהרגע הראשון שאת ההסכם הקואליציוני שנחתם עם בצלאל סמוטריץ', לפיו יקבל את האחריות האזרחית על הנעשה ביו"ש, ייאלץ לקיים. ליואב גלנט אין את העוצמה הפוליטית שיש ליו"ר מפלגה בקואליציה המשמש גם כשר האוצר. הוא יכול להתנגד, למחות, להתריע, אבל בסוף ייאלץ לוותר. אלה חוקי הפורמט. אבל נתניהו אוהב לשמור את העימותים לסוף, רק לרגע שבו אין ברירה. והרגע הזה הגיע.
המראות הקשים של פינוי ברוטלי של נקודה יהודית ביו"ש שוב חזרו על עצמם, ושוב בזמן כהונתה של ממשלת ימין. מבחינת תומכי סמוטריץ' הממשלה הנוכחית היא כמובן הראויה ביותר האפשרית. הציונות הדתית בראשותו היא חלק בלתי נפרד ממנה. כל אלטרנטיבה אחרת תהיה גרועה יותר. אבל הם לא יוכלו לסבול התנהלות כזאת ביו"ש לאורך זמן, לא על רקע פינויים חוזרים ונשנים ביהודה ושומרון.
ישראל הראל חוגג השנה 85, ובשבוע הבא יקבל את פרס ירושלים של כנס ירושלים ביוזמת העיתון "בשבע" בתחום ההתיישבות. הראל שימש יו"ר מועצת יש"ע הראשון, ייסד את עיתון המתיישבים "נקודה" ואת המכון לאסטרטגיה ציונית. ולמרות ההישגים הגדולים שרשם בשנות עסקנותו הציבורית, הוא לא רגוע. נכון שבממשלת הימין נציגים כמו סמוטריץ' ובן גביר, אבל מי שמדאיג אותו בעיקר הוא נתניהו - לאו דווקא האיש, אלא התנועה שאותה הוא מייצג.
"אני זוכר את המפגש שלנו עם מנחם בגין אחרי המהפך", הוא נזכר, "פניתי אליו כיו"ר מועצת יש"ע ושאלתי אותו מה לגבי התחייבותו מייד אחרי הבחירות כי יהיו הרבה אלוני מורא. היה זה זמן קצר אחרי שנסע לפגוש לראשונה את נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר והבטיח לו להקפיא את הבנייה ב־12 ההתנחלויות שהיו אז ביהודה ושומרון. בגין הביט בי והניף ידיו אל על. 'מה אני יכול לעשות, הבטחתי לקרטר', אמר לבסוף. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו: אבל גם הבטחת הרבה אלוני מורא. הוא לא ענה".
"אבל כך הליכוד מתנהל. ההתיישבות לא באמת נוגעת לו", אומר הראל. הממשלה הנוכחית מדאיגה אותו כי הוא רואה את הפינויים שכבר התרחשו. וכי הוא יודע שאין היום מי שבאמת ירכז את הקרב על ההתיישבות מתוך הליכוד. "לנתניהו אין את העוצמה הפוליטית שהיתה לו", הוא טוען, "אין לליכוד רוב בקואליציה. אם הממשלה תהיה ימנית ותדאג להתיישבות, זה יהיה בעיקר באמצעות השותפים הפוליטיים.
"יש היום שתי ממשלות ביו"ש - ממשלת נתניהו־גלנט, וממשלת סמוטריץ'־בן גביר. הדברים האלה לא יכולים להישאר באוויר. ואז כשיש פינוי, יש צעקות ואיומי פרישה. יש לממשלה הזאת מספיק איומים מבחוץ והיא לא תוכל להחזיק עם איומי הפרישה מבפנים. מי שיש לו את האינטרס הכי גדול לסדר את הדברים זה נתניהו, אבל עד היום הוא לא סידר את זה. כוח המנהיגות שלו לא כתמול־שלשום. הוא אומר ממשלת ימין על־מלא אבל נבהל ולא מצליח לסדר את הדברים בין אנשים נחושים כמו גלנט וסמוטריץ'. התחושה שלי פסימית לגבי יכולתה של הממשלה הזאת למלא את ימיה באופן הזה".
הרב חולץ, הקהילה נחרבה
בתנאי מזג אוויר קשים הגיעו כוחות החילוץ הישראליים לערים החרבות בטורקיה וניסו להציל את מה שאפשר. אנשי החילוץ של פיקוד העורף מקצועיים ומנוסים. מעת לעת נדרשים לעזוב הכל, לעלות על מדים ולנסוע לאזורים מוכי גורל על פני הגלובוס, לנבור בעדינות בין ההריסות ולחלץ פצועים, וכמו במקרה הנוכחי בטורקיה - גם הרבה־הרבה גופות.
כשהגיעו לאתרי האסון נדהמו לראות את ממדי ההרס. רבבות בניינים שהתמוטטו ברעש האדמה נצפו מחלונם, עד שבנקודה מסוימת הורו לנהג פשוט לעצור, פרקו את הציוד והחלו לחפור. מסביב המוני בני אדם שנותרו חסרי בית, שורפים מסביבם מכל הבא ליד כדי לנסות לשמור על חום גופם. המניין הרשמי של הנספים עמד, כשהגיעו, על 2,000. כשעזבו נסק ל־30,000.
סגן יובל קליין, קצין חילוץ, היה בין אנשי המילואים שהוקפצו לאירוע. את הסיפור שלו שם לעולם לא ישכח. "משרד הפנים המקומי מיקם את המשלחת הישראלית בעיר קהרמאנמרש שבדרום־מזרח המדינה, אזור יחסית מוסלמי קרוב לסוריה. הדרך לשם היתה כמו בסרט אפוקליפסה. ציוד כבד של די-9 וטרקטורים עשה את דרכו בנתיב שלנו לאזורי ההרס, ואילו ממול עשרות אלפי פליטים עושים את דרכם החוצה, שקיות זבל עם הציוד שהצליחו לחלץ בידיהם.
"פרקנו מהאוטובוס ומייד התחלנו לחלץ, בלי לנוח לפני כן. מדים לגופנו למרות קור האימים שבחוץ. יומיים עבדנו רצוף. ואז, ביום השלישי, קיבלנו את ההוראה. שר הביטחון גלנט החליט שחלק מהכוח צריך לנוע 180 ק"מ משם, לעיר אנטקיה, שם שכנה קהילה יהודית קטנה של 30 נפשות. כולם חולצו, חוץ מרב הקהילה ואשתו, שאול ופורטונה ג'ינודי, שלא נמצאו בין ההריסות.
"מדובר בעיירה קטנה, ממש על גבול סוריה. חצי מאוכלוסייתה פליטים סורים שברחו לטורקיה. הנסיעה, שבדרך כלל אמורה לארוך שלוש שעות, נמשכה עשר שעות. הגענו עם כוח אבטחה כבד המורכב מאנשי ביטחון ישראלים וטורקים. המקום היה קרוב יותר לאזור הרעש, וההריסות שם היו בממדים גדולים הרבה יותר ממה שראינו עד כה. בבניין המגורים של ראש הקהילה חיכו לנו בניו. קיבלנו מהם תמונה מפורטת של הבניין ומיקום חדר השינה שבו הערכנו שהם שהו בזמן הרעידה. נכנסנו מהקומה השנייה של הבניין הסמוך ופילסנו את דרכנו למטה. התחלנו בסביבות 2 בלילה. בסביבות 10 בבוקר המציאות סביבנו השתנתה לפתע.
"מאות ערבים סורים הגיעו לאזור, גרזינים ולומים בידיהם, כדי לסייע, לפנות ולחלץ את יקיריהם. כשזיהו את הכוח כישראלי - התחילו לצעוק לעברנו ולקרוא קריאות נאצה. הילדים של הרב אמרו לי מהר להגיד שאני הולנדי כדי שיתרחקו. זה לא הועיל. למרות שהורדנו בפקודה כל סממן ישראלי מהמדים ומהתיקים, הבינו שאנחנו ישראלים והמשיכו להתקרב ולאיים.
"הם היו מאות, עם זעם בעיניים. הרגשנו שעוד רגע מתחילה פאודה. אנשי הביטחון השיגו את הכוח כולו ושמרו עליו, כשבינתיים נמצאו גופותיהם של ראש הקהילה ואשתו והועברו לרכב. היה זה בזכות החלטה אמיצה של מפקד הכוח, סא"ל איתמר כהן, שהתעקש להישאר עד להשלמת המשימה.
"כשהגענו חזרה לקהרמאנמרש התברר לנו שאחיו של ראש הקהילה, עזרא, הגיע לאיסטנבול עם גופת אחיו ואשתו באמצעות כוח החילוץ שלנו, כשבאמתחתו מגילות וכתבי קודש עתיקים שעליהם שמרה הקהילה במשך 2,300 שנות קיומה במקום. קהילה שנחרבה השבוע כליל, ולא תשוב עוד למקומה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו