הלכו לאיבוד: מה באמת עומד מאחורי ההתנגדות לרפורמה המשפטית

במאי 2005 הגעתי לראשונה בחיי לרומא, והתאהבתי. זה היה שלושה חודשים לפני ההתנתקות. בני הבכור היה בן 3 וחצי. באותו זמן בארץ כמעט מלחמת אחים.

בשבוע שבו נסעתי התראיין מוקי, הזמר, והודיע שצריך "להיכנס במתנחלים, לשבור להם את העצמות, להעמיס אותם במשאיות, לזרוק באיזו פינה ולסתום להם את הפה".

טיעון "עריצות הרוב" לא נשלף בזמנו, משום מה. להפך. מול עינינו התנהל מחול שדים בניהולם האמנותי של הכוריאוגרפים מבית המשפט העליון, שהתגייסו למשימה במלוא הקיטור. כדי לרמוס את זכות המחאה של מיעוט נרדף, הוקמו בתי משפט מיוחדים לטובת עצורי ההתנתקות, נערכו משפטים קולקטיביים, זכות המחאה נדרסה, מאות קטינים נעצרו.

ובעודי עומד שם, למרגלות שער טיטוס, צופה בתמונת הניצחון של הליגיונרים הרומאים, שמנופפים בסמל היהודי הקדוש - מנורת בית המקדש - בעודי עומד שם, בין חורבן הבית של שנת 70 לספירה לחורבן הבית של שנת 2005 לספירה, הדמעות החלו לזלוג. מעצמן.

העם היהודי העתיק, תמהיל חמקמק של חומר ורוח, מתגלם במנורה החצובה בשער הרומאי. ניצחון האימפריה הרומאית על העם המורד מיהודה בשנת 70 לספירה סומל בתבליט מנורת בית המקדש. הרומאים לא סתם חצבו על שער טיטוס את סמל המנורה. כבר לפני 2,000 שנה הם הבינו. אין לאום יהודי ללא דת יהודית.

חלפו 2,000 שנה, ואותה מנורה נבחרה לשמש סמל המדינה היהודית, אות לברית שחודשה בין העם למולדתו העתיקה. באותו רגע החלטתי לנסות לשמור כשרות ושבת. לא בשביל אלוקים, בשביל לשרוד.

שם, למרגלות שער טיטוס, בין חורבן הבית של שנת 70 לספירה לחורבן של שנת 2005, החלו הדמעות לזלוג

נחזור ל־2005. קרה לי אז עוד משהו. מתומך מסויג בהתנתקות הפכתי למתנגד. לא בגלל פינוי השטח, שאפשר לדון רציונלית אם יש בו תועלת אם לאו, אלא בגלל הגירוש. הדרך שבה נהגה המדינה באחיי. בגלל הדיכוי והדריסה. העוול העצום. השקר.

אני יודע שמקובל להאשים את הסיקריקים, את הקנאים, במלחמת האחים. בשריפת המחסנים. אבל מלחמת האחים החלה הרבה טרם המרד. האריסטוקרטיה הכוהנית הצדוקית המושחתת מושפעת ונכנעת לרומא נגד הפרושים. האליטה נגד העם. ואני הרגשתי שאני חייב להיות עם העם. בלונג ראן העם ניצח גם את רומא. אחד הבחורים שלנו הפך לאלוהים שלהם. רואים אותו שם בכל פינה.

בסופ"ש האחרון שוב נסעתי לרומא. והלכתי שוב לפורום רומאנום. בדרך לשער טיטוס צילמתי גרפיטי על שלט הכוונה ענק לכיוון קופת הכרטיסים לקולוסאום: "Free Palestine, Boycott Israel". חוצפתו של העם המומצא פנטסטית ממש, מעוררת השתאות. הם משקרים כמו שהם נושמים.

הפלשתינים מכחישים את קיומו של בית המקדש ומכנים אותו בשם המעליב "בית המקדש המדומיין", והנה פה, מאה מטר לידי, הוכחה פיזית לקיומו. לטאבו שלנו. לסיפור הקשר המטאפיזי עם מולדתנו.

הקולוסאום העצום נבנה מכספי הביזה של יהודה. עשרות אלפי עבדים יהודים שהובאו כשלל בנו אותו. והם עוד היו הפוקסיונרים. אחרים הושלכו כמאכל לטורפים או השתתפו בקרבות גלדיאטורים.

אני אגלה לכם סוד. מה שבאמת מדיר שינה מעיני השמאל השבטי, האליטה החילונית, זה לא פסקת ההתגברות, עצמאות היועמ"ש או הכלכלה הישראלית. מאחורי הסיסמאות על איום במלחמת אחים, וחיסול ממוקד של ראשי ממשלה, מסתתרת אמת עצובה.

לא סתם הם התנגדו לחוק הלאום, ולא סתם מבין הערוגות שלהם צמחו אנשים שמנופפים בדגלי אש"ף בהפגנות וקוראים לשים עצי אשוח בחגי ישראל. הפחד שלהם הוא לא הרפורמה של רוטמן, אלא הכיפה של רוטמן.

אם באמת דמוקרטיה וזכויות אדם היו מעניינות אותם, הייתם מצפים לראות אותם מפגינים נגד זימון לחקירה של זקנה חולת סרטן רק כדי לצוד אדם אחד.

זה לא משבר חוקתי ולא דמוקרטי. זה משבר של לאומיות.

ב־1933 פרסם דוד בן־גוריון את מאמרו החשוב "ממעמד לעם", שבו הבהיר הזקן כי הוא נוטש את מלחמת המעמדות של זרם הפועלים הסוציאליסטי, את "פועלי כל העולם התאחדו", לטובת הזהות הלאומית היהודית. יהודי קודם כל. ועכשיו מה? צאצאיו רוצים לחזור מעם למעמד?
השמאל הישראלי ומנהיגיו שאפו ליצור בארץ החדשה־ישנה יהודי חדש, חסר דת אך לאומי מאוד.

את התקופה הקצרה שבין התנ"ך לפלמ"ח הם ביקשו למחוק, או לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה. האליטות לא למדו את הלקח של שר ההיסטוריה, וערערו את האיזון בין יהודית לדמוקרטית.

העם היהודי אינו עם ככל העמים, אלא אומה המקיימת בתוכה מתח בין הפיזי הממשי לבין המטאפיזי הרוחני. "התורה היא המסד המשפטי של החירות הלאומית היהודית", אמר ג'ון לוק, אבי הפילוסופיה הליברלית הקלאסית.

עכשיו אל תיבהלו לי, כשאני מדבר על לאום ודת כאחד. אני לא מתכוון למדינת הלכה ושולחן ערוך בתור חוקה, אלא לחד נס, לקשר עם חללית האם. לסממנים היהודיים, ל"סטטוס קוו".

משנת 77' המגמה ברורה. הרעיון הלאומי בקרב האליטות התערער ועבר בדילוגים לאתוס אזרחי שוויוני. שוויוני כביכול כמובן, הם עדיין אוכלים את השמנת בכל השוויון הזה.

וזה יושב על כמה שסעים. ישראל ראשונה ושנייה, קרי: אשכנזים־מזרחים, פריפריה־מרכז.
ההוגה הגדול של התפנית הוא כמובן פרופ' אהרן ברק. השימוש שלו במשפט לשינוי ערכי היה פנומנלי.

עמוס עוז המנוח אמר פעם שהוא רוצה את המדינה פחות יהודית. בפעם אחרת הוא סיפר על מקרה שקרה לו בשער טיטוס. הוא עמד ליד דוכן שמכר עלוני הסברה לתיירים והחל לבכות. נכדו שאל אותו לפשר הדמעות, והסופר ענה שבין כל השפות שראה שם היתה גם העברית, אבל הלטינית לא. זה היה הניצחון של עוז על הרומאים.

כדרכו, הוא הלך חצי דרך. אם היה ממשיך, היה גם מבין שזה ניצחון העברית גם על הישראליות. זו נקמתה של שפת האל, כפי שניבא כבר ב־1926 גרשום שלום כאשר כתב על נקמת העברית שלא תשקוט על הניסיונות לחלן אותה, לידידו פרנץ רוזנצווייג. ״אלוקים לא ייוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו״, קבע חוקר הקבלה הדגול.