"בניית קונצנזוס להצעות חדשות היא הדרך הטובה ביותר", המליץ לישראלים מזכיר המדינה של ארה"ב, אנתוני בלינקן. אלמלא היה שר אמריקני, אפשר לומר שדבריו כמעט בגדר פרודיה.
בלינקן, שביקר השבוע בארץ, התייחס לרפורמות המשפטיות שמקדמת הממשלה. הוא שיבח את מאמצי הנשיא הרצוג להשיג פשרה ונתן לנתניהו הרצאה קצרה על מרכיבי הדמוקרטיה בעיניו. "כיבוד זכויות אדם, צדק שווה לכולם, שוויון זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית איתנה", הטיף.
אלא שהיה משהו מוזר בטענתו. כי ראשית, מה זה עניינו? ישראל אינה רפובליקת בננות וזכותנו להחליט לבדנו כיצד לנהל את חיינו הציבוריים. יפה השיבה השרה אורית סטרוק לבלינקן כשאמרה כי "דמוקרטיה היא קודם כל חובתה של מדינה לקבוע את דרכה בהתאם להצבעת אזרחיה שלה, וללא מעורבות זרה".
שנית, השיטה הפוליטית האמריקנית היא הניגוד המוחלט לרעיון כמו "הסכמה רחבה". כלל היסוד בארה"ב הוא פוליטיקה בינארית. "המנצח לוקח הכל (The winner takes it all)". המפסיד הולך הביתה.
אצלנו, לעומת זאת, הבחירות יחסיות והמבנה הפרלמנטרי מחייב בניית קואליציות. שום מפלגה לא קיבלה מעולם 61 מושבים בכנסת. עצם קיומה של כל ממשלה מבוסס על השגת הסכמה רחבה. זאת בשעה שבאמריקה כמעט שום דבר לא עובר בהסכמה עם היריב הפוליטי, בטח שלא בענייני פנים. או שהרפובליקנים שולטים או שהדמוקרטים שולטים. אין אמצע.
ההתנהלות המופקרת של ראש האופוזיציה אינה שונה מזו של האמא שמעדיפה לחתוך את התינוק במשפט שלמה. לפיד יודע שתחזיות על פגיעה בכלכלה הן הזרז הכי משמעותי למשיכת השקעות
קחו, למשל, את רפורמת ביטוח הבריאות של אובמה ב־2012. במונחים אמריקניים היא דרמטית לא פחות ממהלכיו המתוכננים של יריב לוין אצלנו. הממשל הדמוקרטי דאז, שבלינקן היה חלק ממנו, העביר אותה על אפם ועל חמתם של הרפובליקנים. וזו רק דוגמה אחת.
הקיטוב הפוליטי באמריקה הוא משחק ילדים לעומת הנעשה אצלנו. באמריקה המפלגות חוסמות זו את זו בקונגרס, גם אם המשמעות היא שיתוק הפעילות הממשלתית - דבר שאצלנו אפילו בארבע שנים וחמש מערכות בחירות לא קרה.
מה לגבי בלינקן עצמו? שום דבר בעשרות שנותיו בממשלים לא מלמד כי הוא מתמחה בהעברת רפורמות. מדובר במקצוען בתחום הביטחון הלאומי, שבין היתר קידם בעשור שעבר מימון אמריקני מיוחד לייצור כיפת ברזל. התקצוב הזה נמשך עד היום, ורה"מ נתניהו אף הודה לבלינקן על כך.
אבל ככלל, הרזומה שלו מספר על קונפורמיזם. כך שלא הניסיון האישי ולא המורשת האמריקנית מביאים את בלינקן לומר לנתניהו כי "בניית קונצנזוס להצעות חדשות היא הדרך היעילה ביותר להבטיח שהן יתקבלו ויחזיקו מעמד". שיקולים אחרים דוחפים אותו, שיקולים פוליטיים.
נבואות שמגשימות את עצמן
מעגלי ההשפעה הסובבים את בלינקן הם ג'יי סטריט, ה"ניו יורק טיימס" ותום פרידמן. הם ואחרים בשמאל היהודי־אמריקני לוחצים עליו, בפומבי ובפגישות סגורות, להתערב בנעשה בישראל, ולא חשוב שרק לפני דקה היו בארץ בחירות. הדמוקרטיה שלהם היא כפייה אמריקנית.
בלינקן יודע שהתערבות בעייתית, ולכן הולך בין הטיפות, מתמרן בין הלחצים מהבית היהודי־אמריקני לבין מה שהוא יודע שהוא חיטוט בענייניה הפנימיים של ישראל. לזכותו ייאמר כי הבהיר בשיחה עם עיתונאים ביום שלישי ש"הישראלים עצמם הם שצריכים לעבוד עליהם" וכי ההפגנות ברחבי הארץ הן "חלק בריא מאוד בדמוקרטיה תוססת. אני שואב מכך השראה".כך שהוא לא חצה את הגבול. כפי שנחשף בעיתון זה, בלינקן ימתין לסוף תהליך החקיקה בישראל, ורק אז הממשל יחווה את דעתו על הרפורמה.
הזהירות של בלינקן עומדת בסתירה לנבואות שהשמאל בארץ רוצה שיגשימו את עצמן, והן שהאמריקנים יעצרו את ביבי. לפיד מיתמם ואומר כי "לעולם לא אקרא ללחץ בינלאומי", אבל באותה נשימה מוסיף "זה מה שקורה". בהזדמנות אחרת טען ש"עם ממשלה של גזענים וקיצונים, ארה״ב כבר אינה בעלת הברית הקרובה ביותר של ישראל. הם שומרים על נימוס והכל, אבל הם רואים שאנחנו נסוגים מהדמוקרטיה".
בלינקן, וטוב שכך, לא מתיישר לפי החליל של לפיד, ומן הסתם גם מבין שהשמאל, גם בישראל וגם בארה"ב, משתמש בו כמנוף פוליטי למאבק בממשלה הימנית. אך הצרה היא שההתנהלות המופקרת של ראש האופוזיציה אינה שונה מזו של האמא שמעדיפה לחתוך את התינוק במשפט שלמה. כשר אוצר לשעבר, לפיד יודע היטב שתחזיות על פגיעה בכלכלה הן הזרז הכי משמעותי למשיכת השקעות. הוא גם מבין, או לפחות אמור להבין, שהבחנות על אובדן התמיכה האמריקנית הן־הן שמכרסמות בה. לא אכפת לו.
שוב אותו ניגון
אין זו הפעם הראשונה שבה מתנגדי נתניהו מוכנים לקחת את מדינת ישראל כבת ערובה, רק כדי לגרום נזק לראש הממשלה. אותם שקרים שמחנה רל"ב מפזר כיום על פגיעה כביכול במעמדה של ישראל בעולם בגלל הרפורמות, סופרו גם לפני עשור, בתואנות אחרות. אז התקשורת הישראלית התפקעה מבדותות על "בידוד מדיני" ומאגדות כאילו נתניהו מחרים את הדמוקרטים ומוחרם על ידיהם.
את השגריר המשפיע ביותר שהיה אי פעם לישראל בוושינגטון, רון דרמר, תיארו פרשנים ופוליטיקאים כ"פעיל רפובליקני שמנוע כניסה לבית הלבן". במשך שנים הולעטו הציבור הרחב והמערכות המדיניות בשקרים על גבי שקרים.
כי מה היתה האמת? נתניהו הקפיד מאז ומתמיד לפגוש כל חבר קונגרס וסנאטור דמוקרטים שהגיעו לארץ, ואילו דרמר יצר תקדימים כשגם הנשיא אובמה, וגם סגנו דאז, ג'ו ביידן, באו לשאת נאומים בשגרירות הישראלית באירועים מרכזיים. במהופך מהנכתב בעיתונים, וכפי שנחשף ב"ישראל היום", אשר לדרמר, קשריו בבית הלבן של אובמה היו כה אינטימיים, עד שלאחד מנאומי הנשיא דאז הוא נסע ברכב של ראש הסגל, דניס מקדונה, משל היה אחד מאנשי הנשיא.
אותה עלילה מהעשור שעבר מנסים כעת יריבי נתניהו למחזר, והעובדות שוב לא מפריעות להם. שכן בסיבוב הנוכחי האמריקנים רכים מאוד עם ישראל, על אף פערי העמדות. אין גינויים. אין ביקורת. אדרבה, יש התקדמות דרמטית ומאמצים אמריקניים מסביב לשעון לשלב את ישראל בתוכנית הפטור מוויזה - מתנה שאין גדולה ממנה.
נתניהו, מצידו, תורם את חלקו לרוגע שכל כך חשוב לממשל. הוא לא תוקף את ביידן ואנשיו על מדיניותם ההססנית כלפי איראן. והוא למעשה אפילו לא הגיב לטבח בנווה יעקב בשבת. לא קודמה בנייה ביו"ש או בירושלים. לא נגבה מחיר מהרשות הפלשתינית. לא נאסף הנשק הבלתי חוקי בירושלים. כלום. לו לפיד או בנט היו מסתפקים כמוהו באפס מעשה אחרי פיגוע כה קשה, נתניהו מהאופוזיציה היה קורע אותם לגזרים.
כך שבלינקן קיבל את הקונצנזוס שביקש. אך לא בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדיה, אלא בינו לבין בנימין נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו