פריימריז - ומפלגות גדולות

הבחירות המסתמנות בין שני גושים מרכזיים, הליכוד מצד אחד והעבודה מצד שני, הופכות את הבחירות המקדימות לראשות העבודה למכריעות מאי פעם. השוויון, שנותר יציב בסקרים כבר כמה שבועות ברצף, מגביר את המתח לקראת 17 במארס ומשחק לטובתן של שתי המפלגות על חשבון "מפלגות האמצע" שנותרות בדשדושן המתמשך. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אחרי שראש הממשלה עבר את הפריימריז בליכוד עם רשימה איכותית המשלבת בעלי ניסיון רב לצד דמויות חדשות לא מעטות, ינסה בוז'י (יצחק) הרצוג לשחזר את ההצלחה גם בעבודה. במפלגה עדיין לא יודעים איך לעכל את הסכם האיחוד עם ציפי לבני. מצד אחד, הוא נראה ככניעה מוחלטת של הרצוג מול דרישתה הבלתי מוצדקת בעיניהם של לבני לרוטציה. מצד שני, האיחוד הביא לכך שלראשונה זה שנים נמצאת העבודה במציאות של ראש בראש מול הליכוד. זה נכון שאף אחד בעבודה לא משלה את עצמו שהרצוג ירכיב את הממשלה הבאה, אולם מבחינתם עצם המתח במערכת הבחירות הוא כבר חידוש גדול. 

*    *    *

הרי בסרט הזה כבר היינו, אומרים חברי העבודה והפעילים הרבים החורשים בימים אלה את הארץ מצפון עד דרום, ראינו איך המפלגה הגדולה היתה קדימה אבל את הממשלה הרכיב נתניהו. לא גודל המפלגה קובע, אלא היכולת להרכיב קואליציה, והאפשרות של מפלגת העבודה לעשות זאת נראית כעת תלושה מהמציאות. 

גם בעבודה וגם בליכוד היו רוצים לחזור למצב שבו שתי המפלגות נותרות להוביל את המערכת הפוליטית תוך כדי בליעת מפלגות הלוויין הקטנות והסקטוריאליות המחזירות כל אחת מהן לגודלה הטבעי. 

זה גם הציר שעליו בונה ראש הממשלה אחרי הבחירות את מהלך שינוי שיטת הממשל שעליו הכריז השבוע. אחרי הרמת הגבות בעקבות השקת קמפיין הליכוד דווקא בסימן שינוי זה, שלכאורה אינו נוגע כל כך לנושאים הבוערים שעל סדר היום, מתברר כי מבחינת נתניהו לא היה מדובר בנאום בחירות בודד ומפה והלאה ימשיך לעסוק בנושאי ביטחון וכלכלה. ממש לא. ראש הממשלה מתכוון לדוש בנקודה הזאת עד שהציבור יפנים את חשיבות העניין, כפי שהוא רואה זאת. נתניהו באמת תופס את השיטה הפוליטית הקיימת כחסרת תקנה ושרק יציבות שלטונית וחזרה למודל של שתי מפלגות גדולות יעצרו את תהליך ההתפוררות המתקדם שבו נמצאת המערכת. 

הממשלה האחרונה החזיקה מעמד פחות משנתיים, ועל פי הסקרים הנוכחיים יש סיכוי לא רע שהממשלה הבאה תכהן עוד פחות מכך. אם תוצאות הבחירות יהיו דומות לתמונת המצב שמתבהרת בסקרים העכשוויים, לא חשוב מי ירכיב את הממשלה - ימיו יהיו ספורים ורעים.

אחת הסיבות לכך היא כי בכל רגע יוכלו המפלגות בקואליציה להחליט שנמאס להן ולנסות להרכיב ממשלה חלופית בראשות מועמד אחר. עם הרבה מפלגות קטנות ובינוניות - בניגוד לכנסת החולפת - זה גם עשוי להיות אפשרי. ראש ממשלה, יהיה אשר יהיה, ימצא את עצמו כל הזמן באיום תמידי של פוטש. 

עונת הדילים בעיצומה

הפריימריז השבוע במפלגת העבודה דרמטיים פחות לכאורה מאלה שהיו בליכוד. תיאורטית, כל חברי הכנסת המכהנים יכולים למצוא מקום ברשימה. אם אחד מהם או יותר ימצא את עצמו בסופו של דבר בחוץ, רק אז עשויה להתחיל הדרמה.

אפשר כמובן להאמין למפגן האחדות המרשים של הרצוג ושל יחימוביץ', שלקחו אותו השבוע שלב נוסף קדימה, כשפצחו במתקפת פרגונים הדדית ברשת החברתית.

אבל אפשר ואולי כדאי גם לומר את האמת כפי שרבים רואים אותה: אין פה לא אחדות ולא בטיח. יממה אחרי הבחירות, בהנחה שהעבודה תפסיד, יתנהל קרב הסכינים האכזרי הקבוע, כך מעריכים בכירים במפלגה, כשהראשונה שתדרוש את ראשו של הרצוג תהיה יחימוביץ'. אליה יצטרף החבר החדש־ישן עמיר פרץ, שינסה אף הוא להתמודד על התפקיד. 

בעוד הדילים והחיסולים במפלגת העבודה בעיצומם, הולך ומסתמן כי את משבצת האיש החזק בהסתדרות יתפוס הפעם שלמה אביטן. עופר עיני בחוץ והיו"ר החדש אבי ניסנקורן אמנם ירש ממנו את התואר, אבל לא את העוצמה הפוליטית.

איתן כבל, מי שהתמודד מול עיני על התפקיד וכשל, היה עד לאחרונה מועמד למקום הראשון בפריימריז. מחוג בית לכנס פעילים, מגלה כבל עד כמה צביעותו סיבכה אותו כשבחר לעמוד בחזית המאבק של "ידיעות אחרונות" לפגיעה ב"ישראל היום". אין כמעט אירוע שבו פעילי המפלגה לא מתקיפים את כבל על שנתן יד למהלך הציני והאנטי־חברתי הזה. 

בניגוד לליכוד, במפלגת העבודה חובשי הכיפות תמיד היו חיזיון נדיר למדי. היה את אברום בורג, שבינתיים פרש לחד"ש, ואת מיכאל מלכיאור, אבל לא יותר מזה. בהקשר הזה מועמדותה של עו"ד רויטל סוויד, מבכירות הסנגוריות בארץ, מושכת תשומת לב מיוחדת.

גם הקרב על משבצת המועמד הלא יהודי מעניין: ראלב מג'אדלה מול המועמד החדש זוהיר בהלול. 

 

השריונים של בנט

אחרי הפריימריז במפלגת העבודה ובבית היהודי בשבוע הבא תסתיים רשמית עונת הבחירות הפנימיות במפלגות. בניגוד לרושם שנוצר, ולמרות הגידול המשמעותי במספר המתפקדים ובמספר המתמודדים, שהם נגזרת של הגידול הצפוי במספר המנדטים, רוב מכריע של המקומות הריאליים 

ברשימה בכנסת כבר תפוס. זאת בעקבות החוקה החדשה שהעביר יו"ר המפלגה נפתלי בנט והסכם האיחוד שהוא מקדם עם תקומה.

רבים מהמועמדים החדשים לא היו מודעים למצב כשהחליטו לקפוץ למים הפוליטיים דווקא במפלגה שהיתה במקור המפלגה הדתית־לאומית, אולם אחרי שנודע להם כי סיכוייהם להיבחר אפסיים וכי הקרב אכזרי וקשה משציפו  - כבר היה מאוחר מדי לפרוש. הכספים הרי כבר הוצאו, השלטים הודפסו והמטות נשכרו. 

מבין המועמדים שאינם נשים, יוכלו להתברג ברשימה רק ארבעה מועמדים אם הבית היהודי יקבל 15 מנדטים. גם אם יקבל 18 מנדטים, מה שלא נראה כעת בשום סקר, יהיו מספר המועמדים שיוכלו להיכנס ללא שריון חמישה בלבד. לארבעה או לחמישה מקומות אמורים להיכנס יו"ר מועצת יש"ע לשעבר דני דיין, יו"ר אם תרצו רונן שובל, העיתונאי מנחם בן, הפובליציסט שמעון ריקלין, הרב הצבאי לשעבר אביחי רונצקי, בעל הטור רז קיל, סמנכ"ל מועצת יש"ע יגאל דילמוני, פרופ' אשר כהן - וזו רק רשימה חלקית. 

שאר הרשימה מורכבת משריון לנשים: על ארבעה מקומות מתמודדות חברות הכנסת איילת שקד ושולי מועלם, העיתונאית סופיה רון מוריה, הרבנית יהודית שילת, ד"ר ענת רוט ועוד.

כן מורכבת הרשימה משריונים ליו"ר, אחד בכל חמישייה. חלק מהמועמדים החדשים שגילו, כאמור באיחור, מול מה הם עומדים, פנו לבקש הבהרות מבנט. בנט הבטיח שייתכן שלא יעשה כלל שימוש בשריונים המגיעים לו. את חלקם זה הרגיע, אבל אז הזכירו להם החברים הוותיקים כי צריך לוודא שהבטחות מקוימות. בנט הרי הבטיח שלא יקדים את הפריימריז ושהחוקה החדשה תהיה כפופה לוועדה בראשות הרב יצחק לוי.

חלק עמדו משתוממים כשנודע להם בתקשורת שבנט החליט לשריין, עוד לפני הפריימריז, את העיתונאי ינון מגל. למה אנחנו צריכים להוציא כספים ולכתת רגליים והוא לא? שאל בשיחה סגורה אביחי רונצקי, שנעלב קשות מהמהלך של בנט.

עד לאחרונה היה רונצקי אחד ממקורביו של יו"ר הבית היהודי, או כך לפחות הוא חשב. עכשיו ימשיך כנראה להיעלב מחוץ לכנסת כיוון שסיכוייו להיבחר נראים כעת נמוכים למדי.

 

המאבק על מע"מ אפס

מי שמתמודד בצמרת הרשימה הוא ניסן סלומינסקי, ותיק חברי הבית היהודי, שכבר ראה דבר או שניים במערכת הפוליטית. במהלך הקדנציה החולפת נחשב סלומינסקי כיחיד שמסוגל לגשר בין מפלגתו, שראתה כמעט תמיד עין בעין, בפרט בנושאים הכלכליים, עם מפלגת השלטון, ובין האיש החזק בכלכלה - שר האוצר יאיר לפיד. 

"הממשלה הזאת קמה ללא בריח תיכון מרכזי", הוא אומר, "בדרך כלל יש חילוקי דעות בין מרכיבי הקואליציה, אבל תמיד יש נושא מרכזי אחד שדוחף את כל העגלה הזאת קדימה. בממשלה הנוכחית לא היה שום עוגן ובסיס משותף. מצד אחד שתי מפלגות שמאל, יש עתיד והתנועה, ומצד שני אנחנו והליכוד".

לדבריו, "בדרך כלל ראש הממשלה ושר האוצר מגיעים מאותה מפלגה או מאותה תפיסה. הרי שניהם מאוד דומיננטיים בהובלת העניין הכלכלי. פה קרה בדיוק ההפך. שר האוצר הוא יו"ר מפלגה אחרת והוא גם הודיע שהוא מתמודד על ראשות הממשלה מה שהוביל לנתק מוחלט. אני הייתי אמור להיות מי שמתווך ביניהם וזה היה אסון. ועדת הכספים היא בבואה של הממשלה וגם היא היתה מורכבת מאנשי קואליציה לא מתואמים. בלעדיי, זה לא היה מחזיק אפילו יום אחד.

"במישור האישי יש ביני לשר האוצר ידידות גדולה. אולם שר האוצר טעה קודם כל כי לא הבין כי הוא אינו בקיא במהלכים הפוליטיים. הוא לא יודע איך מעבירים חוקים וגם היועצים שהוא לקח לצידו אינם מבינים בתחום הזה. לכן הוא ניסה פעם אחר פעם להתעקש על נושאים שלא הצליח לקדם. הוא גם טעה בכך שבניגוד לתחילת הדרך, כשהקים את המפלגה באריאל, נתן לאג'נדה השמאלנית להשתלט עליו והפך לגורם אנטי־התיישבותי ואנטי עולם התורה - זאת במקום לטפל ביוקר המחיה".

סלומינסקי היה שותף מתוקף תפקידו לכמה דיונים מקצועיים הקשורים לקידום תוכנית הדגל של לפיד, מע"מ אפס. "רציתי לקיים בוועדה דיון על התוכנית. לצד מומחים שהביעו התנגדות, רציתי שחברי הכנסת ישמעו גם את הצד השני, אבל לא מצאתי מישהו שיבוא לתמוך בתוכנית. פניתי לאוצר וביקשתי מהם שיביאו לוועדה מומחה שיסביר את יתרונותיה, אבל לא נתנו לי איש. פניתי ללפיד ושאלתי אותו איך זה יכול להיות שאף גורם מקצועי לא תומך בתוכנית שלו ולא מאמין בה? לפיד לא ענה".

לדברי סלומינסקי, "התחננתי בפניו שיבטל את התוכנית. הוא השיב שהוא רוצה לסייע לחיילים משוחררים. אמרתי לו, בוא ניתן מענקים ליוצאי צבא, ככה זה יגיע ישירות אליהם. אבל הוא לא רצה". 

לגבי הבחירות בבית היהודי, שכוללות לפחות 1,000 מתפקדים דרוזים, מועמד דרוזי ומועמדת ערבייה מוסלמית ברשימה, אומר סלומינסקי כי "כשבאנו לארץ ישראל, התברר שחלק מאחינו סגורים מאחורי חומות התורה, ואילו לחלק מאחינו יש רק מדינה אבל לא תורה. התפקיד שלנו הוא לאחד את שניהם יחד ולחבר את המדינה לתורה ואת התורה למדינה.

"היינו סיעה שעבדה יחד ועשתה עבודה אדירה, כל אחד בתחום שלו, ואתה רואה שהציבור מרוצה. משאירים אותנו על 12 מנדטים ואף יותר מזה. המשמעות היא שציבור גדול שלא שייך למפלגה מצטרף. הגענו למחוזות שלא חשבנו שנגיע אליהם. מצד שני, מצטרפים הרבה מתמודדים שלא האמנת שיבואו לבית היהודי. אנחנו צריכים לשמור שחוט השדרה שלה יישאר מחובר לתורה ולארץ ישראל".

בין המועמדים החדשים שאינם חובשי כיפה אפשר למצוא את דני דיין ואת רונן שובל. שניהם התבלטו בשנים האחרונות בעשייה ציבורית. דיין, כיו"ר מועצת יש"ע הראשון שאינו דתי, הצליח לשבור את המיתוס המתנחלי של זמביש ודומפה עם חולצת הפלנל והסנדלים הנצחיים. ואילו רונן שובל קנה לעצמו שם בחוגי הימין כשהצליח לחשוף באמצעות תנועתו את מעלליה של הקרן החדשה לישראל ותרומתה למתקפה הבינלאומית נגד ישראל שהגיעה לשיא בדו"ח גולדסטון. 

מועמד בולט נוסף הוא עמיעד טאוב. מה שהיה אמור להיות על פי החוקה החדשה שריון למועמד מטעם מרכז המפלגה במקום העשירי ברשימה, הפך למעשה לשריון נוסף של בנט, כאשר החליט להציב שם את מקורבו, מנכ"ל המפלגה ניר אורבך. הסיכויים להביס את האחרון, מי שנחשב לדמות החזקה ביותר במנגנון אחרי בנט, כולל שליטה בתקציבי המיליונים של הבית היהודי, נראים קלושים.

אבל בניגוד למנכ"ל רשות השירות הלאומי־אזרחי, שר־שלום ג'רבי, שהבין את הרמז ופרש, נותר עמיעד טאוב על עומדו ומתעקש ללכת ראש בראש נגד המועמד החזק של בנט. טאוב זוכה לתמיכה מפתיעה של חברי מרכז שמאחורי הפרגוד עשויים לנסות להראות לבנט מה הם באמת חושבים עליו. רז קיל נחשב למועמד אנונימי בציבור הכללי אולם מוכר היטב בציבור הדתי־לאומי. קיל שימש יועץ לענייני המגזר של שר החינוך לשעבר גדעון סער, וכאמור בשנים האחרונות הוא בעל טור בעלון השבת הפופולרי "מצב הרוח". 

בנט נאלץ השבוע להתמודד עם מתקפות נגדו על תפקודו במבצע "ענבי זעם" והפגיעה באזרחים בלתי מעורבים בכפר כנא. המתקפה אולי לגיטימית בעיני מי שרואה בצה"ל עוד מוסד אחד מיני רבים ממוסדות המדינה, שאותו אפשר ואף מומלץ לבקר ללא הגבלה. אולם בעיני מי שרואה בו ארגון בעל חשיבות וערך, וככזה לסמוך על מוסריותיו ועל יכולת התחקור העצמית שלו. ובעיני מי שמכירים את הקרב, או התנסו בקרבות - המתקפה על בנט בזויה. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו