1.
"יותר ויותר אני פוגש אנשים, בעיקר צעירים, שאינם רוצים להמשיך לחיות כאן, שמה שקורה פה זר להם והופך אותם בעל כורחם לזרים בארצם. ישראל כפי שהיא היום חדלה להיות להם בית. וכדי שלא לסבול מתחושת הזרות, הם מעבירים את עצמם למין 'גלות פנימית'" (הסופר דויד גרוסמן בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית).
את מי בדיוק פגשת, דויד גרוסמן? מה אתה יודע על זרות, גלות פנימית ותקרות זכוכית?
2.
המוסד היחיד המקיים בחירות הוא הכנסת, ורק שם יש להמון העם קול, פתק קטן המכיל את תקוותיהם וערכיהם, הבנתם והשקפתם באשר לזהות העם ועתידו, הכיוונים שלדעתו המדינה צריכה לשאוף אליהם. רק במוסד הזה הצליח ההמון המדוכא להפוך את הקערה על פיה ולהגיע להגה הספינה הציונית.
אבל אז, מר גרוסמן, המצאתם שיטה לשלוט בהמון הנבערים, חסרי התרבות הדמוקרטית: אחרי שנים שבהן התנהל הוויכוח הציבורי והערכי בכנסת, העברתם את ההכרעה בשאלות העמוקות ביותר לבית המשפט העליון. אהרן ברק היה למשיחכם. בכישרונו הגדול בנה הררים התלויים בשערה, לקח חוקים והתיך אותם לחוקה. מה שלא הצליחו אבות המדינה ומייסדיה, הצליח הוא לעשות בחסות המהפכה השקטה. וכך חמס את השפעת הרוב בתואנות של שמירה על זכויות המיעוט, "דמוקרטיה מהותית", "עילת הסבירות" והרחבת זכות העמידה לכולם, בעיקר לכאלה שלא נפגעו ישירות מעוול שלטוני, אלא יש להם השגות פוליטיות ואידיאולוגיות על הממשלה הנבחרת.
אנחנו, מיליוני אזרחים חופשיים, היודעים לסנן את התעמולה הניתכת על ראשנו מדי יום, נתמוך ברפורמה המשפטית המנומקת ונתבע מהממשלה שבחרנו לממש אותה. זה מאבק על חירות, ולחירות אין מחיר
האימפריאליזם השיפוטי הזה הותיר את נבחרי הציבור עם אחריות, אך ללא סמכות אמיתית להגשים את רצון בוחריהם. לעומתם, לבית המשפט העניק ברק סמכות לנהל בפועל את המדינה, אך ללא אחריות לתוצאות הפסיקה. אם הותרת המסתננים, למשל, תעודד גל מהגרים שישטוף את הארץ, זו בעיה של הממשלה. אבל הממשלה נותרה בלי יכולת לפתור את הבעיה, כי ביהמ"ש מנע כמעט כל פתרון. וכך בשאלות של ביטחון וכלכלה ותחבורה ודתות ועוד, עניינים ערכיים שבהם לשופטים אין סמכות וגם לא יתרון אינטלקטואלי על פני הציבור להחליט מה טוב לו. אבל זכות הציבור להחליט על עתידו נחמסה ממנו.
3.
אתה מדבר על גלות פנימית? אני שייך לדור שגדל עם פלסטר על הפה. בזמן שאתה וחבריך שידרתם בקול ישראל והשמעתם בעיקר את ישראל הנכונה והצודקת, היינו מחפשים בנרות קול שישמיע את דעתנו. העיתונאים הספורים שהחזיקו בדעות ימין נאלצו לחיות כאנוסי ספרד בשעתם. כך גם באקדמיה. עד היום! כיצד זה רוב המרצים, הפרופסורים ויורשיהם משתייכים למחנה האופוזיציה? עימכם מתה החוכמה? החופש האקדמי שמור רק לצד אחד. שלוש שנים לימדתי באקדמיה לאמנויות בצלאל. הייתי היחיד שלא החזיק בעמדה שמאלית, ודעותיי פורסמו בעמודי הדעות של "ישראל היום". בחדר המורים איש לא דיבר איתי. כשראש המחלקה ביקשה לתמוך בי והיא דיברה על חשיבות הפלורליזם והדעה השונה, ענה לה אחד המורים: "האם בפלנטת אושוויץ היינו נותנים לקצין אס.אס להרצות על שירה?!" לא האידיוט הוא העיקר, אלא שתיקת שאר המורים שם.
בית המשפט עבורכם הוא מגדל של צדק, אבל דומה שגם ההערכה הזאת היא על תנאי, כל עוד יצליח להחזיק מעמד מפני הברברים מימין. אגב, מדוע כמעט אין שופטים מזרחים בעליון? כיצד אינך מוחה בראש כל חוצות נגד העוולה המוסרית הזאת, שלפיה מועידים למזרחי כיסא ניחומים בודד? מה יודעים שאר השופטים שיוצא עדות המזרח לא יודע? אה, "הוא לא קורץ מהחומר המתאים", כדברי החרפה של שופטים בעליון על השופט אלרון.
נעמי לויצקי העידה מפי ברק, שהורה להעביר אליו את כל העתירות הקשורות בתקופת ההתנתקות. "המחשבה שאחת מן העתירות הללו עלולה ליפול לידיו של אדמונד לוי כשופט תורן, הדירה שינה מעיניו". כנראה גם הוא לא קורץ מהחומר הנכון. מחשבה שעולה בי כעת, כגולֶה אל גולֶה - כיצד הרגיש לדעתך השופט לוי ב"משפחת השופטים"? והשופט אלרון?
היכן היית, מר גרוסמן, כשהמערכת המשפטית שיתפה פעולה עם החרפה של רמיסת ערכי הדמוקרטיה וזכויות המיעוט ומנעה ממנו להפגין ולמחות על הרס יישוביו, הרס שהיה טעות מדינית וביטחונית גדולה? שם דובר בהגליה ממש, של תושבים מיישובים פורחים שהפכו באחת לחממות טרור.
4.
בעולם הספרות והאמנות אתה כותב חשוב. אך שווה בנפשך, האם היית מגיע לעמדת הנביא לולא השתייכת למחנה הנכון? עולם התרבות והאמנות הישראלי פיתח שני מנגנונים, היאים גם למוסדות האחרים (אקדמיה, משפט ועוד): הדרה והאדרה. הדרת אמנים או סופרים טובים בשל דעותיהם או עמדותיהם הפוליטיות והרעיוניות, והאדרת אמנים או סופרים בינוניים (ומטה) המצייתים לצופן הנכון של המחנה ומשרתים את רעיונותיו.
בעולם אחר, שבו האמת אינה שקר ומלחמה אינה שלום, והדמוקרטיה היא אכן ביטוי לרצון העם, היית נואם בהפגנה אחרת, לטובת המון העבדים שהחליטו סוף־סוף להתנער ולבקש מחדש את חירותם.
חבריך הזכירו בלי בושה את רוזה פארקס כדוגמה למאבק הפריבילגי שלהם. הפוך! רוזה פארקס היא משל ומופת להמון יוצאי עדות המזרח, שזה כמה עשורים מבקשים ממך ומחבריך לזוז קמעה כדי לתת גם להם מקום באותם מוסדות לאומיים שאין בהם בחירות דמוקרטיות, אלא תקרת זכוכית של ועדות מינויים וקבלה - מסווה ידוע לשמירת הכוח בידי האנשים הנכונים.
5.
חירות, מר גרוסמן, היא נושאה האמיתי של הרפורמה במערכת המשפטית. חירות מפני האוליגרכיה שהפגנתם בעדה. חירות! כי זאת האמת: אין לשום שופט יתרון על פנינו באשר לבחירת הדרך שבה תלך המדינה; אין לשופטים כלים אינטלקטואליים יוצאי דופן, וגם לא יכולות על־טבעיות או נבואיות המסמיכות אותם להעדיף את השקפתם על פני זו של העם. בית המשפט לא צריך לשפוט בעניינים ערכיים שנויים במחלוקת ציבורית. לשם כך שלחנו שליחים לכנסת ישראל.
נאומך, מר גרוסמן, נוגן באוזני אלה שהתרגלו לראות בבית הקפה השכונתי רק את עצמם ושכמותם, והנה התפרצו לשם אחרים, לא קרואים. זה, לדבריך, גורם לכם להרגיש זרים בגלות. לא ייאמן. תנוח דעתך, אנחנו, מיליוני אזרחים חופשיים, היודעים לסנן את התעמולה הניתכת על ראשנו מדי יום, נתמוך ברפורמה המשפטית ונתבע מהממשלה שבחרנו לממש אותה. כפי שאמרתי, זה מאבק על חירות, ולחירות אין מחיר. במשך שנים הועדתם לנו את תפקיד הכינור השני בפרויקט הציוני. כדאי להתרגל לחילופי המשמרות בהנהגה. עכשיו התור שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו