הקרב על התודעה: בין ביטחון למילקי

ההתמודדות על הרכב רשימת העבודה לכנסת ה־20 שינתה את מראה פני המערכה. כוורת של עשירייה ראשונה המונה ארבע מועמדות גורמת לנחשול של תגובות. אך למרות שמדובר בגוון חדש של פוליטיקה אין עדיין ביטחון לטובת מי היא נוטה. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הדעת נותנת כי פריצת הנשים לשורה הראשונה של העבודה, וגם התמורה בהוויה של הבית היהודי, הן מגמות חיוביות. אבל מי באמת יודע כמה מגזרים ואגפים בציבור נותרו שוביניסטיים ושמרניים, ורואים את ההתפתחות בעין רעה? זה מצער, אבל ייתכן.

התוצאות בעבודה הן כהשלכת חפץ כבד אל מי בריכה עומדים. יותר מכל הן משמעותיות לגבי המפלגות השכנות, שמרכיבות לכאורה גוש התומך ביצחק הרצוג. מנוסים או מתחילים, צעירים - ואולי אפילו צעירים מדי - אין ספק כי הזוכים בפריימריז בעבודה יצרו אווירת תנופה, שמאיימת בראש ובראשונה על יש עתיד, מרצ, ובמידה פחותה על כולנו בראשות משה כחלון.

יאיר לפיד מכר ב־2013 פנים חדשות במראה. ב־2015 יש בהן קמטים, סימני עייפות ראשונים. במרצ זה בולט יותר. קיימת הערכה רבה לראשת המפלגה זהבה גלאון, אבל המסר אינו משתנה. ברצותה להיות ייחודית נדחקת מרצ הקטנה לעמדת ניכור מסוימת. כאשר המפלגה האחות מזנקת בזכות מהות או פעלול - הנטייה הטבעית של הפוסחים על שתי הסעיפים היא להעדיף את הגורם הגדול.

אך המשמעות העיקרית של הפריימריז בעבודה אינה בכמה היא שוחקת וגורעת ממרצ ומיש עתיד, אלא כיצד היא משנה את תוכני הפולמוס. נתניהו התמקד בנושאי הביטחון והמדיניות. הוא זיהה כי הם משמשים "עקב אכילס" אצל יריביו. התופעה מרתקת וראויה למחקר: ככל שהעבודה והתנועה ויש עתיד ומרצ טענו כי מדיניותו מבודדת את ישראל בזירה הבינלאומית - כך האיום הכרוך בתיאור זה דווקא ליכד בוחרים מאחוריו.

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" מסמך מאת משרד החוץ הישראלי ובו טענה כי אחרי הבחירות יגבירו האירופאים והאמריקנים את הלחץ על ישראל ויבודדוה. המסמך יכול לפגוע בנתניהו, אבל לליכוד לא נגרם נזק. להפך, ישראלים חשו להגן עליו. יש לכך הסבר מפולפל, שציפי לבני ניהלה את המשא ומתן עם אבו מאזן, ובאורח עובדתי לא רק נתניהו נושא באחריות לכישלון ההידברות אלא גם הפלשתינים, וכך האובך בזירה המדינית־ביטחונית הפך דווקא לקלף תעמולה חזק של הליכוד. מוזר, אך עובדה.

רק שבפריימריז של העבודה נטלו על עצמם הנבחרים הצעירים להסיט את נושא הדיון. הם רוצים לדבר על שערוריית המחסור בדיור (תחום שבו כחלון ישחק כינור ראשון מטעם האופוזיציה) ויוקר המחיה והשחיתות חסרת התקדים בישראל ביתנו, שגלשה גם לשותפים קואליציוניים אחרים. בקצרה, נתניהו והרצוג יודעים כי אם יוכלו מועמדי העבודה־התנועה להעתיק את מרכז הדיון למה שמסמל המילקי - תחת הוויכוח על תקציב הביטחון ועל הדיפת הפעילות הפלשתינית במוסדות בינלאומיים - יגדלו סיכוייהם להצליח בבחירות. כל עוד הביטחון הלאומי מככב באורח בלעדי - נתניהו הוא המנצח הבלתי מעורער.

אך ארוכה הדרך לקלפי. עדיין.

         

 שלילת הגולה היא האתוס

הוויכוח הסוער אם רשאים מנהיגי המדינה לקרוא ליהודי צרפת לעלות לארץ בעיצומו של גל הטרור האיסלאמי הוא מהמכוננים בקיבוע זהותה של ישראל כמבטאת חזון קיבוץ הגלויות. עד כה לא עסקו בסוגיה שהיא הדבק המלכד של המהות הציונית, ומה שנותר ממנה הוא דיוקנו המהוה של תיאודור הרצל משקיף מקיר במליאת הכנסת.

הציונות נולדה מהמצוקה. הרצל לא נמלא לפתע געגועים לארץ הקודש. הוא השתעשע ברעיון עוועים, שהיהודים יוטבלו בכנסיות ויזכו לשווי זכויות בארצותיהם. אפילו צעד מביך כזה של ויתור על זהות תרבותית ורוחנית לא היה זוכה להצלחה. מה עולה מספרו של הפרופסור בן־ציון נתניהו על יהדות ספרד? ממירי הדת רצו להשתלב בחברה הנוצרית, אבל הספרדים המקוריים לא הניחו להם כדי למנוע מהם את שוויון הזכויות הכלכלי.

בוודאי שכמו ראובן (רובי) ריבלין רוצה כל ישראלי לראות את יהודי העולם באים למכורתם ברינה ובדיצה כמתואר בנבואתו של ישעיהו ב'. לא כמגורשי ספרד בעל כורחם (שרק חלקם הגיעו לארץ) אלא כיהודה הלוי אפוף הכיסופים לירושלים. 

אך המציאות אפורה עד שחורה. נדרשו גזירות פרעה כדי ש־20 אחוזים בלבד מיהודי ארץ גושן ייצאו ממצרים; וזאב ז'בוטינסקי הזהיר שהגולה תחסל את היהדות - ולא שעו לו. זו אמת מרה, אבל מצד אחר זו עובדה שגם העליות המגיעות בעל כורחן משתלבות בחברה הישראלית היטב. כל עלייה ורווח לאומי בצידה.

לפיכך יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי שוגה בתארו את המשך החיים בגולה כהוויה לאומית נורמלית. טועים גם ציפי לבני וד"ר יוסי ביילין כאילו אסור לנתניהו ולגדעון סער - שניהם מצאו עצמם על כן משותף - לקרוא לעלייה בימי האבל על רצח היהודים. תמיד, אפילו ביומה הראשון של המדינה היהודית המותקפת, טרח דוד בן־גוריון לכלול במגילת העצמאות את המשפט "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין..."

הגולה היא עובדה, והיא מתחזקת עם הירידה מהארץ. ישראל חייבת להתחשב בה ולפעול בהתאם לכך, אבל לא להעניק לה גושפנקה כאילו מדובר במצב רצוי. שלילת הגולה היא האתוס הציוני גם בשנים בהן אינו ניתן למימוש.

לוויכוח זה המתנהל השבוע במלוא עוזו ראוי להוסיף נדבך בעייתי: הוא פרץ עתה מפני שכל המפלגות הציוניות זנחו אותו בשאר ימות השנה. בכל יום של חול חייבת להדהד מישראל הקריאה לנטוש את הגולה. העלייה היתה צריכה להיות נושא מרכזי בעיסוקם של מנהיגי המדינה לממשלותיהם. אך היא כמעט נעלמה. מאז פרש בן־גוריון נדחק נושא קיבוץ הגלויות מסדר היום הלאומי לבד מכמה שנים פוריות בהן עסק יצחק שמיר בעלייה הגדולה מברית המועצות.

הנושא אינו "סקסי", אבל כל ממשלה צריכה להגות בו יומם ולילה. ישראל משוועת לעלייה - מרצון וממצוקה ומחדווה ומחרדה.

 

 הבוחרים כבר לא שם

ישראל ביתנו ספגה מכה כפולה: שריה וח"כיה ופעיליה נחלקים לשלושה: מי שממשיכים בכנסת הבאה, מי שאינם מוכנים להתייצב בשורותיה בגלל אווירת השוחד והשחיתות האופפת אותה, ומי שממילא חשודים ועסוקים במתן תירוצים למשטרה. מי נשאר? אביגדור ליברמן.

על התנהלות מפלגה כה גדולה כמכונה להדפסת כסף נכתב ללא הרף. היקף החשד מגיע כדי עשרות אישי ציבור, והיא כבר גלשה כגרורה סרטנית מישראל ביתנו למפלגה אחרת. ראוי שבכנסת הבאה תתכווץ ותתפרק, ואולי לא תעבור את רף אחוז החסימה.

אך ייתכן, שהשחיתות הסיטונית אינה הסיבה היחידה להתרסקות. בדברי הימים של הציונות והכנסת כיכבו בזירה הפוליטית מפלגות שנשענו על ארץ המוצא של בוחריהן, "לנדסמנשפטים" כינו אותן.

שר המשפטים הראשון פנחס (פליקס) רוזן (רוזנבליט) הקים את "עלייה חדשה" והמפלגה הפרוגרסיבית שהיתה פעילה בכנסת עד 1961; והספרדים התמודדו ברשימה שהתפצלה בין מפא"י לבין הציונים הכלליים עד 1955; ואפילו התאחדות התימנים כיכבה בשתי כנסות עד שהגיעו תמ"י שהתפרקה במהירות ולאחריה ש"ס; וגם ישראל ביתנו היתה "לנדסמנשפט" עם צמד המילים "נאש קונטרול" ברוסית.

הן התפרקו מפני שתם סדר היום שלהן. מפני שהתימנים לא חשו כי נציגיהם בכנסת זכריה גלוסקא ושמעון גרידי נחוצים לקידום ענייניהם. גם ה"ייקים" - עולי גרמניה - חדלו להרגיש כי הם זקוקים לייצוג מיוחד.

נראה כי תהליך דומה עובר עתה על העולים מרוסיה. הם הצליחו. נקלטו. תפסו מקום מוערך בחברה. במה שחשוב להם - ברית הזוגיות והקלות בגיור - לא מצאו מענה בישראל ביתנו. מדוע שייתנו מבטחם בחבורה החשודה בשחיתות ומוציאה שם רע לעלייה מברית המועצות לשעבר?

ישראל ביתנו נחלשת לא רק מפני שהיא חשודה בשחיתות פלילית חסרת תקדים בהיקפה (שטרם הוכחה) אלא מפני שהיא נראית לבוחריה מיותרת. חלף זמנה.       

פנחס רוזן. שר המשפטים הראשון הקים את "עלייה חדשה" והמפלגה הפרוגרסיבית; גם ישראל ביתנו היתה "לנדסמנשפט" עם צמד המילים "נאש קונטרול" // צילום: אתר פיקיוויקי

 מי יפתח את הברז?

משפחת אל־מצרי משכם בנתה לפלשתינים את רוואבי, עיר לתפארת מצפון לרמאללה. ישראל (מינוס ההתנחלויות) מכרה את חומרי הבניין. מחיר הדירות עורר קנאה. הכל התנהל למופת. רק הברזים נותרו כלשונו של דוד אבידן "ערופי שפתיים", יבשים. ישראל לא סיפקה מים.

כתבות שהציגו את הבעיה עוררו חוסר נוחות וכעס. הכיצד ישראל מונעת מים מציבור רחב, שרכש דירות ומבקש לחיות בשלווה בסמוך להתנחלויות? זה הזכיר סיפור על המלאכים שתמהו על בורא עולם המעניק מים לישמעאל, שעתיד לפרוע בעם ישראל?

עכשיו הוא צדיק או רשע? שאל אלוהים את המלאכים.

עכשיו - השיבו לו - צדיק.

אז אני דן את האדם לפי מה שהוא עכשיו, ופתח את הברז.

תמהתי מדוע משה (בוגי) יעלון מונע מים מרוכשי הדירות ברוואבי, שעכשיו הם שומרי חוק ולא מחבלים. גם הוא תמה, "אני? אני מת לתת להם מים".

לפי ההסכם עם הרשות הפלשתינית, יש ועדה משותפת לחלוקת מים. הפלשתינים מחרימים אותה כי תפקידה לדון גם בהקצאתם להתנחלויות. עד שיעלון הודיע להם השבוע כי או שהם מכנסים את הוועדה או שהוא יחלק את המים בהחלטה חד־צדדית. 

הם ביקשו 24 שעות לקראת כינוס הוועדה. לפי התיאור שבפי יעלון, כך או אחרת הפלשתינים יוכלו לשיר בעירם "ושאבתם מים בששון". מבחנו יהיה בפתיחת הברז. 

משה (בוגי) יעלון. תמהתי מדוע יעלון מונע מים מרוכשי הדירות ברוואבי, שעכשיו הם שומרי חוק ולא מחבלים. גם הוא תמה, "אני? אני מת לתת להם מים" // צילום: אנצ'ו גוש

 חייבים לגונן על בג"ץ

שיחתי המשמעותית האחרונה עם הפרופסור דניאל פרידמן התקיימה בלשכתו בתל אביב. שר המשפטים רצה להגביל את "זכות העמידה" בעתירות לבג"ץ. מי שהפסיד במכרז וחש מקופח רשאי לפנות לבג"ץ, הסביר פרידמן, "אבל לא כל ג'ינג'י שאין לו נגיעה לעניין".

השבתי כי בפנייתם לבג"ץ מעניקים לי הג'ינג'י - אליעד שרגא - ודומיו הגנה כאזרח המדינה.

"אתה רוצה לשלם את זה? זה יקר מאוד".

השבתי שאני "רוצה גם רוצה" ממש כפי שמעוניין לשלם יותר כדי לשפר את רמת החינוך של התלמידים ביישובי הספר.

עתה, כתשע שנים לאחר אותה שיחה, נראה כי פרידמן יצא מהוויכוח וידו על העליונה. ממכתב ששיגר מבקר המדינה לשעבר השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס אל נשיא העליון (עד אתמול) אשר גרוניס, היועץ המשפטי יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה ניצן שי עלה כי בג"ץ מטיל תשלום הוצאות כבד על העותרים אליו מטעם ארגוני זכויות האזרח (אם כי לקראת סיום כהונתו נהג גרוניס כשופט בן־אור ביחסו לבג"ץ הציבורי בניגוד לדימויו ההתחלתי).

לינדנשטראוס עומד בראש עמותות ציבוריות המבקשות להפעיל את בג"ץ להגנת החוק. רבות מעתירותיהן נדחות. למשל, יש היגיון בפניית "התנועה לאיכות השלטון" להורות על הסרת חסינותה הפרלמנטרית של החשודה פאינה קירשנבאום מישראל ביתנו, אך אין ביטחון כי זו גם דעת שופטי בג"ץ. הם יכריעו בסוגיה העקרונית. אם ידחו את העתירה - איזו הצדקה יש לקנוס את העותרים ברבבות שקלים?

"מדובר בגופים המקדמים מטרות חשובות לחברה בהתאם לתפיסת עולמם", כתב לינדנשטראוס. אלה "ארגונים הזהירים בקבלת תרומות. הם נדרשים לכלי משפטי". הוא התייחס ליוזמה של זהבה גלאון להקל בתשלום ההוצאות ולקבוע להם קריטריונים מחייבים במקום הכרעות אקראיות. גם אני מצטרף. חייבים לגונן על בג"ץ. כאילו אותה שיחה עם פרידמן, שמלאו לה כבר תשע שנים, טרם הסתיימה.

זהבה גלאון. המשמעות העיקרית של הפריימריז בעבודה אינה בכמה היא שוחקת ממרצ ומיש עתיד, אלא כיצד היא משנה את תוכני הפולמוס. ביטחון ומדיניות מול דיור // צילום: יהושוע יוסף

 קשה לומר טעיתי

קראתי, וחזרתי לקרוא, את פרוטוקול הישיבה במשפט החוזר של אהוד אולמרט בפרשת הכספים האפלים שקיבל ממשה טלנסקי.

התובע אורי קורב סיכם, והדברים היו ברורים: אולמרט סירב להעיד, ולא במקרה; הוא גם אינו מסכים כי עדותו במשטרה תישמע בבית המשפט, ולא במקרה; והכסף הוא שוחד והפרת אמונים ומירמה, וכל מה שקרוב לכך, ולא במקרה.

נראה כי האמת הזאת, שצפה מהקלטות של שולה זקן, היא כמדקרות חרב לשני השופטים יעקב צבן ומשה סובל, שזיכו את אולמרט בסיבוב הקודם. הרי עתה הם מבינים מה שאחרים ידעו גם בלי הקלטות. לפיכך חזרו והכבידו על עורך הדין קורב - מניין עליהם לדעת, שלא מדובר בכספים פוליטיים?

אין דבר כזה. השיח אולמרט־זקן הוא טקסט של חורשי מזימות. אך נראה כי לצבן ולסובל קשה להודות שנפלו בפח, שהולכו שולל. מבחינה פסיכולוגית זה אכן קשה, צריך אישיות מיוחדת לעמוד בכך ולדעת כי יזכירו להם עד יומם האחרון בבית המשפט כי טעו בסיבוב הראשון. כאילו שיש מישהו שאינו טועה.

בשבוע הבא יאזינו השופטים לסיכום של הסנגור אייל רוזובסקי. נראה שיציגו גם לו שאלות רבות במהלך דבריו. למרות שדעתי ברורה וידועה לגבי אולמרט, איני מצפה שהשופטים יקבלו החלטה בגלל ביקורת כזאת או אחרת בתקשורת. השופטים יכריעו, והעיתונאים יכתבו.

קשה לאדם - שופט כעיתונאי וכפוליטיקאי וכרופא וכקצין - לומר "טעיתי". זה נתפס בטעות כפחיתות כבוד. קושי זה משתקף גם במעורבות השופטים בדיון. צבן וסובל שישבו בדין בסיבוב הקודם מתלבטים ומתחבטים, ואילו עמיתתם השלישית רבקה פרידמן־פלדמן - שהגיעה טרייה להרכב במקום מוסיה ארד - שומרת על זכות השתיקה. לה זה קל יותר.   

 מחירה של הרתעה

האלוף הפורש יאיר נווה העניק ראיון ביקורתי לעמיר רפפורט מ"מקור ראשון" על מבצע צוק איתן. הקורא תיאר כישלון צורב. הדעת נותנת שמשה (בוגי) יעלון שוחח עימו על דבריו. מפני שזה עתה פשט את מדיו, ובעיקר מפני שנווה עצמו הספיק להשתתף בתחקירים מטעם צה"ל, ואין צידוק לרוץ ולספר לחבר'ה. 

תחקירים אלה הצביעו על התנהלות מקצועית ראויה של הנח"ל, הצנחנים וגבעתי, ואפשר כי התעוררו בעיות מסוימות באשר לחדירת גולני לסג'עייה. ייתכן גם כי היה מקום למהלכים טקטיים מסוימים קודם לחדירה אל המנהרות, ואין מחלוקת שהיה זה משגה חסר אחריות (המיוחס לאביגדור ליברמן או לנפתלי בנט, אך הם הכחישו) להודיע בפומבי לחמאס כי בישיבת הקבינט הוחלט לא לכבוש את הרצועה. כפי שנהגו לומר בעבר הרחוק - מידע ש"לא יסולא בפז".

בפועל נותרו שתי שאלות. האחת, מדוע ההנהגה, ובעיקר בנימין נתניהו ויעלון ופיקוד צה"ל, לא העריכו את נחישות סירובו של חמאס לקבל את התנאים להפסקת אש. יש לכך כמה הסברים: הנהגת חמאס היתה מפוצלת ולא יכלה לקבל את היוזמה המצרית, שיצאה לאוויר העולם כבר ביום השמיני לקרבות; ושיתוף פעולה טורקי־קטארי, שקיבל רוח גבית חלקית מהאמריקנים, פיתה את חאלד משעל להאמין כי תהיה בידיו הצעה טובה יותר, ורק המשך הלחימה שיכנע את עמיתיו הנצורים בעזה, שהוא בונה מגדלים באוויר.

לדעתי, יש הסבר נוסף - שהכסף הגדול של המודיעין הישראלי אינו מושקע בעזה אלא באויבים גדולים וחזקים מהחמאס. זה סדר עדיפות נכון גם אם בקיץ האחרון ידעה ישראל פחות מהנחוץ על הנעשה ברצועה.

העניין הנוסף הוא שאם הארכת ימי הלחימה קיצרה את רשימת הנופלים - דיינו; ואם ההימנעות מכיבוש עזה חסכה מישראל את הצורך לשלוט בה - דיינו; ואם יש הצדקה למערכת הבחירות הנוכחית הרי זה בין השאר כדי לקיים דיון רציני, ולא מתלהט ומתלהם, על המבצעים הצבאיים מול קן הצרעות של חמאס: תדע כל אם עברייה כי אין פתרון לבעיית עזה אלא בהסכם כולל, שייחתם ביום מן הימים. 

המבצעים נועדו להכות בטרור ולהאריך את השקט ככל האפשר, ותו לא. בעיקר מפני שהצעקנות כאילו כיבוש הרצועה יפתור את הבעיה היא דמגוגיה, שיש לה מחיר בחיי אדם ובמוראל לאומי ובכסף. לפיכך, כל מי שמייחל לכבוש בסיבוב הבא (אם חלילה ייכפה עלינו) את הרצועה - שילך שולל אחרי בנט וליברמן המבטיחים לו פתרון כולל לבעיה בשיטת ה"זבנג וגמרנו".

אין דבר כזה. לא מול עזה. לא מול החיזבאללה בלבנון. לא מול בשאר אסד בסוריה או דאעש. יש רק הרתעה, וגם היא יקרה מאוד.

אלוף (מיל') יאיר נווה. הוא העניק ראיון ביקורתי על מבצע צוק איתן. אבל המבצעים נועדו להאריך את השקט. צעקנות כאילו כיבוש הרצועה יפתור את הבעיה היא דמגוגיה // צילום: גדעון מרקוביץ

 באמת כואב לאופרה?

המנצח של האופרה הישראלית פרדריק שאזלן סבר כי מתקפת הטרור בפאריס מצדיקה לנגן את "התקווה" בסיומה של האופרה "לה רונדינה" לג'אקומו פוצ'יני. הנהלת האופרה סירבה. הוא פרש מהניצוח באותו ערב, סאלוט - הצדעה - למנצח.

קראתי את הידיעה באתר nrg מאת לירן גורקביץ', ולא האמנתי כי היא נכונה. טילפנתי אל המנהלת חנה מוניץ. "אירועים מזעזעים כאלה מתרחשים לפחות פעם בחודש. המקרים חוזרים ונשנים. איננו יכולים לעמוד בזה", אמרה, ובכלל "האופרה לא פחות כואבת את הזוועה". עדיין איני מאמין שהידיעה נכונה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו