דמיינו לרגע מדינה רחוקה שבה קיימות שתי מפלגות - אדומה וצהובה" - כך ביקשה לפני כשלוש שנים שופטת בית המשפט העליון מרים נאור מקהל מאזיניה. "שוו בנפשכם כי מועמד לשיפוט מתבקש במסגרת שימוע להשיב לשאלתו של אחד האדומים: 'הלנו אתה או לצרנו'. אם יאמר 'אדום אני' ימצא עצמו בעלותו על כס השיפוט במלכוד. כשיבוא לפניו מתדיין צהוב, ירגיש המתדיין שהמשחק מכור, ולא יהיה לו אמון בבית המשפט... קיימת גם סכנה שהשופט יאמר לעצמו, אולי אפילו שלא במודע, כדי לא להיראות בציבור אדום, 'אפנה בדין דווקא לשיטת הצהובים'". נאור חידדה עוד: "חלילה לנו לצפות משופט לכל הצהרה או אפילו רמז בשאלה מה יפסוק אם ימונה... שופט לא רשאי להבטיח, לא לחבריו לכס השיפוט ואפילו לא לעצמו, מה יפסוק בעתיד בסוגיה כזו או אחרת שתתגלגל לפתחו" (ynet ,3.12.2011).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
היתה זאת אחת הפעמים הנדירות שבהן נאור - הנשיאה ה־11 של בית המשפט העליון שנכנסה השבוע לתפקידה - התירה לעצמה להשמיע דברים כגון אלה בפומבי. היא זעמה אז על התיוג המוקדם ש"הימין" ו"השמאל" ערכו לשופטים שהוזכרו כמועמדים לבית המשפט העליון וחשה חובה לשוב אל אמיתות יסוד שיפוטיות, שאמורות לכאורה להיות מובנות מאליהן.
אלא שספר מחקר חדש שכתב ד"ר נתן ברון, "משפט, יצרים ופוליטיקה - שופטים ומשפטנים בסוף המנדט ובראשית המדינה" (הוצאת סטימצקי), מלמד כי בשנותיה הראשונות של ישראל שופטי בית המשפט העליון מונו לתפקידם על פי מפתח מפלגתי, השקפה ושיוך חברתי ולא בהכרח על פי כישוריהם. רבים מהם איכזבו עם השנים את שולחיהם הפוליטיקאים, כאשר התגלו כשופטים עצמאיים ואמיצים.
בראשית היה בג"ץ. מחבר הספר, ד"ר נתן ברון
• • •
האירוע הבולט ביותר, שבו נקלע שופט למצוקה דומה לזו שהנשיאה הנכנסת נאור תיארה כמציאות של "מדינה רחוקה", היה זה שבו היה מעורב שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין. חודשיים לאחר הקמת המדינה זומן חשין לפגישה קשה בקריה בתל אביב עם היועץ המשפטי לממשלה, יעקב שמשון שפירא.
רק 48 שעות קודם לכן אושר מינויו לשופט בבית המשפט העליון החדש של מדינת ישראל, אך הוא נקרא לבירור כדי להשיב על ההאשמה שהוטחה בו, שלפיה הוא משתייך למפלגה הרוויזיוניסטית, ולכן "נוטה לארגוני 'הפורשים' (אצ"ל ולח"י). חשין הכחיש, אך נדרש להציג הוכחות שאמת בפיו ואף אולץ לשגר מעין כתב הגנה משפיל ומביך אל שר המשפטים דאז, פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן).
ברון מביא בספרו בפרוטרוט את מכתבו הארוך, המפותל והמצטדק של חשין, כולל תיקוני הטיוטה שהשופט ערך בו. את המכתב מסיים חשין במילים: "עם כל הכאב הצורב אשר נגרם לי בעקבות העלילה המחפירה אשר הוטחה כלפיי, אני שואב עידוד בשפע מההכרה שהולכי רכיל ויהיו אשר יהיו, לא מצאו דופי לא בהליכותיי כאיש משפט, ולא באורחות חיי כיהודי בישראל", כתב.
סביר להניח שאילו התחקיר שחשין עבר היה מתקיים היום ומתפרסם ברבים, היועץ המשפטי לממשלה לא היה נשאר בתפקידו אפילו יום אחד נוסף. אך בימיה הראשונים של המדינה המציאות היתה שונה. השופטים הראשונים של בית המשפט העליון לא מונו רק על פי כישוריהם המשפטיים. הוועדה למינוי שופטים טרם קמה והממשלה היא שמינתה אותם לפי שיוך מפלגתי.
באותם ימים המוציא והמביא במלאכת הרכבת בית המשפט העליון היה שר המשפטים רוזן. הרשימה הראשונית שרוזן הרכיב היתה שקופה מבחינה פוליטית ושיקפה למעשה את יחסי הכוחות שבין הסיעות העיקריות במועצת המדינה שזה עתה קמה: הנשיא הראשון משה זמורה ויצחק אולשן היו מינויים של מפא"י, הרב פרופ' שמחה אסף היה דתי, מנחם דונקלבלום ציוני כללי ואברהם ויינשל רוויזיוניסט. רק שניים מהמועמדים, שמעון אגרנט ודוד גויטיין, צורפו לרשימה כמינויים מקצועיים.
"רשימת השבעה" עברה תהפוכות, כאשר לבסוף חלק מהמועמדים הוצאו ממנה ולהרכב הראשון של העליון הוכנס חשין, שלימים הגיע עד לתפקיד המשנה ומ"מ הנשיא. צחוק הגורל: בשלב מסוים בסאגת המינויים שניהל רוזן, כל מה שנרשם לשלילה לגבי חשין הפך לדבר חיובי מובהק, שהבטיח למעשה את מינויו. "כאשר רוזן גילה לפתע שהוא נזקק למישהו כדי למלא את 'המשבצת הרוויזיוניסטית', שננטשה על ידי המועמד ויינשל", כותב ברון. למרות זאת מינוי זה לא מנע את התחקיר הפוליטי המביך שערך לחשין היועמ"ש, תחקיר שמאחוריו עמד כנראה רוזן.
התחקיר החליש את בריאותו. שניאור זלמן חשין
שופט לכל מפלגה
בני משפחתו של חשין סבורים עד היום כי מאז אותו אירוע נחלשה בריאותו. "היום ההוא הרג את אבא שלי", סיפר בנו, מישאל חשין, לברון. לימים, כשדוד בן־גוריון אסר על בתי הספר בארץ להעסיק כמורה את אחד מראשי הלח"י, ד"ר ישראל (שייב) אלדד, ושייב עתר לבג"ץ, פסל חשין מכל וכל את זכותו של בן־גוריון להתערב בעניינים שכאלה. חשין קבע שאם רוצים השלטונות להעמיד לדין את שייב, יתכבדו ויעשו זאת, כדי שיוכל להגן על עצמו בדין, אך משלא עשו זאת: "... חייו (של שייב) אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה". ברון משוכנע שכאשר חשין כתב את המילים הללו, עמד לנגד עיניו אותו תחקיר שעבר בבוקר יום שישי, 16 ביולי, 1948.
ברון עוסק בספרו גם בפרשת פסילתו של גד פרומקין לכהונת שופט בעליון בשל "רינונים", ובאפלייתם של שופטים ספרדים בראשית המדינה. הוא גם מתייחס בהרחבה למידת האמון של הציבור בבית המשפט העליון, שצנחה מ־90% בשנות המדינה הראשונות ל־49% בלבד על פי "מדד הדמוקרטיה" בשנת 2009.
ברון מתבסס הן על ניסיונו כעיתונאי לשעבר והן על מחקריו ועבודתו האקדמית שנים אחר כך באוניברסיטה העברית ובבר־אילן. "כל מי שיבדוק את העיתונות מאותם ימים, יגיע למסקנה ש'העליון' זכה להיות מוזכר שם אך ורק בהקשר לנושאים פשוטים יחסית ובעיקר סיפורים אנושיים, שהקורא הרגיל הבין בקלות", סבור ברון. "בית המשפט העליון הפך באותם ימים למה שאליקים רובינשטיין כינה 'מעוזו של האזרח בריבו עם השלטון'".
בין פסקי דין מאותם הימים, שהבהירו לציבור כי בית המשפט העליון הוא גוף עצמאי לחלוטין, שפוסק נגד הממשלה אפילו בעניינים שהיו בבת עינה, מונה ברון שתי החלטות שביטלו הפקעת דירות פרטיות לטובת פקידים בכירים, ובהם היועמ"ש עצמו, ופסק דין שמנע גירוש של ערבי למרות עמדת הממשלה ומערכת הביטחון. כמו כן, החלטות נוספות: לזכות אזרח בריטי שנידון למוות בעוון ריגול ונשלח לחופשי לאחר שזוכה בערעור, "בג"ץ בז'רנו" שקבע את עקרון הזכות לחופש העיסוק ל"מאכערים" שישבו בפתח משרד הרישוי, פסק הדין שביטל את פיטוריו של שייב, וכן את "בג"ץ קול העם", שבו בוטלה סגירתו של ביטאון המפלגה הקומוניסטית בשל עבירות צנזורה, ונקבעה הזכות לחופש הביטוי.
ברון סבור שדווקא הפסיקה הלעומתית של השופטים לדרכה של הממשלה בראשות בן־גוריון, הביאה לתחושה ציבורית רחבה ששופטי בית המשפט העליון הם רודפי צדק שאינם מקבלים הוראות מאיש. בספרו הוא שוזר ביטויי אכזבה של אישים ממפא"י, מפלגת השלטון דאז, מפסיקות השופטים. למשל, שר האוצר אליעזר קפלן אמר כי לא יתחשב בדעתו של שופט "עליון או תחתון". במפא"י שררה אכזבה גדולה אפילו מ"הנציגים" שלהם, זמורה ואולשן, "שנבחרו על ה'מכסה' של המפלגה והנחילו להם, פעם אחר פעם, אכזבות מרות למדי", ולמעשה אף "זנחו את השקפותיהם הפוליטיות והאישיות ברגע שהתיישבו על דוכן השופטים". ברון הניח יד על מכתב ששיגרו שלושה משפטנים ידועים למזכ"ל מפא"י. הם קבלו על כך ש"בין השופטים המחוזיים שהתמנו בת"א אין אף חבר אחד של מפלגת הפועלים".
מה השתנה אפוא? מה דירדר את אמון הציבור בשופטים? ברון, 77, חוקר תולדות המשפט בארץ ישראל, מעריך כי בהרכבים הראשונים של בית המשפט העליון לא ישבו תמיד גדולי המשפטנים, אך היו אלה "אנשים ישרים והגונים שפסקו על פי הצדק, וכפי שהניחו שהצדק דורש. הם לא ניסו לחנך את הציבור או להכניס אג'נדות. הם לא עסקו במה שאנו מכנים כיום 'אקטיביזם שיפוטי', ולכן הם זכו לאהדה רבה", הוא טוען. לעומת זאת, אומר ברון "כאשר לאחר שלושים שנה בית המשפט העליון נכנס לזירה הציבורית באופן חזק ואקטיבי, הוא הסתכן בכך שחלקים בציבור כמו החרדים, הערבים והמתנחלים - אבל גם אחרים - לא יאהבו אותו ואמונם בו יפחת. זה היה סיכון מחושב שברק כנשיא נקט, מתוך תחושה אמיתית וכנה שהוא חייב לחולל מהפכה חוקתית. אך החלטה זאת גרמה לניכור מצד חלק מהציבור הישראלי ביחס ל'עליון' ולשופטיו".
על קוצה של מילה
מול תחושת הכעס מצד המשפטנים של מפא"י, ברון מקדיש מקום גם למנחם בגין, שהכיר בעליונות מערכת המשפט ובית המשפט העליון, וקיבל את פסיקותיהם, גם כאשר התנגד להם. ספרו מתחקה אחר גלגוליה של אחת האמרות המפורסמות ביותר שמיוחסת לבגין: "יש שופטים בירושלים", אך עולה מהספר כי בגין לא אמר את הדברים כך.
ברון מביא מדבריו של השר לשעבר בני בגין, שהבהיר בכנסת כי אביו ציטט את האמרה שמיוחסת לו מספרו החשוב של משה הס "רומי וירושלים". ברון אמנם הלך אצל הס וחיפש בקפדנות, אך לא מצא את המקור. "עד כדי כך הגיעו הדברים", הוא כותב, "שמרכז מורשת בגין ערך מחקר מיוחד שבסיכומו נקבע שבגין כלל לא אמר 'יש שופטים בירושלים", אלא 'יש שופטים בישראל"".
מתברר שבגין אמר זאת בדיון על חוזה השלום עם מצרים שהתנהל בכנסת במארס 1979, כאשר במקביל התנהל ויכוח על החלטת בג"ץ בעניין היישוב בית אל. בית המשפט העליון החליט אז בהרכב מורחב שההתנחלות חוקית ועל כך אמר בגין את האמרה המפורסמת. לימים, כשבבג"ץ אלון מורה השופטים החליטו שיש לפנות את ההתנחלות, המשיך בגין לגבות את בית המשפט.
בין שתי הפסיקות הללו פירסם שר המשפטים לשעבר חיים צדוק מאמר שכותרתו "יש שופטים בירושלים". צדוק, כנראה בהיסח הדעת, ציטט במלואם את דברי בגין מהדיון ב־1979, אבל בסיומם הכניס מילה מוטעית: בישראל. "מאותו רגע", אומר ברון, "נפרצו כל הסכרים ומאות פעמים - בנאומים, במאמרים ובכרוזים - הוזכר הביטוי 'יש שופטים בירושלים'", בעוד הביטוי המקורי שיצא מפיו של בגין היה אחר. הוא והקשרו נזנחו ונשכחו כליל.
"משפט, יצרים ופוליטיקה" מקדיש מקום גם לדמותו של הנשיא החמישי של בית המשפט העליון משה לנדוי, שהנשיאה הנכנסת נאור שימשה מתמחה שלו. לנדוי היה שופטו של אייכמן ומי שהתיר לשב"כ להפעיל בחקירותיו "לחץ פיזי מתון". הוא נאבק גם במהפכה החוקתית של אהרן ברק וחשב שלא הכל שפיט. לעומת זאת, לנדוי היה הראשון שפסל הלכה למעשה חוק של הכנסת מכיוון שנגד את עקרון השוויון. לאורך 40 שנותיו כשופט נצר לנדוי בליבו את השקפותיו בענייני השעה, אולם לאחר שפרש, היה היחיד מבין נשיאי העליון ש"יצא מהארון" הפוליטי. הוא תקף במילים קשות במיוחד את רה"מ לשעבר אהוד ברק בעקבות ויתוריו העקרוניים בירושלים ובהר הבית בקיץ 2000, והדהים את הקהילייה המשפטית האמונה על איפוק, כאשר קבע ש"ויתורים אלה הם צעד גדול קדימה בתורת השלבים של יריבינו לקראת מטרתם הסופית של 'חיסול הישות הציונית'. לנדוי אף השתתף כנואם מרכזי בעצרת ההמונים של הימין מול חומות ירושלים.
ברון מגלה כי עוד לפני שמונה לשופט, לנדוי, כמו אביו, היה חבר באצ"ל. לנדאו אף פרש מהתאחדות עולי גרמניה, "בתגובה לפוליטיזציה" של ההתאחדות, ואף סירב להצטרף להסתדרות הכללית בהנהגת בן־גוריון. מרים נאור שמרה על קשר עם לנדוי גם לאחר שפרש, ועד שנפטר בשיבה טובה ב־2011. היא עתידה לכהן כנשיאה כשלוש שנים עד פרישתה בגיל 70. הנשיא השמיני אהרן ברק צוטט לפני ימים אחדים במסגרת כתבה על נאור באומרו כי נקודת המוצא שלה דומה לזאת של לנדוי. הוא העריך שגם תחת הנהגתה בית המשפט העליון יגשר בין משפט לחיים ויעסוק בהגנה על הדמוקרטיה.
נאור עצמה, בת לאם בית"רית ולאב חבר ההגנה, נשואה לאריה נאור, מזכיר ממשלתו הראשונה של מנחם בגין. היא גדלה בשכונת רחביה, עבדה כפרקליטה במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה ושימשה גם מתמחה של מישאל חשין כאשר ניהל את המחלקה.
אחד התיקים הבולטים שניהלה היה תיק הבנקאים. היא ישבה בהרכב שהרשיע את אריה דרעי בפלילים, דחתה את ערעורי משה קצב, חייבה ראשי ערים שנגדם הוגש כתב אישום לעזוב את תפקידם ופסלה את חוקי ההסתננות. לכס הנשיאה היא מגיעה לאחר תשע שנות שיפוט בבית משפט השלום בירושלים, 12 שנות שיפוט במחוזי ועוד 11 שנים שבהן כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו