ימים ומחקרים יגידו מה היו התהליכים התרבותיים־חברתיים שהפכו בחמש השנים האחרונות את הרומן הבלשי מפרח קיר מאובן, שבקושי זוכה לכינוי "ספרות", ל"איט גירל" של השדה. בין אם עטוף בביקורת חברתית, אם נושק למותחן, לרומן ריגול, להווי בית המשפט או בלבוש עתידני - אין גבול להתעוררות היצירתית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ועדיין, גם על רקע זה, רובם המכריע של הספרים המתפרסמים עדיין שומרים לא רק על המבנה המחייב של בלש/תעלומה/פתרון, כי אם גם על העולם שבתוכו הוא מתרחש - גברי, פיזי, לבן ובעיקר רציני וחמור סבר. ואולם לאחרונה גם המרחב הנוקשה הזה חווה תנודות טקטוניות, ואחת המעניינות בהן היא תוצרת כחול־לבן.
במרכז ספר הביכורים שלו, "אין סודות בחברה", מציב חוקר הספרות יונתן שגיב את עודד "החופרת" חפר, ההפך הגמור מכל בלש טיפוסי; פטפטן, עצלן, רכלן, חסר כל טקט, טיפוס אינסטרומנטלי, שלא לומר נצלן, קצת מיזוגן, אימפולסיבי ונופל שדוד למראה כל גבר מסוקס שמעיף או לא מעיף לעברו מבט.
אם אחד הפרופילים של הבלש הוא של הלוזר שנכשל בכל תחום, אך בעבודתו מתגלה כבולדוזר, ניסיונו המקצועי של חפר מסתכם בג'וב קצר מועד כתחקירן כושל בערוץ החיים הטובים. בעוד המוטיבציה החזקה של הבלש היא לרדת לשורש האמת וללכוד את הרוצח, חפר חייב לפתור את החקירה שהתגלגלה לפתחו, אחרת ייאלץ לשוב ולגור עם הוריו בפתח תקווה. גם בקרב קהילת הגייז חפר לא נחשב לעילוי ומתהדר בגיזרה דביבונית, בנטייה להזעת יתר ובלשון ארסית מדי.
רק בשל המלצת חברו הטוב מוצאת עצמה החופרת מופקדת על מקרה הרצח של סמדר טמיר, אחת מהנשים החזקות בארץ, מעין הכלאה טראשית בין אלכסיס קולבי לזהבית כהן, שיד נעלמה הדפה אותה מחלון החדר שבו אושפזה. כמיטב מסורת Whodunit, יש לא מעט אנשים שהיו מניפים גביע שמפניה משובחת למראה גופתה המרוסקת של סמדר, חלקם ייצאו בשן ועין בעצמם במהלך החקירה שמסתעפת ומתעבה.
עטיפת הספר
ההישג הראשון של שגיב הוא בבניית רומן בלשי נגיש, קולח וקליל; החל בכותרת הרומן, עבור בסגנון המתגרה, המצחיק בלי להזיע וכלה באחרונת הדמויות - "אין סודות בחברה" מזכיר שקדרות וכובד הראש המתלווים לרומן בלשי בדרך כלל אינם הכרחיים, והסוגה, כל עוד היא עשויה היטב, יכולה לרתק ולמתוח גם בפורמט משחקי ופרוע.
אבל בסופו של דבר, כוחו של הרומן נובע דווקא מהעובדה שמתחת לצחקקת ולקרניבליות מתגלות שכבות נוספות. השכבה השוכנת תחת פני השטח העליזים טומנת בחובה ביקורת חברתית, וחריפה למדי: לשם פתרון התעלומה נאלצת החופרת, טיפוס תפרן ושנורר מטבעו, להסתופף במעגלי ההון־שלטון בקרב נשים מבוטקסות, מלצרים שעלו לגדולה וילדי שמנת מתוסבכים, לנבור בעסקאות מפוקפקות ואז לחזור לעליבות מנת חלקה. אותם מעברים תכופים בין עושר עגום, מושחת וחסר טעם ובין הרחוב הישראלי המיוזע וההמוני מתפקדים כמשחררי חרצובות לשון יעילים מאין כמוהם.
שגיב למעשה עושה שימוש בעודד חפר כמעין גלגול מתוחכם של ליצן חצר; בלשונו הססגונית, במעברים התכופים מלשון נקבה לזכר, יכול חפר לומר ככל העולה על רוחו, ואגב כך לצלוב את תרבות העושר הוולגרית והאטומה ובאותה מידה להתנגד לגסות ההליכות והחפיפניקיות, השמורה לא לעשירי ישראל בלבד, מה שעל הדרך הופך את "אין סודות בחברה" לרומן אורבני המסרב בתוקף להשקיף על תל אביב, שבה הוא מתרחש, במבט סנטימנטלי ומתקתק כנהוג. גם תרבות הפרברים הקרתנית לא נמלטת מנחת זרועו.
יותר מזה: הנטייה של חפר לעפעף בריסיו ולנפנף בידיו למראה כל שריר גברי חשוף משמשת עבורו גם שיטת פעולה אסטרטגית: כפי שליזי בדיחי, גיבורת הרומנים הבלשיים של שולמית לפיד, בעגיליה המתנפנפים ובפרצופה נטול ההבעה, נראית סתומה ואדישה; כפי שג'ושוע ביג, גיבור "הדיבר העשירי" מאת לורנס סנדרס, עושה רושם בלתי מזיק בשל קומתו הזערורית - כך החופרת, במחוות ההיפר־נשיות, בנוקדנותה על לשון תקנית, בעיסוקה העצמי האובססיבי - מציגה עצמה כבלתי מזיקה לכאורה, ורק לכאורה.
זוהי שכבת העומק (שבתחתיתה שוכן משקע מלנכולי) - הספר מודע למסורת שבה הוא פועל: הגיבור שלו שואב את ניסיונו הבלשי אך ורק מספרות בלשית, ממיס מארפל דרך ריי צ'נדלר, סו גראפטון ועד סיביל שפרד - מקיים עם גיבוריו שיח ער ואף מתייעץ עימם, משל היו דמויות בטלנובלה הפרטית שלו; אך בו בזמן הוא חותר תחת המסורת ומתריס כנגדה - נגד הקיבעון המגדרי שלה, נגד מושג הגיבור, נגד נקודות העיוורון, נגד מה שהיא שהיא נוטה להחשיב כמיני, ולא פחות כמוסרי.
הנשק היעיל ביותר של החופרת הוא השימוש הפרוע שלה בשפה; היא "מתנחססת", "מתרשעת", "מתנחמצת" ובאופן כללי עושה שמות בבניין התפעל. השפה החדשה והמתריסה של הרומן, על כל שכבותיה, לא מאפילה על העובדה שבראש ובראשונה מדובר בספר אלגנטי, קולח ומשעשע, שאפשר להתענג עליו כספר טיסה לא פחות משאפשר להתעמק בריבוי רבדיו. או בשתי מילים, איזו רמה.
אין סודות בחברה / יונתן שגיב; כתר, 302 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו