כך הפך אהרן ברק את מערכת המשפט בישראל למעצמה פוליטית

רמות ההסתה מאז סוף השבוע שעבר, ובייחוד הפיות שמשחררים את ביטויי האלימות האלה, משאירים את הציבור בפה פעור. למה הם מאיימים במלחמת אחים? למה יאיר לפיד, שהיה ראש ממשלה כמתנת פרידה מחברו בנט, מאיים לצאת לרחובות, להילחם על הבית, מכנה את הממשלה "כנופיית עבריינים"?

בשונה מתקופות קודמות בישראל, שהיו מתוחות וזועמות, הפעם ראשי האופוזיציה, העוסקים בהמרדה, אינם שקופים. הם לא ברורים. למה הם חותרים? הם לא דורשים ועדת חקירה על טבח כלשהו. גם לא על מחדל ביטחוני חמור. הם כועסים שמזיזים סעיף כזה או אחר, או שמשנים שיטת מינויים. או שפוגעים בשיטת היועצים המשפטיים ופוגעים בעילת סבירות, שיש שאמרו עליה כי היא בלתי סבירה. בשנים עברו, לפני 30 ו־40 שנה, כשיוסי שריד, עמוס עוז וחבריהם הזהירו כי הם יישכבו מתחת לגלגלי המשאיות ולא יאפשרו גירוש ערבים (כאילו מישהו חשב על זה), יכולת להבין מה הם רוצים, מאיפה זה בא. המצפון המתקומם נגד מעשים וצווים בלתי חוקיים בעליל היה מובן גם לאנשי ימין, שחוו את זה על בשרם שנים מאוחר יותר.

אבל להישכב ולהתמרד בגלל פסקת ההתגברות? יש כאן משהו אחר. גנץ מנותק מהמציאות. הוא דיבר על כך שנתניהו פועל כדי לתקן עוול שהוא חושב שנעשה לו במשפט. אין ספק שלעוולות שנחשפו במהלך משפט נתניהו יש חלק בכך, שרוב גדול בימין רצה לממש רפורמה משפטית. בעיקר בפרקליטות. אבל האמירה של גנץ על העוול לנתניהו מראה שהוא כלוא בערוץ מידע אחד, כנראה "הארץ", או הערוצים הפדרליים - 11, 12, 13.

ואולי חידת ההסתה האלימה מקורה בחידה של הנשיא בדימוס אהרן ברק. "האיש הזה הוא חידה בשבילי", אמר עליו בראיון המצוטט ביותר מלפני 22 שנים קודמו של ברק, משה לנדוי. לפרופ' גדעון ספיר יש הסבר פשוט. כבר־פלוגתא ברק הוא אדם נעים הליכות, ידיד ורע. לעיתים הוא מאוד מחבב את החולקים עליו במישור האקדמי, ופרופ' ספיר הוא אחד כזה. "יש שני ברקים - אחד זה האינטלקטואל, והשני זה ברק הפוליטיקאי. אהרן ברק הפוליטיקאי לא לוקח שבויים", אומר ספיר. "הדברים שאמר בראיונות ציערו אותי מאוד. חייב להודות. היתה לי אליו הערכה ברמה האישית וברמה המקצועית - רק דברים טובים. אבל רטוריקה כזאת מתלהמת כמו בשבוע האחרון היא חריגה, אפילו בסטנדרטים של העשור האחרון".

לנדוי תיאר משהו נוסף בפועלו של ברק: "לנשיא בית המשפט העליון גם יש חוש התמצאות מפותח במערכות השלטון בישראל. הוא מצליח לשלוט לא רק במערכת בתי המשפט, אלא גם באקדמיה ובתקשורת המשפטית. הוא מטביע את חותמו האישי על הקהילה המשפטית כולה", תיאר לנדוי בפני ארי שביט.

במילים אחרות - ברק הוא תופעה מנהיגותית טוטליטרית. כתבי העת המשפטיים, כתבי המשפט בתקשורת, הפרשנים המשפטיים - כולם מנשקים את הטבעת שלו. 40 ומשהו שנים חולש אדם אחד על מערכת המינויים הסגורה בבית המשפט העליון. הקולקטיביות הרעיונית יכלה להתחרות שם רק בזאת שהיתה נהוגה בתנועת השומר הצעיר הסטליניסטית. הנשק הלא קונבנציונלי של ברק זה הקסם והחמימות האישית שהוא משרה. קשה לעמוד נגד זה. אפילו אני, שכתבתי בעבר בפערי זמן גדולים איזו כתבה או מאמר שנוגעים לנושאי משפט ופוליטיקה, זוהיתי על ידיו.

באתי לשבעה של חיים גורי ז"ל בדירת אלמנתו, לא הרחק מתיאטרון ירושלים. מעבר לראשי המשתתפים באבל - הייתי רוצה לכתוב "שוב נתקלו עינינו" - אבל בואו נגיד פשוט נתקלו. הוא חייך בידידות ולחצנו ידיים. ראיתי אותו באירוע לציון 90 שנה לבית המשפט העליון (שנוסד בידי הבריטים); הנשיא בדימוס לנדוי, מבקרו הגדול, הגיע על כיסא גלגלים. ברק גהר אליו באהבה, ולנדוי ליטף את כף ידו. בטקס חלוקת פרס אביר איכות השלטון במוזיאון תל אביב, לעומת זאת, הופיע אליעד שרגא וכינה את פרופ' דניאל פרידמן, שהיה אז שר המשפטים, "הקונסיליירי". הנשיא ברק, שהיה נוכח ואולי עמד לקבל את הפרס, אני לא זוכר, לא העיר על האמירה הנוראה הזאת דבר.

התיאור לגבי ההשתלטות של ברק על כל הקהילה המשפטית לשלוחותיה אומר הרבה מאוד. ברוח הטוטליטרית הנאורה הוא יצר לעצמו מפלגה. הפקולטות למשפטים, הדיקנים שחתמו על מכתב המחאה, השופטים, התועמלנים בתקשורת, כינוסי המחאה הנערכים פעמיים בשבוע במרכז הבינתחומי של רייכמן בהרצליה - זאת פשוט מפלגה.

אווירה לא דמוקרטית

בית המשפט העליון נטל לעצמו זכות וטו על החלטות הממשלה, והצליח לכוון את המדינה בשלושה תחומים מכריעים: ההגירה, הביטחון ויחסי הדת והמדינה

הלחצים בתוך הפקולטות למשפטים הם גדולים. זאת לא אווירה דמוקרטית חופשית. זה עדר, ומעטים הם אלה שמסרבים לשעוט עם העדר. בין סרבני העדריות, מתנגדי ברק, יש גם אנשי שמאל מובהקים ששותפים לערכיו של ברק, אך לא מקבלים את דרכו. "הם חלוקים עליו ברמה הטקטית", הסביר לי פרופ' ספיר ונתן כדוגמה את פרופ' מני מאוטנר, שתיעד את התנגדותו לברק ולמהפכה החוקתית שהמציא יש מאין בשני ספרים לפחות ובכמה מאמרים נרחבים.

כדי להבין את מערכת המשפט כפי שבנה ברק, צריך לחזור לאל"ף־בי"ת של צורות המשטר. השיטות נחלקות לשלוש: מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה. דיקטטורה היא עיוות של מונרכיה, שלטון ההמון הוא עיוות של הדמוקרטיה, ואוליגרכיה היא עיוות של אריסטוקרטיה - וזה מה שקרה למערך המשפטי, ובייחוד לבית המשפט העליון.

מה שהוציא את ברק משיווי משקלו זה השינוי המוצע בשיטת מינוי השופטים. "רוב הרעיונות שמנחים את הרפורמה של יריב לוין הם די טריוויאליים", אומר גדעון ספיר. לכן קשה להבין את הטנטרום של ברק. אבל ב־43 שנות ברק מאז נכנס לבית המשפט העליון, נוצרה סביב בית משפט זה הילה של קדושה. ד"ר יואש מייזלר השווה זאת למערכת דתית, כת של כוהנים חומסי שלטון. וגם אלעד ליסון ניתח את ההיבטים הדתיים־משיחיים סביב ביהמ"ש העליון ו"שלטון החוק". אתי אשד, שהיתה דוברת משרד המשפטים, הסגירה לפני כמה חודשים בראיון עם אלעזר שטרום את מעורבותו של ברק במינוי אשתו לתפקיד בכיר בבית הדין לעבודה. הוא טלפן אליה ואמר: "אני מבין את ישו. אפילו אם היהודים לא הרגו אותו, הם הוציאו לו את הנשמה". בראיון לפני שבוע הוא אמר לאחד המראיינים, שרצו אליו ברגע שנקש באצבעותיו, כי הוא מוכן לעמוד מול כיתת יורים. זו הנכונות לשמש קורבן שיגאל את כולנו מהוויכוחים המייגעים שגוזרת עלינו... הדמוקרטיה.

בנושא מינוי השופטים, השאלה היא למה יריב לוין הולך על זה בדרך שבחר. האיש שהולך איתו בכל הרפורמה המשפטית הוא ד"ר אביעד בקשי. בקשי ניסה לשכנע את לוין ללכת על מודל "מאוזן" יותר או מתון יותר בבחירות השופטים, ולוין כנראה קיבל את עמדתו כנכונה בתנאים אופטימליים רגילים. אבל הוא בכל זאת הולך על מודל קיצוני יותר, משום שלדעתו אין דרך להגיע עם השמאל לפשרות. השמאל, ברגע שייכנס למעורבות בשינויים במערכת, יעשה סבוטאז'; ומעל לכל, אין לנו 30 שנה. לראייתו של לוין, אנחנו אחרי 40 שנה של שליטה במגמה שמאלית על הרכב השופטים ועל הפסיקות. לוין הרגיש שהוא חייב ללכת בכיוון יותר רדיקלי בנושא בחירת השופטים.

ב־40 השנים האלו - ואם מצמצמים, אז רק 30 שנה - בית המשפט העליון נטל לעצמו זכות וטו על החלטות הממשלה, והצליח לכוון את המדינה בשלושה תחומים מכריעים: נושא ההגירה, כל מה שקשור לביטחון, ויחסי דת ומדינה. מערכת המשפט עשתה זאת בדורסנות גם כלפי אוכלוסיות מסוימות, ועכשיו, כשנעשה ניסיון לעצור את ההידרדרות ולהחזיר לממשלה את היכולת לקבוע מדיניות נגד השתלטנות של השמאל - זה חורבן בית שלישי. מבקריו של אהרן ברק מאשימים אותו בכך שהוא אטום ושתפיסותיו הן מעבר לכל ספק. נוסף על התסביך המשיחי, יש לו אמירות שממרחק השנים מעוררות מחשבה. על השבריריות של הדמוקרטיה בישראל, כפי שהוא רואה את זה, הוא אמר: "אי אפשר להגיד 'אצלנו זה לא יקרה'. אם זה קרה בגרמניה, ארצם של בטהובן וגתה, זה יכול לקרות גם כאן". קל וחומר כשמדובר ביהודים מהשטעטל והמלאח, אי אפשר לסמוך על "הרוב היהודי".

שלטון הקצינים והשופטים

בתקופת נתניהו כראש ממשלה קרתה תקלה. הממשלה הנבחרת ניסתה להרים ראש ולקדם מדיניות משלה. זה נגמר בתנועת מלקחיים בלתי נמנעת

אחד מהראשונים שהשתמשו במילה "חונטה", גם לגבי הקצינים וגם לגבי המשפטנים, היה העיתונאי חגי אשד מ"דבר". כמי שמזוהה היסטורית עם מחקר וכתיבה על עסק הביש (1954) ופרשת לבון (1963-1960), הוא הבחין שמתחילת הדרך בשנות ה־50 יש נקודות חיכוך קשות בין הקצונה הבכירה ומערכת הביטחון לבין מערכת המשפט. ב־1987, על רקע פרשת פולארד, הוא כתב מאמר שנקרא "שלטון של קצינים ומשפטנים". כולם חיכו לאיזו פסיקה של "שופטי כל הארץ", כפי שכינה אותם. "יהיה זה ביטוי נוסף, ואולי אחרון, להתמוטטות שני אדני המשטר הדמוקרטי בישראל - 'הממשלה הנבחרת' חסרת האונים ו'הכנסת הנבחרת' חסרת הסמכויות. לאחר שייחשף סופית פרצופם הנבוב והחלשלוש של שני המוסדות הדמוקרטיים הללו שפשטו את הרגל - תתפנה סוף־סוף הזירה הפוליטית והציבורית למאבק רציני בין שני גורמי הכוח והסמכות האמיתיים בארצנו. האם יהיה זה משטר של 'שלטון קצינים' או של 'שלטון המשפטנים' בישראל?.

"מה שעתיד כנראה לקרות", התנבא חגי אשד, "באחרית הימים הללו, הקרבים ובאים, הוא ששתי החונטות שלנו יצטרכו לחלק ביניהן את סמכויות השלטון ולקיים מודוס ויוונדי בין שתיהן. אולי הן ייעזרו מפעם לפעם בעצת השרים... והחשוב מכל - בכל אחת משתי החונטות, הצבאית והמשפטנית, יכהנו גם עיתונאים, שיסבירו לדעת הקהל בעם ובעולם שבלעדי כל אחת מהן ובלעדי העיתונאים התומכים בהן - אי אפשר".

באותה העת, נמנע שר הביטחון יצחק רבין ממינוי אביאם סלע כמפקד תל נוף ומהעלאתו לדרגת תת־אלוף. קצינים מחיל האוויר נפגשו עם רבין ולחצו עליו לבצע את המינוי, והוא הסביר להם שיקולים נוספים. האמריקנים, למשל. הקצינים הביעו את דעתם בפני שר הביטחון "הממונה עליהם להלכה והכפוף להם למעשה", כתב אשד. ואילו נעמי לויצקי תיארה זאת ב"כותרת ראשית" כמצב שבו רבין, תחת לחץ קבוצת המפקדים מחיל האוויר, עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, וזה להיכנע להם. מאז אנחנו שטופים במכתבי טייסים ואנשי צוות אוויר וסגני רמטכ"לים בדימוס, המובילים מהומות רחוב.

החטא הקדמון היה כשתא"ל עמרם מצנע כתב לראש הממשלה בגין שאין לו אמון בשר הביטחון שרון ב־1982, על כל המשתמע מזה במלחמת של"ג. ראש הממשלה בגין, אריאל שרון והרמטכ"ל רפול היו צריכים להדיח אותו ולשחרר אותו בדרגת טוראי, ואולי זה היה משפיע, אם כי גם זה בספק. "חיל האוויר זה הממסד החזק ביותר במדינה", שמעתי שר ביטחון אחר, מישה ארנס, אומר כחצי שנה לפני מותו. כז'בוטינסקאי מושבע, הוא היה עיוור לקיומו של ממסד חזק יותר, זה המשפטי.

בתקופת נתניהו כראש ממשלה קרתה תקלה. הממשלה הנבחרת ניסתה להרים ראש ולקדם מדיניות משלה בשורת פרויקטים כלכליים, מדיניים וביטחוניים. את הסכמי אברהם הוא יזם וביצע בחשאי, כדי לא להסתכן בטרפוד המהלך בידי שרי הביטחון והחוץ שלו, הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואשכנזי. זה נגמר בתנועת מלקחיים בלתי נמנעת של שתי "החונטות", הקצונה הבכירה והמשפטנים.

הם היום ממסד אחד בתוך המעמד השליט, ובני גנץ אף התבטא לפני כשנתיים: "אני בעד שהמערכת המשפטית תהיה עליונה על המערכת הפוליטית. אם המערכת הפוליטית תהיה עליונה, זו סכנה למדינה". דהיינו, עדיף שלטון המיעוט של השופטים הנבחרים בידי ועדה על פני הטקס המיותר הזה של הבחירות בקלפי.

פירוק הקרטל

יש הסכמה שמה שמטריד את ממסד הכוהנים המשפטיים בראשות ברק זה לא ההתגברות, אלא הוצאת השליטה במינויי בית המשפט העליון ממונופול השופטים

המשפטנים המלומדים שדיברתי איתם השבוע הקדישו הכי פחות מאמץ ותשומת לב לשאלת ההתגברות. יש הסכמה שמה שמטריד את ממסד הכוהנים המשפטיים, בראשות ברק, זה הוצאת השליטה במינויי בית המשפט העליון מהמונופול של השופטים. השיטה שמציע יריב לוין קודם כל מפרקת את הקרטל.

"מי שהעלה בכלל את רעיון פסקת ההתגברות היה אהרן ברק. ולמה הוא העלה את זה?", אומר פרופ' ספיר. "הם הרי יצרו יש מאין 'חוקה'. איזו מין חוקה? כזאת שיש בה יותר חורים מגבינה, וללא הסכמת העם ומבלי שחברי הכנסת שהצביעו על שני חוקי היסוד הידועים ב־1992 הבינו על מה הם מצביעים, וזה עבר ברוב רגיל ולא 61 אפילו. כך שברק הבין שחסרה לו לגיטימציה למה שהוא עושה.

הוא עשה מזה חוקה של השמאל, בעוד הימין טוען: יצרתם בהבל פה חוקה ורימיתם בדרך קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יום אחד הם התעוררו למציאות חדשה. אז ברק ושופטיו הבינו שהם זקוקים לאישור של העניין. ברק כאילו אמר: אנחנו נקבע שלחוקי יסוד יש תוקף חוקתי, וביהמ"ש יקבל סמכות לביקורת שיפוטית. כדי לקבל את זה, הוא עשה מעין עסקה: אני מוכן למנגנון התגברות. מקבל הרבה במחיר נמוך. התמורה היתה עצומה. למה עכשיו ברק אומר את ההפך הגמור? כי ההתגברות באה בחבילה אחרת לחלוטין, יחד עם מנגנון בחירת השופטים. זו שיטה בעייתית. אין את זה באף מקום בעולם".

צריך להודות שעדיין דרוש דיאלוג בנושאים מסוימים שמדברים עליהם במסגרת הרפורמה. אנשים חושבים שהרוצים ברפורמה לא תמיד ערים לבעיות שבעלי הניסיון והידע מכירים. למשל, שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בהתאם ל"סניוריטי" - הבכירות והוותק, שמאפשרים לצפות מי שייכנס לתפקיד במבט של שנים קדימה. בארה"ב הנשיא בוחר שופט מחוץ לבית המשפט העליון, וממנה אותו מייד לנשיא. אצלנו דרושים הניסיון וההתמצאות. והשיטה של סמכות פוליטית, ועדת המינויים או הממשלה, שתחליט מתוך שופטי העליון מי יתמנה לנשיא, תיצור בהכרח עיוותים.

שופטים יכוונו לדעת המנהיגות הפוליטית, ולא חשוב מאיזה צד, על מנת למצוא חן כדי לקבל קידום. לכן הסניוריטי עדיפה. היא מנטרלת את העיוותים האלה, והתוצאה של הדור האחרון היא בסך הכל טובה, עם חריג אחד לרעה - דורית בייניש. הנשיאים האחרים, כולל אסתר חיות המכהנת היום, היו ברמה גבוהה.

דברים שכתב פרופ' מני מאוטנר בספרו "הליברליזם בישראל: תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו", לפני ארבע שנים, יכלו להיכתב השבוע: "בית המשפט הוזהר. הצביעו בפניו על השינויים העמוקים המתחוללים בחברה הישראלית, הסביבה שבה הוא פועל. התריעו בפניו על הסכנות המאיימות עליו בתנאים המשתנים האלה. אבל בית המשפט אטם את אוזניו ומיאן לשמוע. כל מי שהזהיר, התריע והציע הצעות זכה להציג את דבריו בפתיחות ובחופשיות בכל פורום אקדמי בארץ, וגם בעולם, ודבריו תמיד נשמעו מתוך כבוד וברוב קשב. אבל על ידי בית המשפט הוא תויג מייד כאויב - ולא רק כאויב של בית המשפט, אלא קודם כל כאויב אישי של השופטים, כאילו היה מדובר כאן במין סכסוך פרטי על מקום חניה, למשל, ולא בוויכוח לגיטימי, חרד, על לא פחות מאשר הדרכים להציל את הדמוקרטיה הליברלית של ישראל מאבדון.

"'קיפאון או סטגנציה של השכל, דרכם של שליטים להתמיד ללא שינוי ברעיונות שבהם החלו את דרכם, הם קרקע פורייה לאיוולת', כתבה ברברה טוכמן. 'להשתנות, לחשוב מחדש?', אמרו השופטים. 'סלח לי, אינך מבין כלום. אם יש בכל העולם כולו בית משפט מעניין, אפילו נפלא, הרי זה רק בית המשפט שלנו'".