השחיתות: מלחמה שאף פעם לא די לה

שחיתות היא מחלה ממארת, קבלת השוחד חיידק טורף. ההיסטוריה רוויה במדינות ובקיסרויות שנשחקו עד דוק עקב הרקב הפנימי ההולך ומתפשט כסרטן אלים. זו מהות מלחמת בני האור בבני החושך.

יש לה מאפיין שמעטים בלבד הבחינו בו: כאשר בני האור אדישים עלולים בני החושך לגבור עליהם ולמוטט את אושיות קיומה של החברה. אך כאשר ידם של בני האור על העליונה הם מצליחים רק לבלום את העבירות הפליליות לזמן מה. ניצחון החושך מוחלט; ניצחון האור מסתכם בהפוגות ארוכות בין חמס לחמס.

הכסף מעוור עיני פיכחים ופיקחים. תמיד יימצא נהג אשר יצמיד שטר כסף לרישיון הנהיגה שלו כשנעצר על ידי שוטר, ואיש אינו מתעניין ומתרגש. הפרשיות האחרות מסעירות ומפיצות רוח מדכאה מפני שהן לוחכות את "הידוענים", הסלברטיז.

בפועל כבר היו דברים מעולם. המפכ"ל הראשון רב־ניצב יחזקאל סהר הורשע במתן עדות שקר במשפט המכונן ביותר של בני האור בבני החושך, "שורת המתנדבים" נגד צמרת המשטרה המושחתת. גם רבים מהניצבים שיקרו על דוכן העדים כדי להכשיל את הסטודנטים שלחמו לטיהור האורוות - אליקים העצני, שלמה סימונסון, חנן רפופורט ושמעון אפלבאום. האור ניצח רק בערעור בעליון.

גם רות דוד לא היתה ראשונה. פרקליט המחוז שקדם לה יעקב בר־אור ניצב על ספסל התביעה נגד אדולף אייכמן, ונשלף ממנו מפני שהתברר כי התחזה לעורך דין ומסר מידע שקרי על מיומנותו. אליעזר מלחי ששפט אותו הועמד בעצמו לדין באשמת נטילת שוחד וזוכה מחמת הספק, ומשנקרא לדין משמעתי פרש מתפקידו. 

זה יבול האירועים המביכים בדור המיתולוגי הראשון לקיום המדינה, שלא לדבר על עבריינים אחרים שחדרו את קיר המגן הלאומי כבוגדים והמרגלים ישראל בר, מרדכי ואנונו ומרקוס קלינגברג. מה ההבדל בין ימים ראשונים בהשוואה ל־2015? אז השוחד הסעיר. היום - כמו במדור רכילות - רק זהות המעורבים.

תמיד יימצא גבר שיפתה אישה לעשות את הרע (ובעידן השוויוני גם בכיוון ההפוך); ותמיד יימצא נוכל כריזמטי, שיציע לבעל משרה חשובה שחייו אפורים וקופתו צמוקה לחטוא בעבור חיים של "דולצ'ה ויטה"; ותמיד תצוף בחיי השכיר קנאה בבעל האמצעים, שתמתין לנבל אשר ינצל אותה למעשי מירמה.

רונאל פישר // צילום: נעם ריבקין פנטון

התמונה הסופית היא של סחי ומאוס, אבל גרוע מזה: הטענות לגבי רונאל פישר ורות דוד וערן מלכה והפרופסור יורם ברק והקבלן יאיר ביטון ועוד רבים־ולא־טובים ששמם ייחשף בקרוב הופכות את האזרח המצוי ליותר ויותר פרנואיד. הוא חדל להאמין לאיש, למוסד, לרשויות. חש נטוש, מותש, ערער בערבה.

הלקח ברור. נחוצה פעילות נמרצת עד השורש גם אם היא מכאיבה; והגדלת השימוש בפוליגרף בקבלה לעבודה ובמהלכה; ודרבון מערכת המשפט לסיים את מלאכתה בפרק זמן סביר ולהעניש ביד חזקה ובזרוע נטויה את העבריינים ולהטיל עליהם קלון; ולהקדיש זמן לתרפיה פסיכולוגית כדי לא לחשוד בכל עמית לעבודה ולעסקים, ובעיקר לא לחדול ממלחמת בני האור. היא כמו בט"ש בצה"ל - פעילות ביטחונית שוטפת. תמיד לצעוד על קו האופק. תמיד להיות ערניים. מלחמת בני האור היא כלשונו של יהודה עמיחי בעניין אחר - "מלחמה שאף פעם לא די לה", אבל היא לעולם אינה במקום אחר.

לשמור על בג"ץ

המילים הראויות של איילת שקד על "איזון בין הרשויות" בהקשר למערכת המשפט מסתירות עיוות חמור. "למה היא מתכוונת?" כלשון הלחן. למשל, להוסיף פוליטיקאים לוועדה לבחירת שופטים. כיום הם ארבעה מתשעה. שקד רוצה עוד. מדוע? הרי שיטת הבחירה ב־67 שנות קיום המדינה הוכיחה את עצמה. בדרך כלל נבחרו שופטים ראויים. במה הוספת ח"כ אריה דרעי או אביגדור ליברמן תשפר את הבחירה? אפילו לא אישים שאיש אינו מערער על התאמתם כמו בני בגין או שלי יחימוביץ'.

שקד זורה גם חול בעיני הציבור ברצותה לקבוע בחוק כי הכנסת מוסמכת לבטל הכרעה של בג"ץ אשר פסל אחת מהחלטותיה (אירוע נדיר). ישראל אינה מבינה איזו תודה היא חייבת לפסק דינו של הפרופסור אהרן ברק על גדר ההפרדה. מדוע? מפני שהעולם מבין כי מדובר במגדלור משפטי. אבל כדי לזכות במעמד זה צריך לגלות יושרה, עוז רוח, נחישות. בפועל - צריך להחזיר לחקלאי פלשתיני את אדמתו אם וכאשר מתברר כי נלקחה רק כדי להעביר את תוואי הגדר בנתיב שיאפשר ליקיר השלטון לחסוך שבע דקות בנסיעתו הביתה. אז הופך בג"ץ לשמאלן בלתי נלאה בעיני ימין קיצוני פרוע.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בג"ץ גם טועה? בוודאי. שופטים מועדים? ללא ספק (אפילו בעניין זה אני ממליץ על מנשרו הדגול של מנחם בגין בעניין עליונות שלטון החוק). אבל יש להם כלים להחליט ביושר בלי לחשוש מן הפריימריז הבאים ובלי משמעת קואליציונית.

שקד מדברת בשם רצון הרוב. זה לא המבחן, אבל אפילו בו היא טועה. לדוגמה, בכנסת הקודמת לא היה רוב להגבלת הממשלה ל־18 שרים. הרוב נוצק בהסכם של קח־ותן בין בנימין נתניהו לבין יאיר לפיד. זה לגיטימי. עכשיו תוקן החוק. ברור שבג"ץ לא יתערב בו. אך באורח תיאורטי, אילו אסר את הגדלת הממשלה מחדש - האם היה נותן ביטוי לרצון רוב הבוחרים או רק למיעוט? בוודאי שרוב הבוחרים מתנגדים להרחבת הממשלה. אם כן, מי מייצג את הרוב?

כך בשורה של נושאים. לגופו של דבר, בג"ץ אינו צריך לייצג את דעת הרוב. אבל ברוב המקרים הוא אכן מייצג את דעת הרוב. לא הרוב בכנסת אלא רוב הבוחרים.

לפיכך חובה לגונן על בג"ץ מפני הכוונה לצמצמו ולכווצו ולמגרו. השבוע פורסם ב"אקונומיסט" מכתב למערכת בשמו של נתניהו. דוברו מרק רגב הודיע כי הוא גאה בהגנתו על מערכת המשפט ועל היושרה והמקצועיות של בית המשפט העליון, ויוסיף לנקוט עמדה זו גם בכהונתו הבאה. חזק ואמץ. נתניהו מבין היטב מה הנזק שגורם הימין הקיצוני במפלגתו ובבית היהודי ובישראל ביתנו לישראל בעולם בנסותם לשחוק את בג"ץ. זה התחום היחיד שבו נשמר יתרונה של ישראל על שכניה אפילו במערב הזועם עלינו. אבל אנא, שיפרסם את המכתב גם בעברית. אפשר גם ב"הארץ" או ב"ידיעות אחרונות". רק שבינתיים השמאל והימין אינם מרוצים. הנה שתי דוגמאות מציקות: 

בני האור מתגייסים להגנת בג"ץ אבל יוסי שריד מסרב. הוא עיין בהכרעות שניתנו בשנה האחרונה, ואינו מרוצה. האקטיביזם השיפוטי "פינה מקומו לשפיטה כנועה", כתב יוסי־לא־לא, ו"מלאכתם של בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יריב לוין ואיילת שקד נעשתה על ידי השופטים". כך כלא את עצמו מנהיג מרצ בדימוס בשורה אחת עם המתנכלים לחירותו של העליון. יש להם מכנה משותף. הם סבורים כי בג"ץ ראוי לשבח רק כשפוסק לרצונם. בהתחכמויות עקרות הוא תמיד היה מוצלח.

נתניהו // צילום: זיו קורן

תוך ויכוח עם דני דיין - מי שדילג ממועצת יש"ע לליכוד ולפריימריז בבית היהודי - הוא העיר שקיים חשד סביר לשחיתות בעליון. דיין העלה זאת בתוכניתו של נדב פרי בערוץ 10. כמי שלא האמין למשמע אוזניו ביקשתי כי יחזור על דבריו. הרי אפשר שפלט אותם בסערת הוויכוח. אך הוא שב והטיח בעליון חשדות כבדים. אי אפשר לעבור על כך לסדר היום. יהודה וינשטיין חייב לבקש מהמשטרה לגבות עדות מפי דיין שמא יש דברים בגו וזה חמור מאין כמותו, או שמא הוא זורה חול בעיניים. אמירה כזאת אינה יכולה להישאר בחלל הציבורי כאילו לא־כלום, אף שלדעתי היא אכן לא־כלום.

הלב נכמר על סגן שר הביטחון החביב אלי בן־דהן. הוא ניצב לראשונה על דוכן הנואמים בכנסת והגן על ההחלטה להפריד בין יהודים לבין פלשתינים באוטובוסים הנוסעים אחרי שעות העבודה לשומרון, ובעודו עושה מלאכתו נאמנה התבשר מפי תמר זנדברג שחבל על הזמן. הממשלה הותירה אותו מאחור. היא חזרה בה.

הבעיה ממשית. צעירה וצעיר בודדים בקהל פלשתיני גדול עלולים למצוא עצמם במצב מביך. אולי, חלילה, גרוע ממביך. לפיכך בשעות הרלוונטיות אפשר להוסיף מאבטח לכל אוטובוס. אפילו שניים. זה כסף קטן.

ב־01:00 אחרי חצות שבין שלישי לרביעי צייצתי בטוויטר נגד האפרטהייד, ומעולם לא קיבלתי תגובות רבות יותר בעד ונגד. זה עצב כואב. אך כיצד אירע שהממשלה לא נתנה דעתה למחיר המדיני. בימים שבהם שרת החוץ של האיחוד האירופי וכמה מעמיתיה באים לארץ ועומדים מקרוב על מידת הנכונות של ישראל למשא ומתן עם הפלשתינים, ואלה מצידם פועלים לגרש את הכדורגל הישראלי מפיפ"א - נפלה ההחלטה כרעם ביום בהיר והציתה את הזירה.

הקלות הבלתי נסבלת שבה התקבלה, ואפילו הקלות הבלתי נסבלת שבה בוטלה, מעוררות תחושות קשות של "חפיפיות". אך כמה פעמים יתגייסו אישים כראובן ריבלין לחלץ את הממשלה מפני עצמה? 

שיחה גורלית

תקופה קצרה בחייו שימש הפרופסור זאב צחור עוזר לדוד בן־גוריון בשדה בוקר. עתה פירסם את זיכרונותיו בספרון "היינו התקומה". מצאתי בו קטע בן כ־45 שנים. נחוץ להביאו לידיעת ההיסטוריונים.

שר החוץ האמריקני וויליאם רוג'רס ניסה לתווך בין גולדה מאיר לבין אנואר סאדאת, אך לשווא. הוא פנה לאזרח הפרטי בן־גוריון לסייע. זה טילפן לגולדה, וצחור ששמע בבירור רק צד אחד לשיחה רשם את תוכנה.

בן־גוריון: דיבר איתי רוג'רס. יש בהצעת סאדאת היגיון מדיני. אני משוכנע בכנותה ובסיכוי לפריצת דרך היסטורית.

גולדה (כמשוער): בסיטואציה הנוכחית הממשלה לא תקבל אותה.

בן־גוריון: לא תהיה סיטואציה טובה יותר, זו הזדמנות היסטורית לשלום עם מצרים.

גולדה: הממשלה לא תקבל, משה דיין יתפטר, העם לא יסכים.

בן־גוריון: גולדה, את המנהיגה, לא דיין. העם מצפה לדברך. אם תחמיצי את ההזדמנות - ההיסטוריה לא תסלח לך.

גולדה: אני חושבת שמצבנו טוב, אין לנו סיבה לשנות את המצב.

בן־גוריון: את טועה, דחיית הצעת סאדאת תגרום לאסון.

הוא קטע את השיחה בלי לומר שלום. היא קראה אחריו. הוא לא ענה. דיין לא היה מתפטר. הן הוא הציע נסיגה חד־צדדית מתעלת סואץ תמורת פחות משלום. העם לא היה מתנגד. היו נחוצות עוד מלחמה ב־1973 ומערכת בחירות ב־1977 שבה ניצח מנחם בגין כדי להביא את השלום ההוא, שנותר יתום בשיחת "הזקן" עם גולדה, אך מתקיים בהצלחה עד עצם היום הזה.

לפנק, לפנק

תל אביב צהובה־צהובה. שלוש אליפויות ברציפות למכבי תל אביב, ועוד גביע המדינה בתוצאה דרמטית. כמו בפרסומת של קרן מור בקולנוע, למה מגיע לנו הפינוק הזה? כל הטוב הזה?

מה נעשה בעונה הבאה? אין כבר למה לשאוף. אבל נמשיך לבוא למגרשים בסער ובשרב כמו בלחן שאנו שרים בגרון ניחר למכבי: "לעולם לא תצעדי לבד".

גיור כהלכתו

מגילת רות היא הניצחון המזהיר של הנון-קונפורמיסטית הגדולה שידע המקרא; של הגיורת הענייה והמרודה אשר כבשה את בית לחם־יהודה וממנה יצאה שושלתו של דוד המלך; שעשתה כמה מעשים שבוודאי היו גורמים לרבנים בני זמנה לגנותה, והפרשנות המאוחרת אינה יכולה לשנות את העובדות כהווייתן. כאשר רות הגדולה מכולן כבשה את ליבו של בועז - החרדים היו באופוזיציה. חג שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו