מלחמת התרבות: בין הלב לבין השכל הישר

הארץ שינתה פניה כפי שתיאר זאת ראובן ריבלין בנאום מכונן, והתמורות משתקפות בין השאר במלחמת התרבות המתחוללת, ואפילו משתוללת, בין מרכיביה של החברה הישראלית. כולם יורים בכל הכלים המילוליים והמוסדיים.

הכל נכלל בה. השחקן נורמן עיסא שמסרב לנסוע עם תיאטרון חיפה להצגת "בומרנג" בבקעת הירדן; ותיאטרון אל־מידאן שמשמש במה ופה לרוצחו של חייל צה"ל משה תמם במחזה המבוסס על סיפור חייו, פרי עטו של בשאר מורקוס; ואפילו המחדל של זיסי סתוי ויגאל שוורץ, ששמטו מלקסיקון הסופרים העבריים את נעמי שמר, שבתי טבת ושלמה סקולסקי, או הוויכוח על אירוע הקהילה הגאה באוניברסיטת בר־אילן.

אלה מעשים בזויים ברמות שונות. זה המפתן לחרם האנטישמי של אנשי BDS שנחושים לכרוך עניבת חנק על צווארה הכלכלי של ישראל; וזה המימון שמזרימות ממשלות זרות לא רק למטרות ראויות אלא גם לשונאי ישראל. בהשאלה מקהלת, כל תעלות הביוב בעולם המנוכר זורמות אל הים היהודי.

הנטייה הטבעית היא לקמוץ אגרוף. לאיים כמו מירי רגב בעצירת הכספים המועברים מהממשלה לגורמי תרבות המייחלים למגר את ישראל; ולפעול כנפתלי בנט אשר התעלם מהחלטת ועדה מקצועית במשרדו בראשות בלהה בלום והשליך מסל התרבות את ההצגה "הזמן המקביל", שמפארת את המחבל הרוצח. הלב איתם. אך רק הלב.

התבונה מעידה שנחוצים איפוק, נשיכת שפתיים, הבלגה. בנימין נתניהו פיזר את חברי הוועדה לבחירת חתן פרס ישראל לספרות, שנטו, לדעתו, שמאלה. הוויכוח עימו התנהל מעל דפים אלה. לא שטענותיו היו חסרות שחר, להפך - במקומות רבים חסומה דרכם של יוצרים לאומיים לקבל פרסים ומלגות. זה רע, אבל גרוע יותר כאשר פוליטיקאים מתערבים לשנות את הרכב הוועדות המקצועיות שבוחרות בזוכים. עדיף להמתין לעונה הבאה שבה תורכב ועדה אחרת.

בנט נהג בחספוס רב כאשר ביטל את החלטת הוועדה המקצועית, שהשאירה את ההצגה עם הרקע הנתעב בסל התרבות. כן גם רגב, שהתעמתה עם פרופ' ענר פרמינגר במכללת ספיר ואיימה לסגור את מקורות המימון של המצדדים בחרם על ישראל. שכן השרים אינם רצויים במאבק הזה. לא הם צריכים לחסום את המימון לאוניברסיטה המעסיקה מרצה, שתומך בחרם. זה תפקיד האוניברסיטה. אפשר לקבל שיעור בנושא מפרופ' רבקה כרמי באוניברסיטת בן־גוריון. היא פעלה, ולא הפוליטיקאים.

`

פרופ' רבקה כרמי // צילום: דודו גרינשפן

האם להיאבק במורסה התרבותית הזאת, שיש לה מליצי־חוסר־יושר גם בתקשורת הישראלית? בהשתתפות שרים? בוודאי, זה מאבק שמקומו במיקרופונים ובאינטרנט ובטלוויזיה. ראוי שייערך בלהט, באמונה, בגרונות ניחרים. יש אינסוף לחצים פולמוסיים ורגשיים והגיוניים, שבכוחם לדחוק את שוחרי רעתה של ישראל לפינה. אבל לא בצליל הצורם של חסימת מקורות מימון וסתימת פיות. 

מי שאינו מבין זאת ייטיב לעשות אם יחזור למילה הרוסית "סמיזדט" - עיתונות חשאית, מחתרתית, שליוותה את חילוץ בריה"מ מהדיקטטורה הקומוניסטית. יתרחש אסון אם יהיה צורך ב"סמיזדט" לניהול המערכה התרבותית החשובה.

בכלל ראוי להפנות מבט לרוסיה האדומה ולחפש במילון את אנדרי ז'דאנוב - האיש אשר דיכא את החירות התרבותית בשמו של משטר הדמים בהנהגת יוסף דז'גשווילי סטאלין. על הפוליטיקאי המתחיל בצעד קטן למען מטרות ראויות לזכור כי הוא עלול לדרדר את ישראל למשטר אפל. ז'דאנוב הוא תמרור אזהרה בכל השפות.

 דרושה הכחשה

כלי תקשורת במערב טוענים כי ישראל שתלה וירוס בדיוני המעצמות העוסקות בהסכם הגרעין עם איראן. אם זה אכן נכון, כי אז ג'ון קרי טעה בהעירו כי יש בנושא האיראני דברים שאינם ידועים לבנימין נתניהו. אולי להפך, נתניהו מכיר דיונים ששר החוץ האמריקני לא השתתף בהם.

כך או אחרת, ראוי שנתניהו יכחיש את ההאשמה, אמת או לא־אמת, ויתמיד בה. אין עתה בממשלו מי שיפטפטו בצמרת כפי שאירע בעבר. מכאן שלוחה ברכה לאלמונים שעסקו לכאורה במלאכה, וגם הבעת צער שפועלם נחשף.

 לא התקציבים קובעים

יש תועלת בתקציבים שתעמיד הממשלה לגלעד ארדן הנלחם בחרם הערבי ולסילבן שלום שממונה על המשא ומתן החלול עם הפלשתינים ולציפי חוטובלי במשרד החוץ, שהוא המקום הטבעי לפעילות כזאת. אך הם כתוספת של תותחים למלחמה דיגיטלית. הם רק כלי עזר חשובים. אין בידם להכריע את גורל המלחמה בפעילי BDS שתוכן תביעתם אינו מטרתם הנכונה אלא הרצון האנטישמי לראות בחיסולה של ישראל.

המערכה אינה נגדם. הם רוצים עדיין להשליך את היהודים לים ללא פשרה והסדר. אבל בינם לבין ישראל ניצבים עדיין מאות מיליונים רבים, שסולדים מהחרם, אבל עלולים לקרב אליו אם תעלה יפה תעמולת הכזב של אבו מאזן ומרעיו כאילו הפלשתינים מעוניינים בשתי מדינות לשני עמים, ורק היהודים מסכלים זאת.

שולה זקן // צילום: גיל יוחנן/Ynet

הקרב הוא על ליבם של מרקל וקמרון ואובאמה ופוטין, והיעד הוא למנוע את התקרבותם אל הכוחות המוליכים את מגמת החרם. זה לא ייעשה בתקציבים, אלא רק אם ישראל תעז לאמץ צעד שמתמצה בכינוס הבנייה לגושי ההתיישבות.

אם לא - אורנג' לא תהיה לבד; ואם גם צעדה לעבר הרשע וחזרה בחצי פסיעה ומנכ"לה סטפן רישאר יבקר בישראל היא תשוב לנתיב הרע כאשר יזדמן לה בחברת אחרים. נכון, ישראל באמת הקורבן, ומי שנקלע למצב זה עלול גם לדבוק בו מרצון. יש בו, כדברי אהוד ברק בכנס הרצליה, טעם "מתוק מריר". 

לא כדאי להתגדר בקורבנות. מוטב ליטול יוזמה. שכן אם ישראל לא תגביל לזמן־מה את הבנייה לגושי ההתיישבות בלבד היא עלולה בסופו של יום לאבד, חלילה, גם אותם.  

 

מתי יפנימו?

אחרי ה"בליץ" של המידע על השערוריות - פליליות, פליליות־למחצה וסתם מעוררות סלידה - נותרו כמה עניינים הטעונים בירור נקודתי קצר. הן משתרעות מרונאל פישר וחבורתו לשולה זקן ולאורן חזן.

• בשנים ההן התבדח שמעון פרס על נשוי שנתפס על ידי רעייתו בזרועות אישה זרה. היא זעקה והוא ביקש להסביר; היא צרחה - והוא ביקש להסביר; היא הרימה קולה עד כי ניחר - והוא ביקש להסביר. אבל בליבו חשב כי הוא בר מזל. אילו נענתה לבקשתו - מה יכול היה להסביר?

נזכרתי בכך למקרא הידיעה הנוגעת ללב כי הפרקליטות הסכימה שלפני כליאתו לשנים ארוכות יעשה ערן מלכה שבועיים בביתו. מחווה הומניטרית יפה, אבל מה יוכל להסביר לרעיה ולילדים ולבני המשפחה ולחברים בחופשתו? מבחינה זו דווקא לא היה לו מזל.

דיוויד בלאט // צילום: אי.אף.פי

• אורן חזן מהלך אימים על עמית סגל, שהם ייפגשו בבית המשפט. עוד נראה. לפני שלושה ימים הבטיח כי יעמיד עצמו למבחן בפוליגרף וחזר בו. אפשר להבין שאיש כמותו מצליח להסתנן בין חיישני הדמוקרטיה ולהתיישב בכנסת. אבל החרפה גואה כאשר לאחר כל מה שנכתב ותואר הוא התקבל בחום במרכז הליכוד. לא על חזן דואב הלב אלא על הקהל שהוא ליבת מפלגת השלטון. נורמות כבר שנים רבות לא היו שם.

• שולה זקן? כנ"ל. כשהעידה במחוזי בירושלים התעורר בליבי זיק, שהיא אכן מבינה את חומרת מעשיה ומתקנת את דרכיה, וידועה אמרת חכמים כי "במקום שבעלי תשובה עומדים - צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". אבל תשובה מצריכה "והצנע לכת". פרנסה מכובדת, אבל הרחק מאור הזרקורים. עתה, עם הפיכתה לפרזנטורית מצולמת, מתעוררת תהייה מה אירע לנורמות של הציבור הכללי אם מפעל הרהיטים אינו חושש כי תצלומה בפרסומת דווקא ידחה לקוחות. לא זקן הבעיה אלא הלקוחות.   

  

על תמרונים ומנהיגים

מיזם טלוויזיוני חדש, "חותם אישי", שישודר החל מחודש יולי, עוסק בעשרות שיחות עם דמויות בולטות בדור המייסדים של המדינה. במסגרת זו הקלטתי השבוע ראיון עם המשורר חיים גורי הממתין בימים אלה להופעת ספר שירים חדש.

זמן־מה לאחר מלחמת השחרור, סיפר מחבר "שיר הרעות", הוזמנו אנשי רוח לשיחה עם דוד בן־גוריון. על שולחנו מצא את תצלומו של ברל כצנלסון ופסוק מספר שמות פרק כ"ג: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפדה ונחלת את הארץ". (לשימת ליבם של מי שלועגים לטענה כי מקור הזכות היהודית על הארץ מצוי בקושאן התנ"כי).

ה"מעט מעט" הזה לא היה מקובל אז על גורי. כלוחם פלמ"ח חש קירבה למנהיגי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין ויגאל אלון, שצידדו בשלמות הארץ והתנגדו לחלוקתה. הוא שאל את בן־גוריון מדוע לא כבש עד הירדן. שים לב, ענה לגורי, עמי כנען - היבוסי והאמורי והחווי ואחרים - לא יכלו לריבונות היהודית בארץ. אך הבית נחרב פעמיים בידי מעצמות־העל של העולם הישן - בבל ורומא. אסור להתעמת עם מעצמת־על יתר על המידה (לשימת ליבו של  נתניהו המתקוטט עם אובאמה).

אין זאת אומרת שבן־גוריון לא תימרן כנגד ארה"ב. הוא לא שעה לשר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל, שהפציר בו לדחות את הקמת המדינה; ואטם אוזניו מול תלונות מהבית הלבן בהכריזו על ירושלים כבירת המדינה - מחלוקת שמצאה השבוע את ביטוייה בהחלטת בית המשפט העליון בארה"ב כי אזרח אמריקני שנולד בירושלים אינו יכול להיחשב כמי שבא לעולם בישראל; ודרמטי מכל, שהקים את הכור הגרעיני בדימונה חרף זעמו של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי.

אך כאשר דובר בתפיסת קרקע מחוץ לגבולות הקו הירוק - הן בכיבוש שטח מצרי שהכעיס את האמריקנים ב־49', והן בניסיון להיאחז בחלק מסיני לאחר מבצע קדש ב־56' שהוציא מכליו את הנשיא אייזנהאואר - הוא מיהר להסתלק. הציווי הפנימי שלו קבע להימנע מעימות עם אמריקה על הרחבת השליטה בקרקע.

השבוע נתקלתי גם בספר חדש מאת גידי גרינשטיין, "סוד הקיום היהודי", שעוסק בדיוק במדיניות שמאפיינת את בן־גוריון בשיקוף המציאות ב־2015. גרינשטיין - מנהל מכון "ראות" - טבע לה מונח חדש: "גמיקשות". תערובת של גמישות ונוקשות. בספרו המתפרס שתי־וערב על התרבות היהודית סבור גרינשטיין כי ישראל היא מצבור של עוצמה, שמאיימת על קיומה. הציונות בנתה כוח חסר תקדים עם יצר של הרס עצמי. האם מודעת ההנהגה לדברים שכתב ד"ר מיכה גודמן בספרו על הנאום האחרון של משה רבנו כי "הציונות היא ההזדמנות השנייה של התנ"ך"? הזהירות היא שכפ"צ מפני החמצה.

 

כאן ביתו

אין עורך ב"הארץ" אם פירסם מאמר ירוד, רווי שנאה, מעט היסטרי, מהסוג שכתב השבוע רוגל אלפר נגד מאמן הכדורסל דיוויד בלאט. אבל אני בעד בלאט. לא כאוהד מכבי מושבע אלא מפני שאינו חדל להזכיר כי הוא משלנו. שיחק במכללות, סיים ספרות בפרינסטון, מוביל בליגת האן.בי.אי ומדגיש כי כאן ביתו - "אל מול גולן". שלוש נקודות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו