"נדמה היה שהסדק כבר התפשט מכוס הזכוכית אל הרצפה וחצה את החדר לשניים: בחלק אחד היו שלושתם - ליה, ימית והוא - ובאחר היתה היא לבדה". היא זאת רחל, אמה של ימית וסבתה של ליה, נכדתה האהובה. הוא זה ישי, בן זוגה הטרי והמצליח של ימית, רופא ומתנדב עם פליטים. ישי, כך הנובלה חושפת באיפוק מרשים, אחראי בעת ובעונה אחת לפחדיה של רחל ולהתעוררותה המינית. ישי הוא גם הדמות הגברית התורנית בנובלה "Mind Blowing Ecstasy", הראשונה והטובה ביותר מבין השלוש בספרה החדש של ענת עינהר "תמונות עירום".
בעקבות חשדותיה ודאגתה לנכדתה, רחל מחליטה לנקוט פעולה בטרם יהיה מאוחר מדי. כמוה, גם ירדן, דוגמנית שוליים והגיבורה הראשונה של הנובלה "כתיבה תמה", מחליטה לעלות על אוטובוס כשתרסיס פלפל בתיקה, בדרכה לנקום בצלם שעשה לה עוול נוראי. מולה באוטובוס יושבת רוחמה, הגיבורה השנייה של הנובלה, נערה משונה ואובססיבית, שסובלת מהצקות נשנות מאחיה הגדולים, וגם היא בדרכה לממש תוכנית שזממה - לגזום את שערה הזהוב של מיכל שלו, הסופרת האהובה עליה, ולהלחימו לראשה שלה.
היוזמה, בין שהיא נובעת מאובססיה, מפרנויה או מיצר נקם, משותפת לשלוש הגיבורות הללו. שלושתן, כך או אחרת, סובלות ממרותם של גברים, שמוצגים בכל הנובלות באותו אור זדוני. עינהר מאמצת את נקודת מבטן של הגיבורות שלה בדיוק רב, עד שלרגעים אפשר לחשוב שההפך הוא הנכון, ועינהר התקינה בהן את שלה. זהו הרגע שבו אנו מתחילים לפקפק אם הספקולציות של המספרת: "אפשר שבן־רגע יצוצו כל שותפיו מכל החדרים וילמדו אותה אז שיעור מר בהצנעת לכת וביראת כבוד", אכן שאובות מהתודעה של הגיבורה, או שמא הן פרובוקציה זולה. כמו כן, התלכדות זו של המספרת וגיבורותיה מעלה תהיות בנוגע לפער הנכון שנדרש ממספר כל יודע מדמויותיו, אך היא גם זו שמשמרת את המתח בסיפוריה של עינהר, את תחושת הקצה התמידית, את האפשרות לאלימות שכה מזוהה עם הסופרת.
כמו בספרה החדש, גם בספרה הראשון של עינהר, "טורפים של קיץ", שזכה לשבחי הביקורת וזיכה אותה בפרס ספיר ליצירת ביכורים, האלימות היא הקתרזיס.
עינהר גם מאיירת מוכשרת ואיוריה אף הם אלימים ומיניים. הנובלות שלה עוסקות במיניות ובנראות הנשית, בהשתקפותה ובנזילותה. הכתיבה של עינהר, שגדושה בדימויים ובתיאורים ארוטיים, מתיישבת עם כך היטב, אם כי לעיתים שימוש היתר ומעמסת הדימויים הלכאורה פרובוקטיביים, מקהים את רגישותו של הקורא למחוות הקטנות ולעיתים החשובות ביותר.
המנגנון הנפשי של הגיבורות של עינהר דומה: המים שהגיעו עד נפש, המרקחה שמאחורי הפסיביות והיצרים שהותרו מכבליהם. לכן, כשהנובלה השלישית "המפקד העליון", בניגוד לשתיים הראשונות, נגמרת ללא כל נקיטת פעולה מצידה של הגיבורה, יש תחושה של אנטי־קליימקס, במיוחד מפני שנובלה זו היא האחרונה. הגבר התורן בנובלה הוא קצין בשם אנגלברג, ש"פניו יפים ומבהילים", ושפוקד על הילה גרוס, גיבורת הנובלה וחיילת שתקנית ומסורה, לצייר על קיר בטון את דיוקן הרמטכ"ל. היחס של הילה אל מפקדה הוא אמביוולנטי: היא שבויה בקסמיו, ב"ארשת פניו הסולדת, הפגועה, הספוגה טינה זוהרת", ובאותה העת היתה רוצה לצייר אותו ו"לקמט אותו במעיכת אגרוף, להשליך אותו אל מעמקי האשפה שלה ולהעביר אותו עם ערבוביית המסמכים המסווגים עד שיישכח מליבה". הרגשות המעורבים כלפי הגבר התורן מאפיינים את כל הגיבורות בסיפורי עינהר, אך הם עולים ביתר שאת דווקא בנובלה השלישית והמוחמצת.
המבנים של הנובלות דומים ויעילים. כבר בתחילת הנובלות עינהר "מפתה" אותנו ומספרת, במפורש או במרומז, שמשהו גדול קרה ששווה לגלותו. בכך היא מעוררת, אפשר שלעיתים באופן זול, את סקרנותו של הקורא. בתחילת הנובלה הראשונה עינהר ממקמת אותנו בחדר שבו התרחש שיאו של הסיפור, ואחר כך חוזרת לאחור ומשם "דוחפת" את הסיפור קדימה, חזרה אל "זירת ההתרחשות", שאליה אנו מגיעים מצוידים בכרוניקה הנדרשת. פער האינפורמציה שנפער בין הזמנים הופך את הקורא לאקטיבי ואת הקריאה לניסיון פענוח. גם בנובלות השנייה והשלישית יש קפיצות בין ההווה לעבר, שמשלימים ומהדהדים זה את זה באפקטיביות.
טביעת האצבע של עינהר ייחודית ומושחזת, אם כי לעיתים יש תחושה שכתיבתה מודעת לעצמה יותר מדי. סיפוריה אקטואליים ורלוונטיים, ודמויותיה כאוטיות במידת מה, אך המציאות של סיפוריה בהירה ומאורגנת להפליא.
שלוש הנובלות הן סיפורים במלוא מובן המילה, ומהווים הזדמנות טובה להתוודע אל סופרת ייחודית ומוכשרת. עם זאת, מבחנה הגדול של עינהר יהיה ספרה הבא, שכן נדמה שספר זה מבטא בעוצמה רבה יותר את הנושאים כפי שעלו מהביקורות על ספרה הקודם. הנושאים המובהקים: האלימות והמיניות, שעינהר אמנם מצליחה לבטאן בשפה עשירה וקרת רוח, יש בהן כדי למשוך תשומת לב, אך באותה העת הדומיננטיות שלהן אינה מאפשרת צמיחה של נושאים חדשים ובחינתם. מודעות זאת, הן של עינהר והן של קוראיה, תהפוך את הקריאה - אם אכן ספרה השלישי יהיה דומה לשני כשם שהשני לראשון - לצפויה מראש, וזהו דבר שסופר אינו יכול להרשות לעצמו, שכן חובת ההתפתחות חלה עליו. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
