דבר זכייתה של אורית אילן בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס השבוע התקבל במבוכה תקשורתית מסוימת, שכן על ספרה, "אחות לַפְּליאדות" (ידיעות ספרים; עורכת: סלין אסייג), לא נכתבה ככל הידוע אף לא ביקורת אחת, וגם על הזוכָה כמעט לא היה ידוע דבר, ואפילו ערך בוויקיפדיה לא היה לה (הוא נוצר מייד אחר כך). זאת, אף על פי שזהו כבר ספרה השלישי, ושני ספריה הקודמים זכו בפרסים ובהערכה ביקורתית: הראשון, "עד החתונה זה יעבור" (עם עובד, 1991), זכה בפרס אקו"ם, והשני, "ספר המעשיות לאמהות" (רדיום, 2016), היה מועמד לפרס ספיר ברשימה הארוכה.
כעת, לאחר הזכייה, היא מספרת שספריה - כולל הספר שזכה בפרס - נדחו שוב ושוב על ידי ההוצאות, מה שהביא למשבר כתיבה מתמשך ולפער עצום של 25 שנה בין הוצאת ספרה הראשון לזה השני. "כשהגשתי את הספר הראשון לעם עובד, זאת היתה ההוצאה הראשונה ששלחתי אליה, ובתוך שלושה שבועות הם קיבלו את הספר לפרסום. הייתי בת 31 והרגשתי שהמסלול שלי סלול, שנועדתי להיות סופרת. אבל אחרי כמה שנים, כשהגשתי את הספר השני, והוא לא התקבל בהוצאה אחת, ולא התקבל בהוצאה שנייה, ולא התקבל בהוצאה שלישית, זה היה שבר. באותה תקופה, של שנות ה־90, לא היה מקובל להוציא ספרים בהוצאות עצמיות, ואני אפילו לא העליתי את זה על דעתי".
המשכת לכתוב, לפחות למגירה?
"היו כתבי יד שלא השלמתי או לא הגשתי להוצאות כי לא רציתי לחזור ולהתמודד עם הדבר הזה, לא רציתי ללכת אחורה. אמרתי לעצמי שהכתיבה היתה רק עוגמת נפש וכאב ראש, ששמתי את כל הביצים שלי בסל אחד ולא יצאו אפרוחים. הרבה שנים הייתי עסוקה בגירוד של הצלקת הזאת. בינתיים חזרתי לאוניברסיטה, למדתי בתוכנית לפרשנות ולתרבות באוניברסיטת בר־אילן. לקח לי המון שנים לצאת מהמקום הזה ולומר: אני עומדת מאחורי מה שאני כותבת".
שיקוף של רוח הזמן
המפנה בא כשבגיל 50, בשנת 2010, היא שכרה סטודיו בסמוך לביתה במרכז תל אביב. "בדיוק למדתי שיטת טיפול ואמרתי 'יהיה לי מקום שבו אוכל לטפל באנשים'. זה לא היה בתודעה שלי שאני אשתמש בסטודיו לכתיבה. יש ידע שלוקח לו זמן לעלות אל פני השטח. מה פתאום שאני אקח מקום לכתיבה, באיזו זכות? ויש גם את המרכיב הכספי. אחת הטענות נגד וירג'יניה וולף ב'חדר משלך' היא העניין הכלכלי. ובאמת אם הסטודיו היה עולה כסף, לא הייתי יכולה לספק לעצמי הצדקה פנימית לבזבוז הזה. למזלי, זאת היתה עסקת ברטר. הגעתי לסטודיו מהדרך האחורית, בלי לתת לעצמי דין וחשבון מלא על מה שאני עושה. אבל ברגע שהייתי בסטודיו, היה לי ברור שאני שם בשביל לכתוב. כתבתי שם את 'ספר המעשיות לאמהות'".
היום אילן לא רוצה לחשוב על 25 השנים שמפרידות בין הספר הראשון לשני במונחים של כישלון או החמצה, אלא במונחים של מוכנות. "מוזיקאים וספורטאים תמיד אומרים - 10 אחוז כישרון, 90 אחוז עבודה קשה. אבל עבודה קשה היא לא רק התמדה, אלא גם ליטוש האישיות. אם נשברת בגלל שלא רצו להוציא לאור את הספר השני שלך, כנראה לא ליטשת את עצמך מספיק".
את מצדיקה את הדחייה, את אומרת: באמת לא הייתי מוכנה.
"אני אומרת, מה שקרה כנראה היה צריך לקרות. זה לא שהגשתי ספרים ודחו - חלק גדול מהתקופה הזאת בכלל לא הגשתי. הייתי צריכה לגדול".
להתעלמות הזאת יש מחיר. יכול להיות שמה שהגשת בזמנו באמת לא היה מסחרי, ויכול להיות שאלה היו חומרים שאפשר היה לטפח, ובעולם ספרותי אחר שבו עורכים חזקים היו לוקחים תחת חסותם פרויקטים כאלה, גם את היית מתפתחת בצורות אחרות.
"יכול להיות. אבל העולם הספרותי לא היה מוכן להסתכן. אמרו לי, תגישי ספר מסחרי, ואחריו נוכל לפרסם את הספר הזה".
גם כתב היד של "ספר המעשיות לאמהות" נדחה על ידי ההוצאות הגדולות, אלא שהפעם אילן כבר לא קיבלה את הדין, ובשנת 2016 היא הוציאה אותו בעצמה, במימון עצמי. "ההוצאה העצמית היתה עבורי תיקון. נורא התביישתי לבקש מאנשים מימון בהדסטארט. תמיד יש איזה פוסט של מישהו שכותב 'כל הספרים בהוצאה עצמית זה סתם גרפומניה'. הוא בכלל לא כותב עלייך, אבל זה יושב על החרדות הכי עמוקות שלך, ואת צריכה להזכיר לעצמך כל הזמן שזה ספר טוב וראוי".
"ברור שזה לא עזר שלא היה לי סיפור למכור, שהספר לא עוסק באג'נדה מסוימת. אבל אני לא רוצה לצייר את מה שמקבל חשיפה בצבעים גרועים; ברור שחלק מהעניין הוא שהריגוש הפך להיות אחד הפרמטרים שלפיהם שופטים ספרים"
"ספר המעשיות לאמהות" זכה לביקורות חיוביות, אבל כאשר שלחה להוצאות לפני ארבע שנים את "אחות לַפְּליאדות", שוב קיבלה דחיות משתי הוצאות לפני שהוצאת ידיעות קיבלה אותו לפרסום, וגם לאחר שהספר ראה אור בסמוך לשבוע הספר, לא נכתבה עליו שום ביקורת. "ההתעלמות היתה מוחלטת. לפני שהספר יצא הכנתי את עצמי לכל מיני ביקורות שליליות, אמרתי, בטח יכתבו ככה וככה, אבל לא התכוננתי לתסריט שאף אחד לא יכתוב כלום. הספר פשוט עבר מתחת לרדאר".
איך את מסבירה את זה?
"אפשר לומר שזאת מקריות מוחלטת, וזה קשור לכמות העצומה של כותרים שיוצאים לאור ולעובדה שמבקרי ספרות מקבלים בכל שבוע עשרות רבות של ספרים. ואפשר גם להסביר את זה דרך האינטריגות, היצרים ויחסי הכוח של שדה הספרות, אבל אני משתדלת להימנע מהערוץ הזה. אני מעדיפה לזכור ששדה הספרות מורכב מאנשים, ולצד הצדדים האפלים שלהם יש גם חיבּוֹת ואהדות. היו קוראים שכתבו לי שהם אהבו את הספרים. בכלל, פעם לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב לסופרים ישראלים שאהבתי, ועכשיו כשראיתי כמה שמחה זה גורם, אמרתי שמעכשיו אני גם אכתוב לסופרים. אני לא רוצה לחיות רק בתוך תחושת העוול".
לצד זה, אפשר לראות אילו ספרים זוכים לחשיפה ולנסות לתת בהם סימנים, לשאול מה מאפיין את הספרים שכן מקבלים התייחסות בתקשורת.
"ברור שזה לא עזר שלא היה לי סיפור למכור, שהספר לא עוסק באג'נדה מסוימת. אבל אני לא רוצה לצייר את מה שמקבל חשיפה בצבעים גרועים. יש הרבה ספרים טובים שמקבלים חשיפה. ברור גם שהספרים שזוכים לחשיפה משקפים את רוח הזמן, וחלק מהעניין הוא שהריגוש הפך להיות אחד הפרמטרים הדומיננטים שלפיהם שופטים ספרים, וגם השאלה מה נחשב מרגש בפרמטרים של היום. ספרות נתפסת כמה שאמור לגרום לנו הזדהות, לחזק את תפיסת העולם שלנו. אני חושבת שספרות לא אמורה לגרום לך להרגיש בנוח, אלא לתת עוד דחיפה הצידה למה שחשבנו שהוא גבולות האנושי".
בין ניו אייג' לכישוף
אילן אומרת שהרבה ביקשו ממנה שתחשוב על שם אחר לספר. "אפילו התחננו בפניי שאחשוב על שם אחר. אבל לפעמים יש משהו בשם שמתיישב עלייך, ולא יכולתי להסביר למה. לפני כמה שנים הייתי בתצפית כוכבים. אני לא איזו אסטרונומית חובבת, אבל הכירו לי את צביר הכוכבים של הפְְּליאדות, והן נצצו וזהרו. בעין לא מזוינת רואים רק שש פליאדות, ובשביל השביעית צריך טלסקופ. הדימוי הזה של האחות שלא רואים מייד, התאים לי. זה כמו האנשים האלה שלא מגיעים בזמן אל המקום שהם היו צריכים להגיע אליו, שלא מצליחים להגיע למסלול שלהם. זאת האחות האאוטסיידרית, שהיא שייכת ולא שייכת, וזה גם המקום שלי ככותבת".
היא בת 62, גדלה בקריית גת, חייתה בצעירותה כמה שנים בירושלים, ובגיל 27 עברה לתל אביב, שבה היא מתגוררת עד היום. במשך שנים הנחתה סדנאות כתיבה במוסדות שונים, בין השאר בבית ברל, בבצלאל ובעלמא, אבל כיום היא "בהפסקה ארוכה" מזה, ומתפרנסת מבניית תוכניות לימוד.
כשהיתה בת 19, עדיין חיילת, נרשמה לסדנת כתיבה בבית אריאלה בהנחיית הסופר הנערץ עליה, יורם קניוק, סדנה שהיא מגדירה היום כהתגלות ששינתה את מסלול חייה. "הוא לא דיבר על טכניקות, לא הסביר איך בונים עלילה או דמויות, לא נתן טיפים. השפה שלו היתה אינטואיטיבית לחלוטין. הוא פשוט דיבר מתוך עולמו, הראה לנו איך הוא קורא את הטקסטים שהגשנו לו, מה בעיניו עובד בהם, מה לא עובד".
גם היא, כמנחת סדנאות, היתה קוראת טקסטים שהוגשו לה יותר מאשר מחלקת טיפים, והטקסטים, היא אומרת, היו מגלים לה הרבה, אולי הרבה מדי, על הכותבים. "נעשיתי מאוד טיפולית. הייתי קוראת קטע שכותב מישהו, ורואה איך התנועה של הטקסט נעצרת או שהטקסט נע אחורה דווקא כשהמילים פוגעות במשהו. לא הייתי עושה לאנשים טיפול פסיכולוגי בסדנה, אבל הטקסטים היו מביאים איתם יותר ממה שהם מתכוונים".
"אחות לַפְּליאדות" סובב סביב כמה דמויות שכולן סובלות במידה מסוימת, אבודות במידה מסוימת. אחת מהן היתה עדה לתאונת דרכים, אחד הגוף שלו לא נותן לו מנוח, אחרת לא מצליחה לכתוב דוקטורט, והן סובבות במעגלים טיפוליים שנעים בין ניו אייג', כישוף והשפעתה של גורו בעלת כריזמה אכזרית. "יש בספר דמויות שרוצות להשתנות, שנמאס להן מעצמן, אבל כמו שאומרים בפוקוסינג (focusing), 'אתה מהיר כמו החלק הכי איטי שלך'. את יכולה להגיד 'ממחר אני משתנה', אבל יהיה בתוכך משהו שיתקדם יותר לאט, והוא זה שיקבע. הקצב שבו הדברים יכולים לקרות הוא מוגבל".
הדמויות שלך מה שנקרא "עוברות תהליך"?
"אני לא באה לרפא את הדמויות שלי. התפקיד שלי הוא לתאר מהלך שלהן. כל אחת מהן סוחבת איזשהו סבל. רוב האנשים בעולם הם ככה. מבחינתי השאלה על הסבל היא השאלה הגדולה. מה שמחבר בין הדמויות שלי הוא איך הן עומדות מול הסבל. אני קצת מתביישת שאני מתעסקת בסבל הקטן כשיש סבל הרבה יותר גדול. במיוחד במציאות הישראלית, שכולנו פוסט־טראומטיים, שלא לדבר על המציאות הסובבת אותנו, כולל צמחים וחיות, שגם הם פוסט־טראומטיים".
תדר אחר של ההוויה
בניגוד להרבה ספרים שמתפרסמים היום, שמתארים תנועה טיפולית שמגיעה לריפוי, ובדרך כלל גם מייצגים טראומה אישית של המחברים, אילן מתרחקת מהניסיון לייצג בספרות תהליך תרפויטי או לחפש בכתיבה מרפא או עיבוד לכאבי החיים. "אני חושבת שגם אם יש לך טראומה, הספרות לא תעבד את הטראומה. הטראומה מרובת פנים. הספרות יכולה אולי לדובב חלקים ממנה, אבל לא תגיעי לקתרזיס. ספרות היא בהגדרה לא תרפויטית.
"מי שכותב הוא לא אני. כמו בורחס ב'בורחס ואני', כסופרת אני אדם מסוג אחר. אני יכולה להשתמש בחומרים של עצמי, או לכתוב על דברים שכואבים לי, אבל יש מרחק ביני לבין מי שכותב, והמרחק הוא הסיבה שאני כותבת"
"ברור שאני כותבת על דברים כואבים. גם כשכתבתי ב'ספר המעשיות לאמהות' על האימהוּת כטראומה - אני חושבת על אימהות כטראומה של בדידות שלא כל הנשים משתקמות ממנה - אמרו לי, 'את בטח מרגישה חשופה'. אבל לא הרגשתי חשופה בכלל. לא רק כי זה מומצא, אלא כי מי שכותב הוא לא אני. כמו שבורחס כותב בסיפור 'בורחס ואני', זה לא אותו אני. כסופרת אני אדם מסוג אחר. אני יכולה להשתמש בחומרים של עצמי, או לכתוב על דברים שכואבים לי, אבל יש כל הזמן מרחק ביני לבין מי שכותב, והמרחק הזה הוא הסיבה שאני כותבת. אם הכתיבה היתה המשך של עצמי, בשביל מה הייתי צריכה את זה? יש לי מספיק ביטוי עצמי בחיי היום־יום שלי.
"בתקופות שבהן אני מבואסת שואלים אותי, 'למה את עושה את זה לעצמך?' כאילו הסבל הוא חלק בלתי נפרד מהכתיבה. אבל אני סובלת רק מחוסר הכרה ומחוסר זמן. כשאני כותבת אני לא סובלת. אני יכולה לעבוד המון שעות על פסקה, אבל לא נעים לי להגיד - זה לא גורם לי סבל. למה שזה יגרום לי סבל? אני מרוכזת, אני נמצאת בתדר אחר של הוויה, כמו בוויפאסאנה. אני יכולה אחרי שלוש שעות לגלות שכתבתי אותה שורה שכתבתי בהתחלה. אבל אני לא יכולה להגיד לך שזה סבל. אני באמת חושבת שהיו לי כאבי לב אינסופיים סביב הכתיבה, אבל הם היו קשורים לעניין ההתקבלות והערך העצמי שלי, הכעס, הטינה, המרירות של לא להיות בפנים, כל העניין של ראוי־לא ראוי. על הכתיבה עצמה אני לא מקטרת, זה כמו שאצן לא מתלונן על הזיעה".
את כותבת עוד ספר?
"התחלתי לכתוב משהו, ואז 'אחות לַפְּליאדות' יצא והתקבל בשתיקה, וזה גמר אותי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי זוכה לשום התייחסות. יש אנשים שהחזיקו שיגעון־לדבר־אחד במשך שנים, ומתו בלי לקבל הכרה, והצליחו להמשיך ליצור. אני לא יודעת אם לא הייתי נשברת.
"מבחינתי הפרס הגיע בזמן, למרות שהוא יוצר מצב לחלוטין לא מידתי - עליתי מאפס למיליון. האתגר הקשה מבחינתי היה להמשיך לאהוב את הספר שלך גם כשאף אחד לא מתייחס אליו. אני חושבת שצריך לחשוב על ספר כמו על ילד שלך. הכוונה שלי היא לא לומר על הספר 'ילדתי אותו', אלא לחשוב עליו כמו שאנחנו מדברים על ילד, שהוא ראוי בתור מי שהוא, ולא כחלק מהשאלה אם אני ראויה".
כי כשספר נכשל הנטייה היא להפנות לו עורף?
"כן, יש בי את הנטייה להתנכר. לכן לימדתי את עצמי לאהוב את הספר גם כשאף אחד לא רצה לכתוב עליו, אהבה אימהית. מבחינתי האתגר הוא להמשיך לעמוד מאחורי מעשי ידייך גם כשהם לא זוכים בהכרה. אני לא מדברת על לחגוג את הספר, אלא לא לנטוש אותו, לזכור שהוא ראוי, שיש לו זכות קיום בעולם".
