בשמאל שוב חוששים להתמודד עם היותם יהודים

"אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום... 15, כן? אם לא - נשרוף את המועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר".
"ואם זה לא יינתן לכם?"
"אנחנו נשרוף את המועדון"
(שירים ושערים, הגשש החיוור, 1980)

את המערכון האלמותי "שירים ושערים" של הגשש החיוור כתב יוסי בנאי ז"ל, בנה הבכיר של המשפחה המזרחית הייצוגית האולטימטיבית של ישראל הראשונה. לעג לאוהדי בית"ר ירושלים האלימים, הברברים, חמומי המוח. פלא־פלאים ממש שבישראל 2022 מי שמאיימות על אמת - ולא במערכון - לשרוף את המועדון הן דווקא האליטות המפסידות.

לפני שנה וחצי קמה ממשלת השינוי והריפוי, וכן, נלחמנו בה בשצף־קצף. ראש בראש מבוקר עד ערב. אבל לרגע אחד אף אחד לא קרא למרי אזרחי, חלילה וחס לא להתגייס, או מרד מסים כפי שהציע השבוע שר האוצר והמריצות ליברמן. ואלו לא צייצנים עם אצבע קלה על שמורת המקלדת שקוראים לשרוף את המועדון, אלא מנהיגי המחנה השני. ראש הממשלה (עדיין) יאיר לפיד שובר כללי משחק ומאיים ככרוכיה. גם באיומיו הוא חלול ולא מקורי. סותר עצמו מיניה וביה.

נשיא מדינת תל אביב, רון חולדאי, לא התבלבל כשאמר בראיון שהוא לא פוסל התנגשות דמים בעתיד. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ איים בראיון לרשת ב' במרד אזרחי. אהוד ברק וגדי איזנקוט איימו להוציא מיליון איש לרחובות. אלו מיליון איש, ההוא כל המדינה תצא מהבית, וזה התנגשות דמים. ערב ההתנתקות הציע עמי איילון אלטלנה שנייה, ומאיר שלו כתב "רק כלי נשק אחד חסר היום בארסנל הנשק של צה"ל, והוא התותח הקדוש". כמה השמאל חולה על זה, מסטלין ועד אלטלנה. מתגעגעים לתותח הקדוש.

ח"כ רם בן ברק הביא את הגרסה שלו ליצחק בן אהרון 77': ״אז מה אם היו בחירות? הרחוב הוא השופט?". מבינים? העם לא יקבע לעם! נראה שפה רם קצת התבלבל. הרחוב הוא הבוחר, הוא הריבון. האנשים יצאו לרחוב, הלכו לקלפי והצביעו. אבל האליטות, כדרכן בקודש, פחות מכבדות בחירה דמוקרטית. הריבון מבחינתן מיותר אם הריבון לא חושב כמותן. אז אנחנו מבינים את הסיפור, ולא בפעם הראשונה, כל מה שמעניין את מחנה השמאל/הגמוניה/אליטה הישנה הוא שליטה אבסולוטית במוקדי הכוח שהוא מחשיב כרשומים בטאבו על שמו - מערכת המשפט, הצבא, התקשורת, האקדמיה.

התירוץ לאיומים החמורים לשבור את הכלים הפעם הוא הגנה על המערכות מפני מדינת הלכה. תודו שהתגעגעתם למפלצת ההדתה שחוזרת מן הכפור. כל שנותר הוא להפליג למחוזות הפנטזיה, לנפק תסריטי אימה שיספקו חומרים חדשים למטחנת הנדסת התודעה. בעוד שבועיים נחגוג את חנוכה. המכבים לא נלחמו רק ביוונים אלא במתייוונים. כאז כן היום, אנחנו בעוד סיבוב בלתי נגמר של מאבק פנימי קדמון בתוך האומה, בין הפרטיקולריים לאוניברסליים. זו פתולוגיה יהודית ייחודית, השנאה העצמית. מאבק פנימי נצחי בין קבלת הייעוד והעול לבין תשוקה יהודית לא פחות להיות עם ככל העמים.

את מי יאשים היהודי השונא את זהותו? את מי שבזהותם ובחזותם מסמלים עבורו את היהודי הקלאסי - הדתיים, הימניים. בני עמו שאינם מנגבים מעליהם את הייצוג המוחשי של יהדותם ולאומיותם ומתעקשים לקלקל עבורו ולמנוע ממנו את הנורמליזציה הנאצלת.

"היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה לזה של חילזון שנוטש את קונכייתו, הוא עדיין חילזון"

וכידוע, ההיסטוריה היהודית רצופה ניסיונות נואשים להשיל מעלינו את הקיום היהודי. זה נגמר בטרבלינקה. היהודי מגלה שלמרות הבוז ליהדותו עומדים מולו כוחות - בין שאסלאם רצחני או אנטישמיות אירופית - ששונאים אותו שנאה מטפיזית. ב־1920 היטיב להגדיר זאת היהודי המאוד חילוני אלברט איינשטיין בתשובה לשבועון יהודי, כי "היהודי הנוטש את אמונתו נמצא במצב דומה לזה של חילזון שנוטש את קונכייתו, הוא עדיין חילזון".

ועל הדיסוננס הזה מתלבש וירוס הפרוגרס עם כלי נשק עוצמתי. פוליטיקת הזהויות. זה כבר לא רק "דרוס כל דוס" הישן ו"אדוק פיסטוק" ו"אנחנו יהודים בדיוק כמוכם" בגרסאות העבר של שנאת הדתיים, אלא זה הופך להיות חלק מתפיסת עולם מהפכנית ורחבה יותר.

הפרוגרס הוא גלגול נוסף של מרקסיזם מהפכני, שנולד בשנות ה־60 אצל מרקוזה. במקום מלחמת מעמדות באמצעות פרולטריון מערבי (שלא היה מעוניין במרקחת הקומוניסטית הרעילה), העבירו ממלחמת המעמדות לפוליטיקת זהויות שמטרתה זהה, לפרק ולנתץ את הזהות הלאומית, הדתית והחברתית. כאילו להפך, אבל אותה מטרה מסוכנת. הקומוניזם הישן קידם זהות על־לאומית, ואילו הקומוניזם החדש מקדם פירוק הכל: לאום, דת, משפחה. המטרה המשיחית היא חברה אוטופית שתתנהל על ידי ממשלת יודעי כל. אוטופיה. ואוי ואבוי לנו מאוטופיות.

האליטה הישראלית היא נשאית של הפרוגרס. כל גרעפס שתוקעים באמריקה מגיע לכאן אחרי כמה שנים. ואנחנו שם. אבל אצלנו לא ברור אם האידיוטים השימושיים של הפרוגרס מבינים לאן מובילות אותם התפיסות הללו. הם דורשים להשיל את כל סממני הדת הפרימיטיביים. ולהפסיק להטריד אותם בנושא הזהות היהודית. השמאל הישראלי החילוני, בעקבות קרוביו הפרוגרסיביים מעבר לים, הכל חיקוי כמובן, מתהדר בעשור האחרון ביצירת אינפלציית זהויות - סיסג'נדר, ביג'נדר, מיקס ג'נדר, טרנסג'נדר, קרוס ג'נדר.

אבל הוא מבועת מהזהות היחידה שנכפתה עליו הר כגיגית. הזהות היהודית מחרידה את שנתו, מהלכת עליו אימים, גורמת לו להציץ בחשש למראה, שמא ימצא שם את הנמסיס שלו - היהודי הגלותי עם הזקן המצהיב, רוכן על דף גמרא באחד הקלויזים בגליציה או בבית מדרש בפס. כרגע הם בשיח סוער על שוויון מגדרי ולהט"בי, נגד כפייה דתית. סעיף הנכד בחוק השבות מטריף את דעתם. כיצד יעלה על הדעת למנוע מנכד של יהודי או גיורת רפורמית מוויסקונסין לעלות ארצה?

אבל שימו לב מי חסר בזעקות השמאל הפעם. הערבים. השמאל הישראלי מתקשה להכיר בעובדה שחוק השבות הוא חוק גזעני, אם ננגב מאיתנו כל סממן יהודי דתי, כיצד אז יעמוד חוק השבות? אם יהדותה של המדינה היא עניין חסר ערך ומשמעות, באיזו זכות אנו מעלים נכד של יהודי או מישהו שרק נשם ליד יהודי - ולא, למשל, קרובי משפחה של ערבים ישראלים שגורשו ב־48'?

אם הפרוגרס יקריס את הזהות הדתית והלאומית, ישראל תאבד את צדקת קיומה.