בגל הטרור הנוכחי נרצחו עד עתה 25 אזרחים ונפצעו 326. למראות הקשים של משפחות שכולות שבורות מצטרפות משפחות הפצועים - אם זה מי שמצבו קל עד בינוני ואף מתראיין ממיטתו בבית החולים, ואם זה מי שנלחם על חייו או נפצע קשה. לאמפתיה מצרכן החדשות כולם זוכים, אך כשהכותרת בעיתון מתחלפת לחדשות הבאות, הפצועים ומשפחותיהם לא עוברים הלאה אלא נותרים, כמעט לבדם, עם הכאב והקושי שבתהליך שיקום חייהם.
מימין: העובדות הסוציאליות מיכל שצקי, דליה כהן והמנהלת משי סנדרוביץ' // צילום: יהונתן שאול
כאן נכנסים לתמונה, למעשה שעות ספורות לאחר האירוע החבלני, העובדים הסוציאליים של המוסד לביטוח לאומי. מלבד קיצבה והטבות אחרות שהמדינה נותנת לנפגעי פעולות איבה, עובדים (ובעיקר עובדות) של מחלקת השיקום יוצרים מעטפת רגשית וזמינים 24 שעות ביממה.
הם ינסו לסייע עד כמה שאפשר בשילוב הקורבנות במעגל החיים הרגיל. 23 מחלקות לטיפול בנפגעי פעולות איבה פועלות ברחבי הארץ, כש־35% מכלל הנפגעים מטופלים על ידי סניף ירושלים. מנהלת המחלקה בסניף זה, משי סנדרוביץ', מתארת את סדר העבודה: "אנחנו יוצאים לפגוש משפחה שכולה למחרת האירוע; אל משפחה שבה יש גם אלמנה וגם הורים שכולים יישלחו שתי עובדות סוציאליות, כדי לשמור על קשר אישי. זהו קשר לכל החיים. אחרי השבעה העובדות מגיעות עם פקידת תביעות, לטיפול ולקבלת המידע הרלוונטי בנושא של מיצוי זכויות: חלקת קבר, רכב, דיור, הפניה לפסיכולוג, מענק, טיפולים אלטרנטיביים ושיקום מקצועי".
•••
אחת מפעולות האיבה הזכורות מאוקטובר האחרון היא פיגוע הדריסה בכביש בין עתניאל לקריית ארבע, שבו נרצח אברהם חסנו ז"ל. הוא הותיר אחריו אישה, רותי, ושבעה יתומים בני 31-16. "רותי", מספרת עובדת השיקום דליה כהן, "מנסה להמשיך את מפעל חייו - נתינה לנזקקים - והחליטה שרק הנתינה תעזור לה להתגבר על הכאב העצום". את רותי פגשנו במפגשה השבועי בסניף ביטוח לאומי. אישה חזקה ואצילה, שפתחה את ליבה וסיפרה על אובדנה האישי, של מי שהיה אהבת חייה: "התחתנתי בגיל 16 וכמה חודשים, לאהבתי הראשונה. חשבנו שכשאני אגיע לגיל 50, נפרוש מהכל ונצא לטייל, נשב עם הנכדים, נבלה. היו לנו תוכניות, אבל את יום ההולדת הזה אחגוג לבד".
את המפגש הראשון עם דליה היא זוכרת היטב: "לצערנו, כמעט בכל בניין אצלנו יש משפחות שכולות, ושמעתי על הקשר שלהן עם ביטוח לאומי. כשאברהם נרצח, לא יכולתי לחשוב על כלום. הוא היה כל עולמי. ומאז דליה הפכה לחלק ממני, מובילה אותי באנרגיות. מהפגישות איתה אני יוצאת בכוחות מחודשים. זה כאילו שאברהם אומר לי דרכה - לקום ולחיות. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך על דליה, לשאול את השאלות הכי בסיסיות. היא זמינה בשבילי מתי שאני רוצה. אני לא אוהבת לבקש, אבל היא לימדה אותי לבקש".
אצילות. רותי חסנו // צילום: יהונתן שאול
דליה מוסיפה: "בחייו עטף אברהם את משפחתו בחום ובדאגה אינסופית, והיום לומדת רותי הכל לבד, מחדש - החל מנסיעות בתחבורה ציבורית ועד לתשלום חשבונות. היא גם החלה ללמוד במרכז השיקום של משרד הרווחה כדי להשלים את השכלתה, והחלה לעבוד כסייעת רגשית לתלמידי בית ספר באפרת".
עוד מסבירה דליה כי השתיים מתמקדות בחשיבה: "רותי עוברת תהליכים של ארגון החיים שלה, נפשית ופיזית. את כאב האובדן היא חולקת רק כאן, ולצד זה יש לפניה עשייה מרובה - ללמוד איך מתנהלים מול הילדים, איך חוגגים את החגים. יש בה עוצמות של חשיבה ויכולות, ואני לומדת ממנה לא מעט".
אסון כפול
שושנה ומנשה מזרחי שכלו את בנם אלון ז"ל בפיגוע בקפה הלל בירושלים בספטמבר 2003. אלון, שישי מתוך שבעה ילדים, שעבד כמאבטח בבית הקפה, ניסה להשתלט על המחבל שניסה להיכנס למקום, ונהרג מעוצמת פיצוץ חגורת הנפץ. 12 שנים אחר כך (נובמבר 2015), שושנה ומנשה איבדו גם נכד, החייל זיו מזרחי ז"ל שנרצח בכביש 443.
את הזוג מזרחי מלווה, מאז מות הבן אלון, משי, שאת עבודתה היא מגדירה: "דרך חיים, לא עבודה". "אני אישה חזקה, שלא נשברת", אומרת משי, "אבל כשגם הנכד נהרג - הוסרו כל ההגנות שלי. כשקיבלתי את הטלפון שבישר כי זיו נרצח, הייתי בהכחשה. נכנסתי לרכב והתחלתי לבכות. לא יכולתי לעכל שהגורל מתאכזר כך לאותה משפחה פעמיים. נסעתי למשפחה, וזו היתה נסיעה שהזמן בה קפא. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני בתפקיד, שאני חייבת להיות שם בשבילם. יש לי קשר קרוב מאוד עם הרבה משפחות, אבל כאן זה מקרה מיוחד, כי המשפחה מרגישה ששילמה את המחיר ולא יכול להיות שעוד בן משפחה נרצח".
נפש נוגעת בנפש. שושנה ומנשה מזרחי עם משי סנדרוביץ' // צילום: יהונתן שאול
הזוג מזרחי מנסה להתרגל לחיים בצל הטרגדיה החדשה. הם נאלצים לחיות עם המחשבה הקשה שגם אחד הבנים שלהם הפך בעצמו לאב שכול. "הבן היה פה ביום שזיו נהרג ואכל צהריים", מספרת שושנה, "אחרי שהלך, פתאום הוא התקשר ואמר, 'אמא, זיו הלך'. אמרתי לו לא נכון, זה פשוט לא יכול להיות שזה שוב קורה לנו. התחלתי לצעוק ולבכות. קשה מאוד לאבד נכד. אני יודעת מה זה לאבד ילד - ולבן שלנו קשה מאוד להתמודד. אנחנו מנסים לשמור עליו. הוא נהג אוטובוס ואנחנו לפעמים באים אליו לאוטובוס ויושבים איתו וגם כל האחים שלו בקשר רציף איתו. שכול הוא כאב עצום. זו הפעם השנייה ואנחנו לא יודעים מה לעשות. לאן נלך ביום הזיכרון?!"
אף שעברו כמעט 13 שנה, נוכחותו של הבן אלון עדיין מורגשת בביתם של שושנה ומנשה. חדרו נשאר כפי שהיה, ובסלון נר נשמה דלוק באופן קבוע מול תמונותיו המוגדלות. זוג הקשישים החליט לא להציב בינתיים בפינת הזיכרון את תמונתו של נכדם זיו, כדי לא לצער את בנם.
"אין לילה שאני נרדם בלי שאני חושב על הילד שלי. אפילו נסעתי לאוסטרליה כדי לפגוש בנות שהוא הציל. הבן שלי נתן את חייו בשביל אחרים. ככה גם הנכד שלנו. הוא היה פצוע והספיק לירות וככה הציל חיים של אחרים", אומר מנשה.
שושנה נזכרת כי ביום האחרון בחייו ביקש בנה שלא ייצאו מביתם בגלל תקופת הפיגועים הקשה. כמה ימים קודם לכן, בשיחת חולין שניהלו במרפסת שמשקיפה אל הרחוב בפאתי שכונת מאה שערים, הוא שאל אותה שאלה מצמררת. "ישבנו ופתאום הוא שאל אותי כמה עולה חלקת הקבר", שושנה רועדת, "הסתכלתי עליו ואמרתי לו לא לשאול כאלה דברים. עד היום אני יושבת באותו מקום, מסתכלת על הרחוב ומחכה שאולי אראה אותו הולך שם שוב. אני לא מאמינה עד היום שהוא איננו. קשה לי לעכל שגם הנכד שלי, בן 18, שעדיין לא ראה חיים בכלל, נרצח".
פרידה מוקדמת
הרב ראובן בירמכר מקריית יערים נרצח בדצמבר האחרון בפיגוע דקירה בשער יפו. בן 45 היה במותו. הוא לימד בישיבת "אש התורה" והיה בדרכו הביתה כשהותקף. המשפחה עלתה לארץ לפני חמש שנים מארגנטינה וכעת נאלצת אלמנתו נעמי, שנותרה לבדה בארץ, להתמודד עם גידול שבעת ילדיה, בני 18-3.
לאחר שכמה שנים לא ביקרה את הוריה המבוגרים, הציעה אמה לרכוש עבורה כרטיס טיסה כדי שתגיע לביקור. נעמי מספרת כי "אמרתי לבעלי שאני חוששת לטוס לבד והוא הציע לבוא איתי. הוא רצה שנטוס מאוחר יותר, אבל מהשמיים התעקשתי שהטיסה תהיה בחנוכה. היו לנו שבוע וחצי ממש כיפיים. הוא גם ביקר את אמא שלו, והקפיד לראות את כל החברים שלו בקהילה היהודית. ראובן התעקש ופגש הרבה אנשים, כאילו הרגיש משהו וממש נפרד מהם. כמה ימים אחרי שחזרנו הוא נרצח. היינו נשואים 19 שנה, גדלנו יחד. היתה לנו אהבה ענקית וגם אם היו אומרים לי שכך זה ייגמר, הייתי בוחרת בסיפור אהבתנו שוב".
נעמי ממשיכה: "השיחה האחרונה שלי איתו היתה לגמרי שגרתית. הוא התקשר לשאול אם צריך לקנות דברים לשבת. הוא בדרך כלל היה מלמד ולאחר מכן נשאר לשוחח עם תלמידיו בארוחת ערב. אבל באותו יום, בגלל גל הפיגועים ובגלל שהיתה אמורה להגיע הובלה אלינו הביתה, מיהר להגיע הביתה, כי פחד שמשהו יקרה לנו אם מישהו זר ייכנס הביתה. כשנרצח, הוא שוחח בטלפון עם אחד הבחורים הצעירים שהוא היה בשבילו כדמות אב. כמה ימים קודם לכן הוא העביר מסמכים על כל מיני עניינים שלנו לחבר ילדות שלו, ככה, באופן פתאומי, כאילו סגר את הקצוות לפני הליכתו".
"הייתי תורמת לעמותה לאלמנות, עכשיו גם אני חלק מהן". נעמי בירמכר // צילום: יהונתן שאול
מיכל שצקי, העובדת הסוציאלית שמלווה את נעמי, מספרת שנעמי משתדלת להיות חזקה בשביל שבעת ילדיה: "ראובן היה דמות דומיננטית בבית. הילדים היו קשורים אליו מאוד, ועכשיו חלק מההתמודדות עם השבר זו האחריות הגדולה לדאוג לכולם. זה כמו ללמוד ללכת. אנחנו קשובים לכל הצרכים שעולים, גם על ידי טיפול רגשי".
לפני כמה שנים, כשלמשפחת בירמכר היו קשיי קליטה בארץ, נוסף על הקשיים הכלכליים, הם אף חשבו לחזור לארגנטינה. לאחר הביקור החליטו שישראל תהיה ביתם. גם כעת, אחרי שנעמי נותרה לבדה, היא איתנה בהחלטתה להישאר בישראל ולגדל את ילדיה כאן.
"אני לא מרגישה לבד", נעמי אומרת, "עם ישראל חיבק אותי. מיכל תומכת בי וגם בין ביקוריה שלה היא מתקשרת לשאול לשלומנו. אני חייבת להיות חזקה, כי אני אחראית לילדים, אני יושבת ומדברת איתם ומסבירה שצריך להמשיך הלאה. הייתי תורמת לעמותה לאלמנות. התקשרו אלי לאחרונה לחדש את הוראת הקבע לתרומה, ופשוט אמרתי להם - שגם אני עכשיו חלק מהן".
שביל החזרה לחיים
משי סנדרוביץ' מסכמת את תפקידן של העובדות הסוציאליות במחלקתה: "אנחנו נכנסות לחיים שלהם והם לחיים שלנו. כשאתה רואה תהליכים לאורך זמן, אתה לומד על אנשים ועל כוחם של החיים עצמם. יש עוצמות שאי אפשר להסביר. החיים ממשיכים ויודעים לחוות שוב רגעים של אושר. אנחנו מסתכלים על בני אדם שהחיים שלהם נופצו לרסיסים - והם קמים. אנחנו מנסים לעזור לאנשים למצוא את הסיבה להמשיך לחיות, וקשרים חדשים נוצרים. זה גם משהו שעוזר לי לעזור להם, להיות אופטימית. נוצר מצב של נפש נוגעת בנפש".
מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור־יוסף, מוסיף: "הביטחון הסוציאלי, משמעותו שכשמעטפת הביטחון הפיזי נפרצת, אנחנו, בביטוח לאומי, כמייצגי המדינה, דואגים למעטפת הביטחון הסוציאלי למשפחות השכולות ולפצועים. מעטפת רחבה, נדיבה ומחבקת. זוהי מעטפת חומרית, אך יותר מכך מדובר בתמיכה ועידוד, הכוונה והדרכה, ליווי ואוזן קשבת. אנו נתקלים בילדים שהתייתמו בטרם עת, באלמנות צעירות, בנכים קשים הזקוקים לשיקום, במשפחות שהתפרקו באבחה אחת, ואנו מנסים למצוא מזור לפצע העמוק שנפער ולמצוא עבורם את שביל החזרה לחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו