"הרגשתי שנגעתי בנצח"

עלילות הארכיאולוגים, במציאות, רחוקות מהאקשן ומהרומנטיות הסוחפת של סרטי אינדיאנה ג'ונס. בפועל, בחפירות, לא פעם במזג אוויר קיצוני (משרב ועד מבול), תמצאו את החופרים מאובקים, חמושים בפטיש הקטן, חושפים שבר חרס עם כתב מטושטש, שחוץ מלהם, לא אומר דבר לאף אחד, גם אם חשיבותו ההיסטורית גדולה.

בישראל, הבנויה על אלפיים שנות היסטוריה, תרתי משמע, אפשר להפוך אבן ברחוב ולגלות דרישת שלום מהעבר. הפעילות הארכיאולוגית ברחבי הארץ נמרצת מאוד ומעלה לא מעט ממצאים מדהימים. למשל בגן הלאומי בעיר דוד, סמוך לכותל, מתקיימת כבר שנים חפירה שכזו, החושפת עדויות על מי שחיו כאן לפנינו.

העבודה הלא שגרתית באתר זה, המנוהל על ידי רשות העתיקות וממומן על ידי עמותת אלע"ד, מושכת אליה אנשים לא שגרתיים. כזו היתה במשך שמונה שנים סלמויט פסחה, שעבורה חשיפת ההיסטוריה העתיקה של ירושלים היא הגשמת חלום.

סלמויט, 35, עלתה עם משפחתה מאתיופיה בשנת 1991. עבור המשפחה וכן עבור עולים רבים מאתיופיה, ירושלים היתה פיסגת השאיפות הבלתי מושגות. "המקום שבו המתים חוזרים לחיים, ניסים קורים ועם ישראל זוכה לגאולה", כך היא אומרת. 

סלמויט נולדה בעיר גונדר ומשפחתה נלחמה במשך שנים כדי לעלות לארץ. היא טסה לכאן עם אמה, אחיה הקטנים והורי אמה, בזמן שאביה ודודיה יצאו למסע רגלי, דרך סודאן, ולמרבה הצער נעלמו ולא הגיעו לארץ הקודש. סלמויט בת ה־10, והנותרים מבני משפחתה, הגיעו היישר למרכז הקליטה של חדרה, שם גרו שנתיים. 

"בתור ילדה עולה חדשה הייתי פשוט בהלם. לא קלטתי איפה אני", היא משחזרת, "ישראל היתה כל כך שונה מכל מה שהכרתי: שפה חדשה, בניינים שונים, אנשים שנראים אחרת. הגענו ממש בימי מלחמת המפרץ, וזה הוסיף המון לתחושת הלחץ שלי מהמקום החדש. ממש לא הבנו מה קורה פה".

 

לגשר על הפער

למרות קשיי הקליטה, סלמויט החליטה שהלימודים הם ערך עליון, ולאחר שהמשפחה עברה לרעננה, נרשמה לתיכון בתנאי פנימייה והיתה מראשוני האתיופים שנקלטו בה. ההתמודדות עם החברה הישראלית היתה אתגר לא קטן. "חיינו בעולם של אפליה. לא ידעתי זאת אז. אלה היו דברים קטנים, שכביכול לא משנים, אבל עדיין פוגעניים".

איך התמודדת עם זה?

"האתיופים הם אנשים חזקים מאוד. בגלל שערכי הכבוד, המסורת והמשפחה חשובים מאוד אצלנו, השורשים שלנו עמוקים והיה לי קל להישען עליהם כדי לשאוב כוחות. הזהות שלי היתה חזקה ובזכותה הצלחתי".

לאחר סיום לימודי התיכון, החלה סלמויט שירות לאומי ונשלחה לירושלים, לגבעת המטוס, אתר קרוואנים שקלט אתיופים. שם היא היתה יד ימינן של העובדות הסוציאליות - עסקה בתרגום, בגישור ובליווי העולים החדשים. "מצאתי שמדובר במלאכה קשה מאוד. ידעתי את השפה, הכרתי את הביורוקרטיה ואת החברה הישראלית, אבל לפתע נפרס בפניי הפער בין שתי החברות. פתאום היכה בי הקושי הרב של האנשים האלה".

מה למשל?

"פער התרבויות פשוט היה גדול מדי. לדוגמה, ראיתי משפחות שלא קיבלו את מה שמגיע להן רק כי לא הגיעו בשעה שנקבעה להן למשרד או למוסד ממשלתי כזה או אחר. תפיסת הזמן באתיופיה שונה לחלוטין: הזמן הוא דבר נזיל ונתון לפרשנות, ובארץ אם קובעים פגישה, יש להגיע בשעה היעודה. היה שם פער אדיר, שבתור בחורה צעירה היה לי קשה להבין".

בשלב מסוים קיבלה סלמויט העברה למכללה למינהל בירושלים, שם עבדה עם עולים אתיופים בתחום החינוך. לאחר שנתיים בירושלים היה לה ברור שפה היא נשארת, והמטרה הבאה היתה האוניברסיטה העברית.

לחיות בירושלים - הגשמת חלום?

"לגמרי. עד היום אמא שלי מתרגשת כשאנחנו נוסעים לירושלים". 

 

למצוא איחוד

את לימודי ההיסטוריה החלה סלמויט באותה שנה (2000). היה לה חשוב ללמוד כמה שאפשר על המדינה שאליה היא שייכת ועל העולם שמקיף אותה. במהלך לימודיה נתקלה יום אחד במודעה: דרושים חופרים בחפירות ארכיאולוגיות בירושלים. 

"מעולם לא חשבתי לעסוק בארכיאולוגיה", היא אומרת, "אבל משום שהתעניינתי בהיסטוריה והייתי תפרנית שזקוקה לכסף, זה היה מושלם".

העבודה כללה כישורים מנטליים ופיזיים כלל לא פשוטים. יש לשנע דליים מלאי עפר, להזיז אבנים כבדות ולהתאזר בסבלנות גדולה בשעה שחופרים בשטח אדמה קטן, שבו כל גרגיר עשוי להיות פיסת היסטוריה חשובה. 

הרגשת שמתייחסים אלייך אחרת בגלל שאת אתיופית או אישה?

"דרשו ממני רק אהבה גדולה להיסטוריה וסבלנות, ואת שתיהן יש לי למכביר. גיליתי אנשים, שמגדר, צבע עור או מוצא נעלמים מעיניהם. זה לא משנה מי או מה את, העיקר שתדעי לעבוד נכון ולעבוד בצוות. לא משנה אם את אישה או גבר - בסוף יום העבודה כולם מאובקים ומכוסים בעפר. אנשים מגיעים לשם לא כדי לחפש הבדלים, אלא כדי למצוא איחוד, גם אם הרקע התרבותי של מרביתם היה הכי קיצוני ושונה משלי".

ומה נתנה לך העבודה הלא שגרתית הזו?

"העבודה קשה מאוד, אבל מספקת. הרגשתי שאני תורמת, שאני שווה, שאני חלק מהאדמה שאני חופרת בה. הרי תמיד החלום שלי היה להגיע לירושלים, והנה אני כאן, גרה בירושלים ומגלה אותה בפועל - חופרת אותה ואת ההיסטוריה שלה במו ידיי. זה ריגש אותי".

בשמונה שנות עבודתה בחפירות סלמויט היתה אחראית למציאת פריטים חשובים רבים: מטבעות, חפצי קישוט, תכשיטים, סיכות ועוד, אבל הממצא שהכי ריגש אותה היה שברי חרסים שבהם הוטבעו לנצח טביעות אצבעותיו של האמן. לדבריה, "אז הרגשתי שממש נגעתי בנצח".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו