צילום: אורן בן חקון // "אמונה, כל אמונה, לאו דווקא דתית, זה הפיס בעצמו". ירון-דיין

חבלי גאולה

20 שנה אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית מבית שמש, ועשור לאחר ההצלחה של ספרה "מקימי", נועה ירון־דיין חוזרת עם ספר חדש * בראיון עימה, היא מספרת כיצד איחתה את הקרע עם אחותה, ולמה תמיד היא תחיה עם תחושת געגוע

הנה סיפור מעניין על נועה ירון־דיין. לסופרת החרדית המפורסמת יש אחות, גליה ירון, זמרת חילונית שנשואה לאחד מחברי להקת הדג נחש. בילדות בגבעתיים היו השתיים החברות הכי טובות. לאחר החזרה בתשובה של נועה נפער ביניהן מרחק. במשך עשור וחצי, למרות המרחק הרגשי, קנתה נועה מתנה לכל יום הולדת של גליה. "מה קניתי? כמובן, מתנות של קדושה. ליקוטי תפילות, תהלים מפורש, ליקוטי מוהר"ן", מונה ירון־דיין באצבעותיה. "הכל רק כדי לקרב אותה. וכל השנים האלה היינו בנתק מטורף. ואמא שלי צועקת, 'איך זה יכול להיות? הרי הייתן החברות הכי טובות'. לקראת יום ההולדת שלה נכנסתי לחנות טיפוח הומיאופתית, קניתי לה קרם פנים מחרצני אשכוליות אורגניות וכתבתי לה על פתק, 'אחותי, תפנקי את עצמך' - רק אז חזרנו להיות חברות".

עשרים שנים אחרי שהפכה משדרנית טלוויזיה חילונית ותל־אביבית לחרדית עטופה מבית שמש, נועה ירון־דיין לא רוצה להיות חד־משמעית. "ירדתי מהעץ", היא אומרת, קצת מתפלאה על עצמה. בהשוואה לראיונות קודמים, מי שהתרגלנו לראות כמיסיס "ראיתי־את־האור" ואחת מסמלי תנועת התשובה, היא פחות מגייסת. בקלישאה: יותר מפויסת. "אני כבר לא סופרת ראשים. אני עייפה מזה. חוזר בתשובה חדש חייב להחזיר בתשובה כל מי שנמצא ברדיוס של מאה מטרים סביבו. הפרוז'קטור חזק כל כך שאתה חייב לחלוק את זה. היום אני יודעת שאדם צועק הוא אדם שלא בטוח בדרך שלו. כשאתה מבין שהכל תחת בורא עולם, אין לך אחריות להפוך את כולם להיות כמוך".

* * *

חלפו כמעט עשר שנים מאז "מקימי", ספרה הראשון, שהתקרב לרף המדהים של 100 אלף עותקים במכירות ועֻבַּד לסידרת טלוויזיה. ב"מקימי" צעדו הקוראים יחד עם עלמה, הגיבורה החילונית, שדרנית טלוויזיה ורדיו, חדת לשון ומשוחררת, בת־דמותה של ירון־דיין, בדרך אל האור המסנוור של התשובה. "שירה גאולה" (הוצאת עם עובד), ספרה השני והטרי, עוסק בנערה שגדלה בבית חרדי של חוזרים בתשובה. בתנועה הפוכה מזו של עלמה, שירה גאולה בורחת מהבית, בורחת מעצמה ומאלוהיה, ולבסוף עורכת הסכם שלום עם העולם הסוער. 

הפעם פורשת ירון־דיין בכנות את הצד המבולבל, הבודד, המייחל להתקבלות, של החוזרים בתשובה. את הגיבורה, שירה גאולה, שבורחת אל הסקווטים בכיכר ציון ומתחברת אל הריק שממנו אמא שלה ניסתה להימלט. את אמה של שירה גאולה, שכותבת לבתה, "אנחנו זרים עילגים. לומדים כמו תינוקות שמקרוב באו. מתלבשים תמיד רק כמעט לפי התקן. חקיינים גרועים ואובססיביים, יפהפיים כמו שרק אנחנו בכיעורנו. שבורי לב. מהגרים", ומתארת את המועקה שהרגישה כשהבינה שאין לה מה לשיר לילדיה באמבטיה, כי אסור לשיר שם שירי קודש. 

כריכת הספר "שירה גאולה" (עם עובד)

זהו סיפור שמסופר מפיה של בת 17 - כשרוב הזמן היא נשמעת כבת 44, כמו ירון־דיין בעצמה - ומקלף את התדמית המוארת של החיים החדשים שבוראים לעצמם המהגרים הללו. תורת ברסלב, אי אפשר היה להניח אחרת, מככבת בספר בדמותם של חבורת חסידים משונה שהגיבורה מסתפחת אליה במקרה, והם מרפאים אותה בדרכם, עוזרים לה להפסיק לברוח. ספר שמבקש קריאה זהירה, לא בטיסה, פרוזה במשקל כבד. 

איך הגעת אליה, לשירה גאולה?

"אני פוגשת עשרות שירות גאולות. הן מגיעות לשיעורים שלי ולנסיעות לאומן כשהן מותשות מחיפושים. ילדות שנפלטו מהמסגרת, משוטטות בין העולמות, נשמות נודדות, באות ויוצאות בין החדרים של העולם הזה ולא מוצאות מנוחה". 

ארבע פעמים בשנה מוציאה ירון־דיין קבוצות של נשים לקבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה. לפני שנה הקימה עם בעלה הכריזמטי, הרב יובל דיין ("רב הסלבריטאים"), את מרכז "התהוות" ברחוב אחד העם בתל אביב, מרכז ללימוד והעצמה רוחנית על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב. ירון־דיין מעבירה שיעורי תורה ב"התהוות", כותבת טורים קבועים במגזינים "פנימה" ו"עולם קטן", מוזמנת להרצות בכל רחבי הארץ ומגדלת שבעה ילדים. הבכורה נשואה לחסיד ברסלב. שניים אחרים מתחנכים בישיבה תיכונית של הציונות הדתית. הקטן ביותר בן חמש.

"הדבר האחרון שאני רוצה זה להיות פורצת גדר", היא מתחלחלת כשאני מציינת שהספר מבליע ביקורת כלפי החברה החרדית. "אני מתעסקת עם פצע שקיים בכל חברה, חילונית, דתית וחרדית: בני נוער, והיחסים שלהם עם ההורים שלהם. אין בית שאין בו לפחות ילד אחד כזה. נכון שבחברה החרדית הם מאוד פוליטיקלי קורקט בכל מה שהם נוגעים בו, בסוגיה של ילדים נושרים ובתחומים נוספים, אבל התופעה קיימת בכל מקום".

"החילונים מחפשים שורש"

כדי לחצות את מחסום הספר השני לקחה לעצמה תשע שנים. ההצלחה הפנומנלית של "מקימי" ב־2007 היתה עבורה הפתעה מוחלטת. "בערב לפני ש'מקימי' ירד לדפוס שכבתי לצד בעלי במיטה ובהינו בתקרה. אמרתי ליובל שלא יקראו את זה 400 איש, כי את מי זה מעניין, והוא ניסה לנחם אותי ואמר שיהיו 800 שיקראו. 100 אלף עותקים נמכרו ממנו. זה הפך לספר חניכה לאנשים שמחפשים הארה. אני יודעת שבציונות הדתית הוא נחשב לספר פולחן, בעיקר אחרי השבר של אחרי ההתנתקות. 

"בהתחלה ניסיתי לכתוב ספר המשך ל'מקימי', על היום שאחרי החתונה של עלמה ובן, עם אותה שפה ואותן דמויות. הרגשתי פאתטית. זרקתי את הכל לפח והבנתי שאני לא יכולה לספק את הסחורה. 'מקימי' הוא מה שהוא, והוא עומד שם לבד. דרך של אדם שמחפש אמת היא מורכבת יותר מלראות את האור וללכת אליו. ההארה נגמרת, ואתה נשאר עם המון מבוכות, קשיים, רגשות לא מטופלים". 

היא נוגעת מדי פעם במטפחת שעל ראשה. מסדרת אותה, אולי בודקת שהיא שם. מתגוררת בשכונה חרדית בבית שמש וליבה בתל אביב, כמהה אל תל אביב, מתוודה על חלום לגור בעיר המישורית. 

כמעט עשרים שנה את בתוך החברה החרדית ועדיין לא בת בית.

"חוזר בתשובה זה סטטוס לכל החיים, עד המוות. לעולם לא תהיה מי שהתכוונת להיות. לעד תהיה 'קצת מכל דבר'. מי שנלחם בזה יוצר נתק עם הסבא והסבתא, יוצר פער בין מוסדות החינוך לבית, פער בין מה שקורה בתוך הלב של האדם לאיך שהוא מתלבש. ואז יש מלא התעקמויות. כשאמא של שירה גאולה מתחתנת בנישואים שניים עם שלמה, חרדי־מבית ולא בעל תשובה, זה חלק מהכמיהה שלה להיטמע במחנה. היא אלמנה, וחוזרת בתשובה, והיא רוצה להכניס את הילדים למוסדות הנכונים. המחיר הוא שבעקבות הנישואים האלה שירה גאולה נשמטת לה מבין הידיים.

"אדם שהוא נפש חופשייה לא מוכן שיגדירו אותו ויגדרו אותו. הייתי בטוחה שהנה, אני הופכת לחרדית, ואחרי 15 שנה של 'כמעט' אתה מסתכל בראי ואומר, 'זה דומה לי אבל זה לא אני'. אז אני שואלת את ריבונו של עולם: מותר לי לא להיות 'חרדית'? אני הרי יודעת אמת ששום אדם שהוא חלק ממגזר לא יודע אותה. החוזרים בתשובה הם על־מגזריים. הם לא פה ולא פה, ולעולם לא יהיו. אני מחפשת אמונה שהיא מעל הפוליטיקה. האינטרס מתחת לישבנים השמנמנים של הפוליטיקאים הוא שיהיה קיטוב ושנאת אחים, כי מזה הם מתקיימים. אבל המציאות היא דיפוזיה בין המגזרים, קבלה, השפעה. 

"לחוזרים בתשובה יש הרבה מניות בשינוי החברתי שיש היום. זה כבר לא 'אנחנו' ו'הם'. באבולוציה של הגאולה של עם ישראל אנשים הם במשא ומתן על אמונתם, נושאים ונותנים באמונה. החברה החרדית משתנה ומתפתחת, והחילונים מחפשים שורש. 

"פעם חשבנו שבשביל להיות אדם מאמין אתה חייב לעבור לבני ברק ולוותר על מי שאתה. היום בני ברק היא לא אותה בני ברק, ותל אביב היא לא אותה תל אביב. אתה יכול לאכול כשר למהדרין ולקבוע עיתים לתורה בכל נקודה בעיר. אתה לא צריך לעזוב את העבודה וכמעט לא צריך להחליף בגדים. ללבוש כובע וחליפה זה לא חיים ומוות. תל אביב מלאה באנשים שלא מגדירים את עצמם ודורשים את החלק שלהם באמונה ובתורה וביחסים שלהם עם הרוחניות. הם לא מוכנים לוותר על זה, והם צודקים". 

כשיצאת לדרך של אמונה ותורה היה נראה שאת על כן שיגור, נכונה להגיע עד השמיים. אני מכירה מקרוב את חוסר הנחת של חוזרים בתשובה, את החיפוש התמידי. הגעת אל איזו מנוחה?

"החזרה בתשובה לא נגמרת. היום אני מבינה שאיפה שאתה לא נמצא, אתה אף פעם לא תגיע. עד יום מותך לא תגיע. תמיד תחיה עם געגוע. יש לך רגע של שלמות ומייד אחריו רגע של חסר. בהתחלה אמרתי לקדוש־ברוך־הוא: תן לי 15 דקות ואני מוצר מוגמר. כמה זמן לוקח להחליף עבודה, להחליף מקום עבודה, להחליף בגדים, לריב עם ההורים? זבנג וגמרנו. רציתי עד הסוף, אבל אין סוף. הקדוש־ברוך־הוא הוא אינסוף. מתברר שנצטרך להיות יצורים בוחרים עד יום מותנו. ותמיד תהיה לידי מדורה של דמיונות שתרצה לבלוע אותי, ומצד שני נר דולק. הקרב הזה בנשמה ובמוח זה מלחמה. מלחמת האור בחושך.

ירון-דיין לפני החזרה בתשובה, בהנחיית התוכנית "שישי חי" עם אורלי ברבי, 93'

"אני לא אוהבת את הביטוי 'בעל תשובה', כאילו אני הבעלים שלה והיא מונחת לי בכיס כמו מחזיק מפתחות. אני חוזרת בתשובה, וזה נכון היום כמו לפני עשרים שנה. זה דינמי, כל הזמן. הפעם האחרונה שחזרתי בתשובה היתה לפני עשרים דקות. ואם אני חייבת לבחור הגדרה, אני חסידת ברסלב, תלמידה של רבי נחמן".

 "הדתיות הולכות על חבל דק"

אל ברסלב מסתפחים גם שוליים רחבים של אנשים שביצעו מעשים לא לגיטימיים. החסידות הוזכרה בשנים האחרונות גם בסמיכות לפרשיות פליליות, חלקן בעלות אופי אלים וקשה. 

"זה כמו שתבואי לרופא עיניים ובחדר ההמתנה תראי אחד עיוור, אחד עם מוגלה מהעיניים ושלישי נוזל דמעות. תגידי - זה רופא עיניים? איזה רופא גרוע! כולם חולים. אבל זה לא שהם חולים כי הם באים אליו, אלא הם באים אליו כי הם חולים. רבי נחמן הוא רופא. באים אליו אנשים חולים. אין לי אחריות על כל המטופלים בחדר ההמתנה של רבי נחמן, ואני יודעת שגם אני חולה. יש לי בור בלב ואני חיה איתו. הוא הכאב שלי וההצלה שלי. שום דבר טוב לא יצא לי מההצלחות שלי אבל מהכישלונות שלי נבניתי. אתה צריך להיות מודע לזה שאתה חולה".

לכולנו יש בורות.

"בהחלט. מי לא עובר את זה? סוג של גלות נפש, ריחוק מעצמך, שאתה לא מסוגל לאהוב, לא יכול להיות שמח בחלקך. את יכולה לשמור תרי"ג מצוות ולהיראות בת הרב המושלמת, אבל הבפנים שלך מלא בשקים של קנאה וקנטרנות שרק מחכים שתטפלי בהם". 

האישה המרשימה הזאת, בשטף דיבור של אחת שבאה מהבמה וחוזרת אל הבמה - פעם ערוץ 2 וגלי צה"ל, היום מקהילה נשים לשיעורי תורה - מפתיעה על הרקע שבו היא עומדת. בית שמש. קהילה חרדית. חינוך סגור לילדים. והנה - אישה עם כוח והשפעה, כמעט מנהיגה. היא כמעט שלא מרצה בפני גברים ("אברהם מגייר את הגברים ושרה מגיירת את הנשים, עדיף לא לבלבל") - אבל נמצאת בפרונט. גם בעונה הראשונה של סידרת הדוקו־ריאליטי של רשת, "שש אמהות", שם הכניסה את מצלמות ערוץ 2 לתוך חייה, וגם בכלל. איך את צומחת שם, אצל החרדים, אני שואלת. איך לא מורידים לך את הראש.

"הנשים הדתיות שאני רואה סביבי הולכות על חבל דק מאוד. מצד אחד אישה שמודעת לעוצמות שלה, מצד שני היא לא מלאה רק בהגשמה עצמית אלא גם באחריות כלפי הילדים שלה ובן הזוג שלה. העצמה נשית היא הכרח אבל צריך להיזהר לא לפרק תוך כדי את הבית. כי מעבר למה ש'מגיע לי', יש לי אחריות כלפי החצי השני של הנשמה שלי, כלפי הפיקדונות שקיבלתי. אני צריכה לזכור שכשאני גדלה, כולם גדלים איתי. לא לנסוק למעלה ולהשאיר למטה את כולם, מדממים על מזבח ההגשמה העצמית שלי. 

"זאת אמנות לחימה, אמנות לחימה נשית עדינה, איך לא להיות סמרטוט אבל גם לא לסרס את הגבר ולעשות אותו קטן. איך לא לבלוע אותו כי את גדולה, אבל גם לא להיבלע. זירת מאבק. וככל שאנחנו מרוויחות יותר - ככה הם מורטים יותר שיער בלייזר. היום זה לא תקין לדבר על אישה של גבר אחד, של אמהוּת, של בית. חלק מהעצמה נשית זה גם להעצים את הגבר שלי. כי יש לנו כוחות, אנחנו מכשפות לא קטנות".

"אבא שלי אומר לי שהוא מעריך אותי כי מצאתי משהו למות למענו". ירון-דיין

עולם של מנגנוני שליטה

ירון־דיין מציינת שהיא "פמיניסטית, אבל לא במובן המריר של המילה. רבי נחמן חזה שהכוח הנשי יהיה בעלייה. באחד הסיפורים שלו על בת המלך, כשהוא מספר שהיא לובשת מכנסיים ומתחפשת לשודד ים, הוא הוסיף בהערות שהוא מתנצל שהלביש אישה במכנסיים, אבל זאת הולכת להיות המציאות. הנשים הולכות לגדול. 'בזכות נשים עתידין ישראל להיגאל'. מי שישנה את פני העולם יהיו נשים. 

"המלחמה על דמות העולם היא להסיר את השעבוד. יש שעבוד של עמים אחרים, של נשים, של חלשים. העולם שלנו מלא בסחר. סחר באיברים, בנשים, בעבדים. המנגנונים של שליטה, שעבוד, סחר, הם גבריים. העולם מלא בהם אבל להבדיל מימי קדם, היום זה כבר לא לגיטימי לסחור ולשעבד. האנרגיה הנשית תופסת מקום".

אני שומעת אותך ורוצה לשאול, בכנות, עד כמה היית רוצה ליצור עוד נועות? את מעידה על עצמך שתקופת המיסיון מאחורייך. אבל את כותבת ויוצרת ופעילה ומרצה. בסוף, בינינו, את רוצה שהקהל שלך, הקוראים שלך, יהפכו דתיים?

"אם כולם יהיו כמוני זה יהיה נורא משעמם. אני רוצה לצעוק לכל אחד: תהיה אתה. אני מאחלת לכל מי שאני אוהבת שישמור שבת, מאחלת לו חיים של אמונה, אבל אני נזהרת. הנזקים של כפייה דתית הם לא עכשוויים אלא לדורות. שאף אחד לא יעשה צעד בחיים שלו בגלל קול ששמע בתוך הראש, וזה לא הקול שלו. מרכז 'התהוות' הוא תחנת מעבר. אנשים באים ונפתחים ואז שואלים אותנו לאן ללכת. אנחנו עונים להם: לאן שאתם רוצים. קראתם 'אחריי', ואתם לא לוקחים אותנו? לא. מכאן תמשיך לבד. 

נחשב לספר פולחן בציונות הדתית. עטיפת ספרה הראשון, "מקימי"

"אני רוצה שאנשים ימצאו משהו שירים אותם מתוך הביצה של היומיום, משהו שהופך את החיים לבעלי משמעות. אמונה, כל אמונה, לאו דווקא דתית, זה הפיס בעצמו, זה אראלה מתקשרת. אבא שלי, כחילוני, תמיד אומר לי שהוא מעריך אותי על זה שמצאתי משהו למות בשבילו, כי עד שאתה לא מוצא דבר כזה - אתה לא באמת חי. אני מתארת בספר בת של בעלי תשובה שהכל מתפרק להם והם שורדים בזכות האמונה. הם חיים בתוך כור גרעיני של ניסיונות, לבה רותחת".

"שירה גאולה" לא מסתיים בסוף הוליוודי כמו "מקימי". אנחנו לא יודעים מה קורה עם הגיבורה אחרי העמוד האחרון. למה לא החזרת אותה לחצאית בסוף הספר? 

"בניגוד לתקופה שבה כתבתי את 'מקימי', היום אני פחות יודעת מי צדיק ומי רשע, פחות יכולה לחלק את העולם לטובים ורעים. מבינה שלקדוש־ברוך־הוא יש כל מיני סוגים של ילדים, וכל אחד עושה לו נחת רוח בדרכו שלו. יש מי שיעשה את זה עם שטריימל בשבת ו־4,000 דנייר בגרביונים ויש מי שיעשה את זה עם ג'ינס צמודים וקופת צדקה. פגשתי כל כך הרבה צדיקים־רשעים ורשעים־צדיקים שאני כבר לא יודעת כלום.

"בעצמי ניסיתי לגדר את הילדים שלי, לשתול אותם בתוך המחנה, ואני יכולה להגיד שזה תהליך שנכשל. הילדים שלי שומרי תורה ומצוות אבל הם לעולם לא יהיו חרדים־מבית. לעולם. מספיק שיש להם סבא וסבתא חילונים כדי שהם לא יהיו נטועים על באמת בחרדיות. סבתא שלי היתה חילונית, ואמא שלי היתה חילונית, וכנראה בדור אחד אי אפשר להחזיר את השרשרת כאילו לא קרה כלום. עשינו הכל לפי הספר אבל אולי צריך שלושה דורות של צ'ולנט כדי להפוך אותם לדוסים אמיתיים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...