להיות חייל בחברון: כשחוששים יותר מהאויב שחמוש במצלמה

"לוקח לפחות שבוע להכיר את תפקידך, בחברון אפילו יותר. לכן כל מתנדב שרוצה להישאר בחברון חייב להיות בו לפחות שבוע. אם מתנדב לא מרגיש שהוא מסוגל לעשות את העבודה הדרושה, הוא חופשי לעזוב. לעולם לא תתבקש לעשות משהו שאתה לא רוצה לעשות. צריכה להיות נכונות לדבר עם חיילים ולהתעמת איתם - זה חובה בחברון. צריך להכיר את המתיישבים הקולוניאליים הבלתי חוקיים ואת האיום הפוטנציאלי שלהם על הפלשתינים, בעלי חנויות ומתנדבים בינלאומיים. בנוסף, הערה חשובה בנוגע לאבטחה: במקרה של פלישה לבית, גם אם לא סביר, תזרקו את המדריך הזה מהחלון או תיפטרו ממנו בדרך כלשהי. אסור שהוא יגיע לידי הצבא!".

במילים אלו, ברורות ולא משתמעות לשתי פנים, פותחים בארגון השמאל הרדיקלי ISM את המדריך המסווג שלהם לפעילים שאמורים להגיע לחברון. ב־56 עמודים, שחלקם פורסמו לאחרונה ב"ישראל היום" הם פורטים לפרטי־פרטים את שיטת העבודה של כוחות הביטחון. עמוד אחר עמוד הם מסבירים כיצד צה"ל פועל, אילו יחידות מסוכנות יותר ואילו מסוכנות פחות, ממי צריך להיזהר וממי לא, היכן וכיצד פועלות העמדות. הם גם מצביעים על מי שהם מגדירים "מתנחלים אלימים במיוחד בחברון": תמונות, סימני הכר, ואפילו מספרי לוחיות זיהוי של הרכבים שלהם. למעשה, חוץ מאיור של כוונת על פרצופם יש את כל הפרטים שלהם נדרש מחבל המעוניין לבצע פיגוע. מסמך ששווה זהב למחבל שמבקש לרצוח ישראלים.

לידי "ישראל השבוע" הגיעו מסמכים מסווגים נוספים מסוכנת סמויה של ארגון "עד כאן", שפעלה בתוך הארגון הרדיקלי, בדגש על העיר חברון. מאלה עולה כי לצד מידע שהם מפרסמים בגלוי באתר שלהם וברשתות החברתיות, בין אם בניסיון לעורר דה־לגיטימציה לישראל בכל ערוץ שיוכלו או לגייס תרומות ומתנדבים נוספים, הם פותחים צוהר לדרך שבה פועלים גורמי שמאל קיצוני בעיר.

במסמכים עולה תמונה לא פשוטה לעיכול - המשימות שאותן מתבקשים המתנדבים לבצע, שיתוף הפעולה ההדוק עם ארגונים אחרים במטרה להשחיר את פניה של ישראל, ומעל לכל - הדרישה מהמתנדבות להתעלם מהטרדות מיניות חוזרות ונשנות, ואף גרוע מכך, כדי לפעול נגד "הכיבוש".

המצלמה היא הנשק

ברוכים הבאים לחברון, העיר המסובכת ביותר בעולם, שבה מה שמכונה "הכיבוש" נוכח במלוא עוזו. כשיוצאים מהשער המערבי של קריית ארבע נכנסים היישר לתוך העיר העתיקה. על כביש ישן, שאף ששופץ לפני מספר שנים עדיין מרגיש כאילו נסלל במאה ה־19, נוסעות מכוניות של ישראלים בלבד, זאת לאחר שורה של פיגועי ירי קטלניים באינתיפאדה השנייה, כשמשני הצדדים בתים פלשתיניים. בעשור האחרון רכשו ישראלים מספר מבנים סמוך לכביש זה. אחד מהם, בית השלום, כונה פעם בתקשורת "בית המריבה" בגלל העימותים שהיו בו בדרישה לישבו. כיום מתגוררות בו משפחות יהודיות רבות. כביש זה מוביל היישר למערת המכפלה וליישוב היהודי בחברון.

מתוך המדריך לאנרכיסט: "תעקבו אחר מתנחלים. צייצו, צלמו תמונות וסרטונים. אם מישהו נעצר, נסו לברר את שמו וגילו ותעקבו אחריו לתחנת המשטרה. אם גרמתם לשוטר לצעוק זה טוב, הוא יפלוט מידע"

בחלק היהודי של העיר, המהווה כ־3% בלבד מחברון־רבתי, עיר שבה מתגוררים מאות אלפי פלשתינים, גרים כ־1,000 ישראלים. רובם מתגוררים בשכונות אברהם אבינו, בית הדסה ותל רומיידא, אך בשנים האחרונות ישנה מגמה של "גאולת בתים", במסגרתה נרכשו מספר בתים למגורים מחוץ לאזור המסורתי.

בשל מיקום היישוב היהודי, עמוק בתוך חברון, והפיגועים הקשים שידע בעיקר באינתיפאדה השנייה, כדוגמת רצח התינוקת שלהבת פס מירי צלף פלשתיני, הפך האזור כולו למעין מבצר. החנויות הפלשתיניות שהיו במקום נסגרו ולא נפתחו עד היום, אסור לפלשתינים לנהוג בכבישים הללו, ומחסומים מבוצרים הוצבו בכל נקודת תורפה. בעוד שאמצעי הזהירות הללו, המלווים בכוחות גדולים של צה"ל, מג"ב ומשטרה, נחוצים כדי להגן על הישראלים, הם מצטלמים נורא ומשמשים את ארגוני השמאל כדי להוכיח כביכול כי ישראל הינה מדינת אפרטהייד. העובדה ש־97% משטחי העיר הם פלשתיניים לחלוטין, וישראלי שנכנס אליהם מסתכן בנפשו, נופלת על אוזניים ערלות.

ארגוני השמאל מנצלים היטב את התמונות והמראות על מנת לבסס דה־לגיטימציה לישראל. דוגמה לכך ראינו ביום שישי האחרון, אז סיור של ארגון "שוברים שתיקה" הסתיים בעימות חזיתי עם לוחם גבעתי. לצד הגינויים שהלוחם ככל הנראה תקף פיזית את פעיל השמאל הקיצוני ללא סיבה, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר באנשים אשר מחפשים פרובוקציות, ומשתמשים במצלמות ככלי נשק. כך, צוות של "אל ג'זירה" שהגיע לאחרונה לחברון התעמת במשך דקות ארוכות עם חיילים שזעמו על שהצלם תיעד את המחסום, דבר האסור על פי הנהלים וידוע לצלם המקומי היטב.

"התקשורת נזכרת בחברון כשיש אירוע קיצון מצד יהודים, אבל זה נדיר יותר. לעומת זאת, יש בחברון פעילות אנרכיסטית יומיומית, אנשים שמגיעים למקומות קבועים כדי להתסיס את השטח, לייצר מציאות של עימות עם התושבים המקומיים, להפריע לצבא ולגרור את הלוחמים למקומות פחות טובים", אומר סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, כיום מזכ"ל תנועת "הביטחוניסטים" שמילא בעבר לא מעט תפקידי פיקוד בעיר הנפיצה. "כל יום חוסמים את הפעילות של צה"ל. מפריעים ללוחמים, חוצצים ביניהם לבין אנשים שהם צריכים לעצור ומעודדים אלימות של ערבים כדי לייצר צילום. שמעתי השבוע איש מילואים שסיפר כי מפקד הפלוגה אמר להם להשאיר את הנשקים בחדר ולצאת עם מצלמות, כי זו המשימה. המפקדים לומדים שהמשימה העיקרית היא לא להצטלם רע. הם חוששים יותר מהתחמושת של המדיה".

חברון, יודע כל לוחם בהווה או בעבר, היא משהו אחר. לעומת פעילות בכל גזרה אחרת ביו"ש, בחברון העימות החזיתי מול אוכלוסייה פרובוקטיבית הוא חלק מהמציאות. ה', למשל, שירת ארבעה חודשים בגזרה ומספר כי למרות שהיה כביכול באזור יותר שקט, בכניסה לקריית ארבע, גם הוא נתקל בפרובוקציות. "בגזרה של הפלוגה השכנה היו כל הזמן הפרות סדר ובעיות, אבל גם אצלנו לא היה שקט. היתה לנו עמדה שכל יומיים הגיעו אליה ילדים וזרקו לעברנו אבנים, ולא יכולנו לעשות להם כלום. מדובר בגזרה מאוד רגישה תקשורתית. היא לא גזרה חמה, כמו שכם או ג'נין, אבל החיכוך הוא יומיומי. הזהירו אותנו כשנכנסנו לגזרה, אמרו לנו שמסתכלים על כל צעד שאנחנו עושים, ושאנחנו חייבים להקפיד על ערכי צה"ל".

מאור רדה שירת בחברון ב־2018 ומספר שעימותים מילוליים היו עניין שבשגרה. "לארגוני השמאל יש סיורים קבועים שבהם הם עושים הנדסת תודעה לקהל שאיתם. בכל פעם שהם היו מגיעים - כוח אבטחה נצמד אליהם. למובילי הסיור אין לרוב אינטראקציה עם החיילים, אבל אלו שמגיעים איתם כן מנסים להתעמת לעיתים. החיילים לא פראיירים, הם עונים. זה בוער בכולם, ללא קשר לימין או לשמאל. היו מקרים שראיתי התגרויות, עימותים מילוליים. תראה את האירוע האחרון. זה שהוכה על ידי החייל מבסוט, הוא קיבל את הצילום שלו. כולם מגיעים לשם עם מצלמות כדי לנסות לתעד אירוע שכזה".

"היו לי עשרות חיכוכים עם אנשי שמאל וערבים", אומר גם ג', ששירת בעבר כקצין בחברון. "כל עוד לא מכניסים דעות פוליטיות הכל בסדר. הבעיה היא שהרבה פעמים החיילים מכניסים דעות פוליטיות. זו טעות. יש לנו סמכויות, אפשר להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות. כשאתה מתחיל להרביץ זה אומר שאיבדת את העשתונות. חברון היא עיר מאתגרת. יש גם שמאלנים קיצוניים וגם ימנים קיצוניים שמחפשים בעיות, וחיילים מתלהמים עלולים ליפול לפח שכזה".

סא"ל (במיל') בוסקילה, מצידו, סובר כי הבעיה היא בהתנהלות של מקבלי ההחלטות, שלא עוצרים את הפעילים עוד בטרם נכנסו לחברון, דבר שמוביל לעימות כמעט ודאי. "האנרכיסטים האלו מגיעים בכוונה לחברון כדי להביא את החייל לנקודת קצה, למציאות בלתי אפשרית. בסביבות 2012 מפקד אוגדת איו"ש דאז ניצן אלון הבין שארגוני השמאל הרדיקליים הם מייצרי החיכוך המרכזיים ובנה צוות עבודה שחלק ממטרתו היה להתמקד בארגונים האלו ולמנוע מהם להגיע. הבעיה היא שהפעולות האלו לא נעשו בחברון. לא ייתכן שהארגונים הללו הם הסיבה לחוסר היציבות באזור כבר כל כך הרבה שנים. לכל אדם יש נקודת סף. שר הביטחון גנץ דחף ילד כי זרקו עליו משהו, אז חייל צעיר? כשאתה דוחק אדם לפינה יותר מדי זמן הוא עלול להישבר, וראוי שבצבא יתייחסו לכל האירוע ולא רק לתקיפה המצערת".

דור שני למתנדבי הקיבוצים

לצד הארגונים הישראליים, כדוגמת "שוברים שתיקה", פועלים מספר ארגונים בינלאומיים אשר מזרימים למקום מתנדבים. בעבר היו מספר לא מבוטל של מקרים שבהם מתנדבים מחו"ל סייעו למחבלים, פעלו באופן חד־צדדי, או התעמרו במתיישבים. על רקע המקרים הללו, למשל, הופסקה פעילותם של אנשי ארגון TIPH, צוות משקיפים בינלאומי שפעל מאז הסכם חברון ועד 2019.

"החיכוך בחברון עם צה"ל והמתיישבים גדול בהרבה מבכל מקום אחר", מסביר גלעד אך, יו"ר ארגון "עד כאן", מדוע הפכה העיר לזירה כל כך מבוקשת בקרב פעילי שמאל מחו"ל. "יש להם דירות בעוד מקומות, כמו שכם ורמאללה, אבל שם אין חיכוך וזה לא מעניין. כבר אין להם את עזה וגוש קטיף, אז חברון זה האקשן. הם יוצאים מהדירות של הארגונים וחוצים את הכביש לשכונת אברהם אבינו, הכל עם מצלמות וצעקות. הם יושבים בבית קפה, שותים על חשבון בעל העסק ומתעדים את המחסומים ואת פעילות צה"ל. מדובר באנשים שאצל חלקם הוריהם התנדבו בשנות ה־60 וה־70 בקיבוצים. פעם הקמת המדינה היהודית היתה האתגר, וכעת האתגר הוא הקמת מדינה פלשתינית. 40% מהם תמימים ומנצלים אותם, 60 האחוזים האחרים יודעים בדיוק מה הם עושים".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "הם מפריעים ללוחמים, חוצצים בינם לבין אנשים שצריכים להיעצר ומעודדים אלימות ערבים כדי לייצר צילום. המפקדים לומדים שהמשימה העיקרית היא לא להצטלם רע"

כאלו הם גם פעילי ארגון ISM - "תנועת הסולידריות הבינלאומית". זהו ארגון שטוען כי באמצעות פעילות של אזרחים זרים ניתן לערער את השליטה הישראלית ביו"ש. את מטרתם הם מגשימים באמצעות מה שהם מגדירים הגברת המודעות בעולם לסבל של הצד הפלשתיני. הם נוהגים להשוות את ישראל למדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה ותומכים בגלוי בחרם על ישראל כחלק מקמפיין ה־BDS. מתנדבים מגיעים ממדינות שונות באירופה, מתגוררים בדירות של הארגון ויוצאים לפעילויות שונות, שבמרכזן תיעוד של פעילות צה"ל מול הפלשתינים והעלאת אירועים בחברון לרשתות החברתיות.

בחשבון היוטיוב של הארגון ניתן לראות את סוג התיעודים שהם מעלים, ובעיקר את החד־צדדיות שבה הם נוקטים כדי לעורר דה־לגיטימציה. תחת כותרות לוחמניות הם מתעדים אירועים, חלקם כמעט יומיומיים, ובעזרת מסגור יעיל הם הופכים אותם לעוול. כך, לוחם שדרש מהמתנדבים, אשר פועלים תחת מסווה ואינם מזוהים כאקטיביסטים, להתפנות מאזור מסוים - זכה לכותרת "כוחות הצבא תוקפים מפגינים בחברון הכבושה". לוחמים שהתגודדו מסביב לרכב פלשתיני שעצר מול מחסום, ככל הנראה מחשש שמדובר ברכב ממולכד, הוגדרו כ"חיילים ישראלים מטרידים פלשתינים בחברון ומאיימים על פעילי זכויות אדם".

סרטונים רבים מתעדים עימותים בין פעילי השמאל לבין לוחמים, ולא מדובר במקריות. במדריך ההפעלה המסווג של הארגון, שנכתב ב־2017, הם מונחים בפירוש להתעמת עם כוחות הביטחון. "תעקבו אחר כל פלישת מתנחלים. צייצו, צלמו תמונות או סרטונים. אם ילד או מבוגר נעצר, נסה לברר את השם והגיל שלו ותעקוב אחריו לתחנת המשטרה. נסה לקבל מידע. גם אם אתה גורם לשוטר לצעוק עליך - זה טוב, כי הוא יפלוט מידע".

תצפיות על מחסומים

מדובר במדריך מפורט ביותר, שכולל את שיטת הפעולה של המתנדבים וכיצד הם צריכים לנהוג בכל מצב. מעין תדריך כמו נוהל פלוגה או תיק מוצב בצה"ל. "המשימה המרכזית שלכם היא להגיע לבתי הספר", נאמר בו. הם מונחים לעקוב אחר כל פעילות של צה"ל בסמוך לבתי הספר, ומעודכנים לגבי שעות הפתיחה של כל בית ספר ופעילותו. הם לא בוחלים בשקרים בוטים שקושרים את צה"ל לרצח. "לעיתים אם יש הוצאה להורג, בתי הספר מסיימים מוקדם".

בנוסף, הם מונחים "להגיע לתפילות ביום שישי, יחד עם ארגונים נוספים, בדגש על מסגד איברהים (מערת המכפלה). עליכם לעקוב אחר הפעילות במחסומים". בשבת מונחים הפעילים לעקוב אחר תנועת המתיישבים בציר המתפללים, הדרך שמובילה מקריית ארבע למערת המכפלה ושבה הולכים מתיישבים ברגל. הירידה לפרטים מפחידה: "הם הולכים למסגד איברהים, לחלק שבו כוחות הכיבוש התקינו בית כנסת".

יש לפחות צוות אחד שמסקר את כניסת המתנחלים השבועית בשבתות. בזמן קיץ זה בסביבות 17:00 ובשעון חורף בסביבות 15:30, תלוי במזג האוויר ובמצב בחברון. העיתוי עשוי להשתנות או ש"הפלישה" כדבריהם תבוטל. "סביר להניח שהפלישה תבוטל אם יהיה שלג או גשם כבד. נראה שהמתנחלים או כוחות הצבא הגדולים שמלווים אותם לא אוהבים במיוחד מזג אוויר גרוע. פלישת המתנחלים מתחילה בדרך כלל משני מקומות - השער הצהוב (השער המערבי של קריית ארבע - ח"ג) או הכניסה האחורית (היציאה הדרומית של קריית ארבע - ח"ג)".

מאור רדה, לוחם ששירת בחברון: "חלקם מגיעים בשביל להתעמת. תראה את האירוע האחרון. זה שהוכה על ידי החייל מבסוט, הוא קיבל את הצילום שלו. כולם מגיעים עם מצלמות כדי לנסות לתעד אירוע כזה"

יצוין כי לפני 20 שנה ניסו מחבלים לרצוח ישראלים שחזרו ממערת המכפלה בציר המתפללים, אך מכיוון ששעון חורף הוחל ימים ספורים קודם לכן הם הגיעו מאוחר. 12 לוחמים ואנשי כיתת הכוננות, כולל מח"ט יהודה אל"מ דרור וינברג, נהרגו בקרב. מידע מודיעיני על פעילות צה"ל והמתיישבים שמגיע למחבלים מקל באופן משמעותי על יציאה למסע הרג כזה.

חלק ניכר מהמדריך הינו פירוט על המחסומים בחברון, שכולל גם תיאורים ושעות פעילות שלא היו מביישים ארגון ריגול מקצועי. כוחות הביטחון מקפידים שלא לאפשר לצלם את המחסומים ודורשים מפעילי שמאל למחוק את התמונות, כך שאי אפשר להימנע מהמחשבה שמדובר בתיעוד ממצלמה נסתרת.

כך, לגבי המחסום שצמוד למערת המכפלה הם כותבים מה שעות הפתיחה שלו ומתי הוא פתוח ליהודים. "פלשתינים רבים נורו כאן ולכן יש כאלו שמעדיפים לא לעבור בו", הם גורסים. מחסום נוסף הוא זה שממוקם בכניסה היהודית למערת המכפלה, או כפי שהם מגדירים זאת "40 האחוזים הבלתי חוקיים שנגנבו על ידי הישראלים". לטענתם, נכון לרגע כתיבת המדריך, "חל איסור על המשקיפים להגיע לשם והם נאלצו לעזוב במהירות".

אחד המחסומים שעליו הם שמים דגש מכונה על ידם "מחסום קוויטון". הם מתארים אותו כמחסום בעייתי שסביבו לא מעט עימותים. "יש די הרבה גז מדמיע במחסום הזה וגם הרבה יידויי אבנים. הילדים יכולים לעיתים קרובות להטריד גורמים בינלאומיים, במיוחד אם הם לא מכירים אותנו", הם מתארים, אך מתעלמים מהגורמים שמתחילים בכל עימות שכזה - הפלשתינים עצמם. במקום זאת הם מתמקדים בכוחות הישראליים: "המחסום הזה ראה כמויות מדהימות של גז מדמיע, לעיתים ההשפעות היו קיצוניות מכדי להמשיך לספור כמה רימונים נורו - לא רק לעבר הילדים ובתי הספר אלא גם בכל השכונה, כצורה של ענישה קולקטיבית. לעיתים רחוקות כוחות ישראליים עשויים לירות גם כדורי פלדה מצופים בגומי".

באחד מתיאורי המחסומים הם שבים ומוסרים מידע שיכול לסייע למפגעים פוטנציאליים לבצע את זממם. "מחסום תחנת האוטובוס", הם מכנים את המחסום בכניסה לכביש הגישה שמוביל למערת המכפלה, שמולו תחנת אוטובוס ישראלית שבעזרתה נוסעים לקריית ארבע ומשם צפונה לירושלים. "היא מיועדת לאוטובוס המתנחלים. ברגע שמתנחל עומד שם ומחכה, אחד מהחיילים צריך להגיע מהמחסום ממול 'לשמור' עליו", הם מזלזלים בסכנה שניצבת בפני המתיישבים מהמחבלים. גם כאן לא מדובר באיום תיאורטי: בנובמבר 2020 הגיע מחבל לתחנת האוטובוס. באותה השעה עמד במקום אזרח ישראלי. לוחמי צה"ל ומג"ב הבחינו בהתנהגות חשודה של המחבל, בן 16, וקראו לו לעצור. במהלך הבידוק השליך לפתע סכין לעבר הרצפה.

להיזהר מגולני

"לוחמי גולני עוטים כומתות חומות והסמל שלהם הוא עץ ירוק על רקע צהוב. זהו אחד הכוחות הרגליים המעוטרים ביותר מקרב יחידות בצה"ל והם 'מפורסמים' בהתנהגות התוקפנית שלהם כלפי פלשתינים. בדרך כלל הם מוצבים על הגבול עם לבנון או בתוך עזה", מתוארים הלוחמים.

בזה אחר זה מתארים הכותבים של ארגון השמאל הרדיקלי את יחידות צה"ל השונות שמשרתות לעיתים בחברון. הם מדרגים את היחידות על פי מסוכנות ואתגרים, וניכר כי הם יודעים היטב במי אפשר להתעמר יותר ועם מי לא כדאי להתעסק. עם זאת, המידע שעליו הם מסתמכים, נכון לרגעי כתיבת המסמך ב־2017, לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה. כך, הם טוענים שלוחמי גולני הינם לוחמי קבע, זאת לעומת לוחמי גבעתי או הנח"ל. את חטיבת כפיר, שפועלת רבות באזור חברון, הם מגדירים ככאלו ש"אומנו להיות כוחות מיוחדים, ולכן הם נועלים מגפיים אדומות במקום מגפיים שחורות רגילות".

הם גם מבדילים בין לוחמי צה"ל למשטרה וללוחמי מג"ב ויס"מ, שנחשבים בעיניהם כאלימים יותר וכבעלי סמכויות נרחבות יותר לעכב ולעצור אותם. "המשטרה היא המשטרה הישראלית ותפקידיה כוללים פשע, לחימה, בקרת תנועה, שמירה על ביטחון הציבור ופעילות נגד טרור. משמר הגבול הוא הכוח הלוחם של המשטרה. הבחורים האלו יכולים לעצור אז תיזהרו איתם. הם יכולים להיות די כועסים או מפחידים בחברון. היס"מ היא יחידת הלוחמה בטרור. הם צברו מוניטין של מעצר פלשתינים תוך שימוש בכוח וברוטליות מופרזת", הם מתארים. ישנם גם תיאורים של מספר מוצבים בעיר, כולל תמונות.

"אי אפשר להתחמק מהחיילים הישראלים בחברון בגלל המחסומים הרבים. הם עוצרים את אנשי ISM לעיתים קרובות ומבקשים פרטים ודרכונים. החיילים עשויים להתייחס אליך טוב ולספק לך מידע, אך זה גם יכול לגרום לבעיות. יש פעילים שלא אוהבים לתת לחיילים את הדרכון שלהם וזה בסדר, אבל כנראה שהם לא יורשו לעבור". הם מבהירים כי אין מקום להיות ידידותיים ולשוחח עם החיילים: "לא להיות ידידותיים לחיילים, לא לשוחח איתם בשיחות חולין או ללחוץ ידיים. אם הפלשתינים יראו אותנו מחייכים ומדברים איתם - זה יעשה להם רושם רע והם עשויים לחשוב שאנחנו משתפי פעולה. במצבים כמו מעצרים או פשיטות על בתים כדאי לדבר בנימוס לחיילים כדי לקבל מידע. אם מתנחלים תוקפים אותך - כדאי לדבר עם החיילים, מכיוון שאכפת להם שאתה תשרוד, לא יותר, כי אחרת יהיו עליהם כתבות רעות".

"לעולם אל תגיד שאתה עובד עם ISM", הם מדגישים את ההיבט החשאי. "אתה כאן בביקור, בטיול או כתייר". בנוסף מזהירים אותם כי אם הם מעוניינים להגיש תלונה במשטרה זה עלול לקחת זמן. "כניסתם של כמה אנשי ISM שהגישו תלונות רשמיות על התקפות מתנחלים נאסרה כשניסו להיכנס שוב לישראל. יכול להיות שזה מקרי, אבל גם יכול להיות שזו תוצאה ישירה של התלונה". במקרה שפעיל נעצר, מורה להם המדריך: "הסתר את כרטיסי הזיכרון של המצלמה שלך ומידע רגיש". אם בצה"ל פושטים על הדירה שבה הם מתגוררים, מורה המדריך שוב להיפטר מהמסמך המסווג ולהסתיר את כרטיסי הזיכרון: "גרביים זה מקום טוב".

"אוחנה לובש טי שירט ופעמים רבות חובש כיפה. נוהג באמבולנסים. מתגורר בקריית ארבע ומסתובב באזור מערת המכפלה", נכתב במדריך. להסתה נגדו הם צירפו מספרי זיהוי של האמבולנסים

המגמה החשאית של הארגון, שמעלה סימני שאלה בוהקים בנוגע לאופי פעילותה, נושאת פרי. במסמך מסווג שעוסק בפעילות הארגון מדווחים מנהליה כי "אף אחד לא יודע על ISM. אין בעיות עם הפעילים בשטח". אחת ההצעות במסמך היתה להזדהות בשמות בדויים בפני לוחמי צה"ל על מנת שאלו לא יוכלו לפעול נגדם. "אפשר לשנות את השם כדי לבלבל את החיילים", נכתב שחור על גבי לבן.

וישנו גם אויב נוסף: המתנחלים. הדגש הוא על מספר מתיישבים מוכרים היטב בחברון שפעילים בה כבר תקופה ארוכה. אחד הבולטים שבהם הוא עופר אוחנה, חובש ארגון "הצלה ללא גבולות יו"ש" שנפצע קשה בפיגוע שהתרחש בעיר בתחילת נובמבר. "עופר אוחנה לובש חולצת טי שירט ופעמים רבות חובש כיפה. נוהג באמבולנסים. מתגורר בקריית ארבע ונוהג להסתובב באזור מערת המכפלה, שכונת סלימה, בית הספר זאיד ג'אבר וציר המתפללים. אזהרות: מטריד, מקלל, מצלם, מונע טיפול רפואי לפצועים (ככל הנראה מדובר במחבלים - ח"ג) וקיימת אפשרות לתוקפנות". להסתה הבוטה נגד אוחנה הם הוסיפו גם מספרי לוחיות זיהוי של האמבולנסים שבהם הוא נוסע ותמונות שלהם, וכן מספרי אמבולנסים שאינם שלו. מדובר בהתרת דמו של אוחנה, לא פחות, שכן הדבר מסמן אותו כיעד ואף מספק סימנים לזיהויו.

פעילים נוספים שנמצאים על הכוונת של ארגון השמאל הרדיקלי הם ברוך מרזל, שאותו הם מגדירים "פוליטיקאי ישראלי רדיקלי ומזוקן", אדם ששמו אינו ידוע להם שלטענתם הינו "תוקפני, פועל באלימות פיזית ותוקף עם מכוניתו", וישראלים נוספים. מדובר בתושבי היישוב היהודי בחברון שנוהגים להתעמת איתם ועל כן ככל הנראה הם רואים בהם איום.

"ארגון ISM הוא ארגון חצי־צבאי אשר מגייס פעילים ברחבי העולם, שולח אותם לישראל, אוסף מידע מפורט על עמדות צבאיות ברחבי יו"ש ועל יחידות צה"ל ואזרחים ישראלים", אומר אך. "הם מתעדים מחסומים וכותבים באילו שעות כל אחד מהם פתוח וכיצד הוא פועל. זה איסוף מודיעין לכל דבר ועניין, ואני לא בטוח שכל צבא היה מאפשר את זה. מדי שבוע יש להם פגישה עם יתר הארגונים בחברון, ויש שני אנשי רשות פלשתינית שמפקחים על הפגישות ושומעים הכל. המסמך הזה הוא מתנה למחבלים. ראש עיריית חברון תייסיר אבו סנינה הוא מחבל מורשע שרצח שישה ישראלים בחברון, איש חמאס מובהק. הם נותנים לו את כל המידע. בגלל שהם אירופאים ובלונדינים מותר להם לעשות הכל? חייבים לשים לזה גבול, ובינתיים מדינת ישראל לא יודעת כיצד לנהל את המצב". 

חרף מאמצינו, לא הצלחנו לקבל את התייחסות ארגון INS לדברים.