כשהאנרכיה משתוללת ברחובות, אין ברירה אלא לאחוז במקל

"חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים" ("Solitary, poor, nasty, brutish and short"). כך, בניסוח קרוב לשלמות מקראית, מסכם תומס הובס ב"לווייתן" את חיי האדם במצב ה"טבעי". יש רגעים נדירים שהמציאות מעניקה לך הצצה לג'ונגל ההובסיאני, רגעים שבהם יש להפנים בכאב כי הווילה שנבנתה בכישרון ובמאמץ מתמשך עומדת בפני סכנה מוחשית.

אתן לכם דוגמה קטנה מבין מאות דוגמאות בחודש. לא מיליציות חמושות בגליל, לא רצח, לא שוד, לא פרוטקשן - סתם נסיעה יומיומית בדרום.

סרטון מיום שלישי, כביש הכניסה לבאר שבע. שלושה בדואים על אופנועים, בלי קסדות, מפריעים לתנועה ומסכנים את עצמם ואת הנהגות והנהגים סביבם. לא סופרים אף אחד. אנרכיה מוחלטת. מבחוץ חיות הטרף אורבות על הגדר, בשעה שגידולי הפרא מאיימים לפרוץ מבפנים. קיר הברזל של ז'בוטינסקי, קיר הברזל שבן־גוריון אימץ, סדוק מבפנים.

במאה ה־17 חי לו הוגה הדעות תומס הובס, שלמעשה ניסח את מקור החוק המודרני. על פי הובס, במצב הטבעי, כשאין חוק וריבון, מתקיימת מלחמת הכל בכל, או בציטוט הביטוי שנטבע בידי המחזאי הרומאי פלאוטוס במחזהו "החמורים": "Homo homini lupus est" - "אדם לאדם זאב". מצב שבו אימת המוות הקבועה גורמת לכך שבני אדם נאלצים לחיות "חיים בהמיים קצרים ומאוסים". וכי לא למדנו בבראשית "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"?

במסה "תרבות בלא נחת" פרויד ניתח את מצב האנושות. "בני אדם אינם יצורים עדינים, הרוצים להיות נאהבים, שלכל היותר יגנו על עצמם אם הם מותקפים. להפך, הם יצורים שבתוך האינסטינקטים הטבעיים שלהם יש נתח רב עוצמה של תוקפנות.

"כתוצאה מכך, השכן שלהם הוא עבורם לא רק פוטנציאל לעזר בעבודה או אובייקט מיני, אלא גם מי שמפתה אותם לספק את תוקפנותם כלפיו, לנצל את יכולתו לעבוד ללא פיצוי, להשתמש בו מינית ללא הסכמתו, לתפוס את רכושו, להשפילו, לגרום לו כאב, לענות ולהרוג אותו. Homo homini lupus. לאיזה אדם, מול כל ניסיון החיים שלו וההיסטוריה, יש רצון ואומץ לערער על הקביעה הזו?".

2,000 שנה לפני פרויד ו־1,700 לפני הובס, רבי חנינא סגן הכוהנים ניסח זאת במשפט מחץ אחד בפרקי אבות: "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". הפתרון של הובס ושל רבי חנינא סגן הכוהנים היה יצירת הסכם חברתי, חוזה בין האדם לריבון, שהניח את התשתית לרעיון המדינה המודרנית.

בתמציתו החוזה אומר כך: אני, ישראל ישראלי, מפקיד בידיך, הריבון, את הזכות הטבעית שלי להשתמש בכל האמצעים העומדים ברשותי כדי לשרוד, ובתמורה אתה, הריבון, מעניק לי הגנה וביטחון באמצעות מערכת אכיפת חוק ומשפט. ב"לווייתן" הובס חרש את התלם בדרך לתפיסה המודרנית של מדינת החוק, אבל הפרדוקס הוא שהובס עצמו היה בכלל תומך מלוכה. "לווייתן" הופיע ב־1651 ככתב פולמוס להגנה על המלוכה האנגלית בעת המהפכה הפוריטנית, שסופה הוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון ועליית שלטונו הרפובליקני של אוליבר קרומוול.

"לווייתן" ביקש למצוא חיזוק לתפיסת המלוכה, אבל שלא מתוך זכות שמיימית או ירושה, אלא כאמנה חברתית נצרכת. החיבור שנועד לחזק את המלוכה הפך לאחד האדנים בגיבוש תפיסת זכויות האדם המבוססת על אמנה חברתית.

גם הסיפור של רבי חנינא סגן הכוהנים מורכב יותר. התנא, שדרש בעד מוראה של מלכות, היה על פי חלק מהמסורות אחד מהרוגי מלכות שהוצאו להורג בידי השלטון הרומי. את דעתו אמר על אף הביוגרפיה שלו. אילו רבי חנינא היה נהנה ממנעמי השלטון הרומאי, אפשר היה לומר שהוא מדבר מפוזיציה. אבל רבי חנינא היה "סגן הכוהנים" נצחי. הסגן של הכהן הגדול.

בכל פעם שהשלטון המושחת מינה כהן גדול, הוא לא הוציא את שנתו. היה נכון להעריך שהגיע הזמן להכניס את המקצוען, את רבי חנינא, לתפקיד. אבל לא, שוב מינו מישהו מעליו בגלל קשרים וכסף, ולא בשל כישורים ותכונות. ושוב, ושוב ושוב. ולבסוף גם הוציאו אותו להורג בשריפה. אם יש מישהו שאי אפשר לומר עליו שהוא מדבר מפוזיציה - זה הוא, ולכן דבריו כה חשובים.

כאן היה אמור לבוא קטע אחר, שנועד להסביר שגם הח"מ, על אף ביקורתו החריפה על מערכת אכיפת החוק והביורוקרטיה "הממלכתית", מודע לחשיבותן. כי, כאמור, אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו בלעו. אבל אז, בבולמוס קריאה לילית בעקבות הובס, חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה באתר פרויקט בן־יהודה. מאמר של זאב ז'בוטינסקי מ־1910, "הומו הומיני לופוס", שנכתב בתגובה למהומות ג'ונסון־ג'פריס בארה"ב, מהומות הגזע הארציות הראשונות בארה"ב.

ב־4 ביולי 1910 התקיים קרב איגרוף בעל ממדים מיתיים, "קרב המאה" שמו. המתאגרף הלבן ג'יימס ג'פריס, אלוף לשעבר במשקל כבד, חזר מגמלאות כדי להתמודד על תואר אלוף העולם במשקל כבד מול ג'ק ג'ונסון, אלוף העולם השחור.

"התקווה הלבנה הגדולה" כונה ג'פריס, ומאותו קרב מקור הביטוי. ג'ונסון הביס את ג'פריס, ובעקבות חגיגות ניצחון של שחורים יצאו לבנים לפרוע בהם. בתוך יומיים נהרגו עשרה בני אדם בשש מדינות שונות.

במאמר שכתב ז'בוטינסקי הוא משווה בין הגזענות שחווים שחורים אמריקנים לאנטישמיות שחוו יהודי אירופה. זהו טקסט נוקב, הומני וכואב. ז'בוטינסקי במיטבו. אבל הסיום שלו אפי. אני מעלה השערה, אין לי תימוכין, אבל כשתקראו את השורות הבאות תבינו מדוע יש מצב שהן הבסיס לרעיון קיר הברזל שיפורסם ב־1923.

"חכם היה הפילוסוף שאמר: homo homini lupus, רע מן הזאב אנוש לאנוש", כותב ז'בוטינסקי, "ועוד ימים רבים לא נוכל לתקן זאת, לא על ידי רפורמה בסדרי המדינה, ולא בעזרת התרבות, ואף לקח החיים המר לא יועיל. אוויל האיש המאמין לשכנו, ויהא השכן טוב לב וחביב ביותר. אוויל האיש הסומך על הצדק: אין הצדק קיים אלא בשביל מי שעומדים לו אגרופו ועקשנותו להופכו למנת חלקו. כאשר מוכיחים אותי על שאני מטיף להתבדלות, לאי־אמון ולשאר דברים שהם קשים לאניני הדעת, יש ואחפוץ להשיב: אני מודה באשמתי. אני מטיף לכל אלה ואוסיף להטיף; כי ההתבדלות, אי־האמון, עמידת 'שמוֹר' בכל עת, מקל חובלים ביד בכל עת - הנה האמצעי היחידי להחזיק מעמד כלשהו בהתנצות זאבים זו".