כל הסיבות שבגללן לא תוקם פה מדינת הלכה

1. צורך היה לאומתנו לחזור על אותם סיפורים שנה אחר שנה, עד שהפכו לסיפורים מכוננים, אמיתות היסוד שלנו, שבאמצעותן ניווטנו את דרכנו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה. במיוחד ספר בראשית, ש(כמעט) אין בו הלכות או מנהגים אלא תיאור עומק של השורש שממנו הסתעפנו באלפי שנותינו. שאבנו ממנו כוח ונחמה, ובעיקר הבנו כיצד לקרוא את ההיסטוריה ואת האקטואליה שבכל דור, כדי להמשיך בדרכנו הארוכה מרומא לירושלים.

השבת נקרא על התאומים המפורסמים ביותר בעולם: יעקב ועשיו, המתגוששים הנצחיים. לא מדובר רק בדמויות מסוימות שחיו בזמן מסוים בהיסטוריה, אלא בייצוגים, ארכיטיפים, אפשרויות קיום.

רבקה ההרה סובלת ומבקשת להבין מה קורה בגופה. התשובה אינה אישית: "שְׁנֵי גוֹיִם (עמים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". אנחנו נזרקים מהתחום האישי־אנושי אל התחום הסמלי, ההיסטוריוסופי. הרחם של רבקה מתואר כזירת התגוששות עולמית בין שני כוחות. "...וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". שונים לגמרי.

2. לפני מותו מתכוון יצחק הזקן לברך את בנו הבכור עשיו, ולהעביר לו את ירושת אברהם. לא רק הירושה הארצית, אלא בעיקר החזון להקים עם מיוחד הנושא בשורה מוסרית לעולם. רבקה שומעת ודוחקת ביעקב להיכנס אל אביו מחופש לאחיו כדי לקבל בעצמו את הברכה. פעמים רבות בצמתים ההיסטוריים שבמקרא מופיעות הנשים כדי לנווט את מהלך המאורעות.

יעקב נכנס אל חדרו של יצחק כ"לא הוא". הוא מתעטף בבגדים אחרים ונבלע בזהות שאולה. הוא לא בנוי למעמדים מסוכנים כאלה; זה ניכר מהיסוסיו: "הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק; אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי... וְהָיִיתִי... כִּמְתַעְתֵּעַ - וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה!". לכן הוא יעבור תהליך מורכב, טרנספורמציה. אל חדרו של יצחק נכנס יעקב אחד ויצא יעקב אחר.

כדי להבין מה חווה יעקב, אפשר לקרוא את דברי יצחק אביו, שעה שעשיו (האמיתי) נכנס אליו והוא מבין לראשונה שמי שהיה אצלו קודם אינו עשיו: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד". זאת אינה עוד חרדה, אלא אימה איומה הבולעת כל רגש אחר. ואכן רש"י בשם המדרש מציין: "ראה גיהינום פתוחה מתחתיו".

ברגעים האלה שיעקב אוזר אומץ ועושה מה שחשב עד אז לבלתי אפשרי, הוא מבין שהתחפושת כבר חרגה מגדר תעלול ואפילו רמייה. הוא כבר לא יפשוט את הבגדים מעליו; התחפושת דבקה בבשרו ובנשמתו

ואם כך יצחק - על אחת כמה וכמה יעקב. רגעי האימה שעבר בחדר אביו החלו ממבחן הקול שערך לו יצחק - "מי אתה?"; לאחר מכן החקירה המלווה - "מה זה מיהרת למצוא, בני?" (מה עונים, מהר, אין זמן!), דרך מבחן המישוש: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי, הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא?"; ולבסוף מבחן הריח: "גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי... וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו". כל מבחן ואימת הגילוי עם הקללה האיומה שעלולה לבוא בעקבותיה. כשיעקב עובר את המבחן הראשון ונושם מעט, מגיע המבחן השני ומצמית אותו, ושוב אנחת רווחה, ואז מבחן שלישי ורביעי. לא נותרה בו נשמה. הדם אוזל מגופו וליבו מאיים להתפקע - בלשוננו: "פחד מוות". כך תיארו זאת חכמינו: "נשפכו מים על שוקי יעקב ורפה ליבו כשעווה, וזימן לו הקב"ה שני מלאכים - אחד מימינו ואחד משמאלו - והיו אוחזין במרפקו כדי שלא ייפול'". אפילו הם נזקקו לתיאור נוכחות אלוקית שתמכה ביעקב, כדי להסביר כיצד לא התעלף מפחד.

3. התיאור הזה חיוני משום שהוא מסביר כי מה שאירע באותה שעה ארוכה כנצח, היה מעמד של עקידה. עם היכנסו לחדר, הוא נעקד. לאחר מכן לא ישוב להיות מה שהיה. מתוך האימה העמוקה הוא נולד מחדש. בתרבויות רבות האדם העוטה עליו תחפושת עובר תהליך סמלי של מיתה והיוולדות מחדש, ממש כמו התולעת הנכנסת לפקעת והופכת גולם, לקראת לידתה כפרפר.

ברגעים האלה שיעקב אוזר אומץ ועושה מה שחשב עד אז לבלתי אפשרי, הוא מבין שהתחפושת כבר חרגה מגדר תעלול ואפילו רמייה. הוא כבר לא יפשוט את הבגדים מעליו; התחפושת דבקה בבשרו ובנשמתו. כשייצא מחדר אביו, יעטה על עצמו גם משהו מֵעֵשָׂיו. בחדרו של יצחק הוא החל בתהליך שיימשך בבית לבן ויגיע לשיאו במאבק עם המלאך, כלומר בהתמודדות החוזרת פנים אל פנים עם עשיו.

בתהליך ארוך הוא יבין, שאם הוא רוצה להמשיך את הבשורה האברהמית, הוא אינו יכול להישאר "איש תם, יושב אוהלים", אלא חייב לסגל לעצמו גם תכונות עֵשָׂיוִויוֹת, "איש יודע ציד, איש שדה". אומה בריאה אינה יכולה להסתמך על יושבי אוהלים בלבד - לא אוהלי מקנה, גם לא אוהלי תורה ומדע. אומה זקוקה גם לאנשי מעשה - אנשי צבא, כלכלה ותעשייה.

בחדר ההוא, מול אביו העיוור (ממש כמו יונה בבטן הדג), יעקב פוגש סוף־סוף את יצחק. במשך השנים התרחק מאביו והלך אחר אמו. כי אבא אהב את האח האחר, האדום, המקובל, הגיבור הנערץ. עכשיו, בחדר האפל (קמרה אובסקורה) של יצחק שאינו רואה אלא שומע, ממשש ומריח, הוא מבין שיצחק אביו העדיף את עשיו, מכיוון שעשיו היה ההפך ממנו (מיצחק), שכל חייו היה עולה תמימה, פאסיבית, נעקדת. יעקב מבין זאת; הוא ילמד להוסיף לעצמו את תכונותיו של עשיו. מדובר בעמל של חיים; אבל לבסוף הוא יצליח - "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם". משפט זה נאמר אחרי הפגישה המכרעת עם עשיו - "שלם", מכיוון שעכשיו הכיל בתוכו גם את אחיו התאום.

4. ההבנה הזאת מחזירה אותנו רטרואקטיבית לתחילת הסיפור ומאירה אותו. אם עד כה הבנו שרחמה של רבקה הכיל שתי אפשרויות קיום - שני גויים בבטנה ושני לאומים נפרדים עוד מבטן אמם - כעת אפשר להבין שהניגוד היה חיצוני בלבד. היות ששתי אפשרויות החיים, שני הקטבים, שכנו ברחם אחד, שני צדדים של אותו מטבע, ואסור היה לוותר על שום צד, לכן בחר יצחק בעשיו. כי את יעקב הכיר היטב, הוא דמה לו. גם הוא היה איש תם יושב אוהלים. לעומתם, עשיו היה משהו אחר לגמרי, חומר שמשפחת אברהם היתה זקוקה לו להמשך בנייתה. לכן, מהרגע שעשיו יצא מההיסטוריה של בית אברהם, היה על יעקב לשאת בתוכו גם את הנעדר, את העֵשָׂוִויוּת. וכך הוא יוצא לגלות מפחד אחיו הזומם להתנקש בו. אצל דודו לבן הוא ילמד וירכוש ניסיון, שיכשיר אותו לעמוד מול אחיו האדום.

שָׂרינו עם אומות שונות ומשונות, שָׂרינו עם כל סוגי השמד והמיתות המשונות שהעלה אי פעם אדם כלשהו בראשו, שָׂרינו עם גלי ההיסטוריה המכלים כל אומה ולשון - ויכולנו להם

אחרי 20 שנה הוא שב מהגלות אל הארץ המובטחת, ושם ממתין לו אחיו לסגור איתו חשבון ולרשת את ארצו. יעקב שומע שעשיו הולך לקראתו עם 400 איש. הוא פוחד - לא על עצמו, אלא על משפחתו - ולכן מתכונן, הן למשא ומתן דיפלומטי שיוביל לפיוס, והן למלחמה.

5. ואז זה קורה: עשיו (או שליחו) מתנפל עליו להורגו. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". הסיפור הזה הוא דפוס היסטורי שיחזור פעמים רבות: אתם לבד, אומר לנו האב השלישי, כפי שאני הייתי לבד. אמנם בדרככם ההיסטורית תפגשו בחברים לדרך, אבל ברגע האמת תיאלצו להתמודד לבד.

גם 20 שנה קודם, בבריחתו מעשיו, היה יעקב לבדו בדרך; כעת הוא ניצב מול סכנת מוות. משפחתו, אנשיו ורכושו עברו את נחל יבוק, ורק הוא נותר לבדו מהעבר השני. "עִברי" מציין המדרש: "כל העולם כולו מֵעֵבֶר אחד, והוא מעבר אחד". אבל אם בפעם הקודמת יעקב ברח, עכשיו, לאחר שיצא מהחממה המגוננת של הוריו ולמד בבית הספר של החיים, אימץ לעצמו תכונות עשוויות. הוא כבר לא בורח. הוא שב הביתה למולדת אחרי גלות ארוכה כדי לא לברוח יותר. לכן הוא נלחם ומנצח.

וכשהשחר עולה, מתחנן אויבו: "שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר"; ויעקב: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". לפנינו המעמד הסמלי שבו יעקב גורם לעשיו להודות במעשה הברכה, כלומר להודות בירושתו. וכך קורה: "וַיֹּאמֶר... מַה שְּׁמֶךָ? וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב... עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל". הנה, רק כשהוא שב לארצו ולא בורח מאויביו אלא נלחם ומנצח, מופיע שמנו הנצחי לראשונה: ישראל.

6. יש בשם "ישראל" ממד האוצֵר בתוכו את המסתורין של הקיום שלנו כעם וכחברה. ההסבר הראשוני הוא שיעקב שָׂרָה - התמודד, נאבק - עם אלוהים ואנשים, ויכול להם. "אלוהים" במובן של כוח (השוו: אֵילֵי הארץ, איל הון וכדומה), כלומר התמודדות עם כוחות שהופעלו עלינו ונגדנו במשך ההיסטוריה, כוחות קיבוציים, לאומיים ואישיים (אנשים).

כך כותב הרמב"ן, איש המאה ה־13 מגירונה שבחבל קטלוניה בספרד: "והעניין, כי המאורע כולו רמז לדורותיו, שיהיה דור בזרעו של יעקב, יתגבר עֵשָׂו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע בֵּיצָתָן (כלומר, לעקור אותם משורשם, לעשות בהם כלה)... ויש דורות אחרים שעשו עימנו כזה ויותר רע מזה; והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז 'וַיָּבֹא יעקב שָׁלֵם'". וכאילו מדבר הרמב"ן על דורו, על הכנסייה שרדפה אותו עד שנמלט מספרד והגיע לארץ ישראל ב־1267. הוא ראה אותה בחורבנה, ואף הספיק לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הרמב"ן לשיטתו קורא את התורה כצופן היסטורי ומדבר על דור שבו יגיע העם היהודי עד לסף כיליון, חלילה. אנחנו כיום יודעים מה שהוא לא הכיר. בעינינו ראינו את ניצולי הדור המסוים הזה.

ובפרספקטיבה של אלפי שנים אכן כך אירע לנו: שָׂרינו עם אלוהים ועם אנשים ועם אומות שונות ומשונות, שרינו עם כל סוגי השמד והמיתות המשונות שהעלה אי פעם אדם כלשהו בראשו, שרינו עם גלי ההיסטוריה המכלים כל אומה ולשון - ויכולנו להם.

7. ואפשר לקרוא את המשפט כפשוטו: ישראל הוא העם השֹורה עם אלוקיו. זה אינהרנטי לקיום שלנו. איננו נחים בחיקו של אלוקים, אלא נאבקים עימו, בועטים, שורטים ומתריסים. ואז משלימים, רק כדי להמשיך למריבה הבאה. אברהם אבי האומה מתווכח בעוז עם אלוקיו על גורלה של סדום: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"; נביא החורבן, ירמיהו, מזמין את אלוהיו למשפט: "מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", וכן הלאה.

הסימביוזה בין העם לאלוהיו מלווה אותנו משחר קיומנו, גם כשהיא מגיעה לעיתים עד לרמת יחסים פתולוגיים של משיכה ודחייה - זהו עומק הוויכוח בחברה הישראלית, ביחס לזהותנו היותר עמוקה

"אלוקים" לא רק במובן הידוע, אלא כמסמן רחב של הזהות היהודית שלנו. מאבק עימו הוא לפיכך מאבק עם זהותנו. המאבק עם הזהות הדתית אפיין תקופות רבות בהיסטוריה הלאומית שלנו, ולבטח מאפיין את העידן החדש בתולדותינו: מאז אמצע המאה ה־18, מתקופת ההשכלה, דרך הציונות והקמת מדינת ישראל, ועד לוויכוחים התוססים בימינו על מקומה של המסורת הדתית ועל מקומו של אלוקים בחברה הישראלית ובפרהסיה הציבורית.

8. בעשורים האחרונים עולה יותר ויותר המאבק שבין ה"ישראלי" ל"יהודי". כשמסתכלים במקור המקראי שנתן לנו את שמנו, אנו מבינים שלִשְׂרות עם אלוקים (ועם אנשים) היה עניין מהותי לנו כעם. הסימביוזה בין העם לאלוקיו מלווה אותנו משחר קיומנו, גם כשהיא מגיעה לעיתים עד לרמת יחסים פתולוגיים של משיכה ודחייה - זהו עומק הוויכוח בחברה הישראלית, ביחס לזהותנו היותר עמוקה, גם אם הביטוי הוא לעיתים שטחי.

ואם אנחנו שׂורים עם אלוקים, אין מה להתרגש מוויכוחים קשים ונוקבים בחברה הישראלית, אפילו לא לנוכח גילויי התרסה נגד הממלכה או מוסדותיה. הדיאלקטיקה הזאת נמצאת בכל דף מספרי היסוד שלנו. אין כמעט הנחה בתלמוד, שאינה מותקפת ומצפה ליישוב ולפתרון, שבתורם יותקפו. איני יודע אם פרידריך הגל הכיר את התלמוד, אבל הנוסחה ההיסטוריוסופית שהציב טבועה עוד במבנה הדיון התלמודי: תזה, אנטיתזה וסינתזה. זה סוג השיח הדמוקרטי שעמנו הכיר מאז ומתמיד.

משום כך, החשש ממה שמוגדר בשיח הציבורי "מדינת הלכה" הוא איום סרק. אין מצב שנכונן תיאוקרטיה (שלטון דת), מכיוון שהישראליות היא הגילום של שתי האפשרויות הקמאיות בהופיעו בראשיתנו: יעקב ועשיו. אין יעקב ללא עשיו. אנחנו זקוקים לשני הצדדים האלה שבאישיותנו הלאומית ביחד.

9. מכל מקום, הדיון הנצחי בשאלה "מי אנחנו?" יצר אצלנו זהות גמישה, "נזילה" (פלואידית), שהותירה בתוכה תמיד את הגרעין ההיסטורי והרוחני הקבוע, אבל הצליחה להתאים עצמה לתנאים ההיסטוריים המשתנים. כל דור התמודד מחדש עם זהותו, והתשובה שמצא ענתה על צורכי הקיום הרוחני והלאומי של תקופתו.

לא הרי תשובתם של יהודי תור הזהב בספרד כזו של מגורשי ספרד; לא הרי זהות הדורות הראשונים אחרי חורבן הבית השני כזהות יהודי בבל באמצע האלף הראשון; יהודי תקופת התחייה השיבו תשובה שונה על שאלת זהותם מיהודי ימי הביניים, וכן הלאה. התשובות הללו היו תמיד קיומיות, ומכוחן הצלחנו להרים גורד שחקים טקסטואלי ואינטלקטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה כמותו לצאצאיה.

המשותף לכל זה הוא, שהדיון המתמיד בשאלת זהותנו אינו מקור של חולשה אלא סוד קיומנו; באמצעותו יכולנו לשׂרות עם כוחות היסטוריים עצומים, שהיו מכלים כל עם אחר בתנאים כאלה, ויכולנו להם. כמים חיים המוצאים דרכים חלופיות, זרמנו והצלחנו להשקות נפשות עייפות במסע היסטורי ארוך במדבר העמים. הנה מהות הברכה שניתנה ליעקב (על ידי אויבו!) וממנו לכלל צאצאיו: שרית עם אלוהים ועם אנשים - התמודדת ונאבקת על זהותך, ומכוחה של ההתמודדות המתמדת הזאת יכולת לשרוד בהיסטוריה ואף לשגשג, בתנאים ששום אומה אחרת לא היתה עומדת בהם - ותוכל!