לא רוצים זקנים

אל תתחילו לקרוא את הכתבה הזאת לפני שאתם סורקים בעיניכם את התמונה שמצד שמאל. היא חשובה להבנת השערורייה. היא מציגה את אחת מזירות הקרב הכי ערכיות והכי מוסריות שאליה נדרשנו בשנים האחרונות.

היא מאפשרת לכם להתבונן ממעוף הציפור על אחד היהלומים של השירות הציבורי; על אחד המרכזיים הגריאטריים המפוארים שהוקמו למען ניצולי השואה ועכשיו מנסה הממשלה, באטימותה ובחוסר רגישותה לניצולים, לחסלו.

לחסלו, ממש כך, למחוק אותו מהקרקע - כאילו נציגי משרד הבריאות מבקשים לומר למאושפזים: זקנים וניצולים יקרים, אתם מאריכים ימים יותר מדי, נמאסתם, תמותו כבר. תמותו, תמותו, תמותו. אתם עולים לנו הרבה מאוד כסף. אתם משבשים לנו תוכניות. 

תתבוננו בתמונה נוספת, זו שמופיעה בעמוד השלישי של הכתבה, ותבינו מה הושקע במתחם הייחודי הזה, הנראה כמו קיבוץ או מושב פורח, ועל מה הצעקה. תתבוננו ותשאלו שאלה מתבקשת: למה לעזאזל להרוס את זה? על מה ולמה מתעקשים בני בליעל להוציא להורג את המקום המקסים הזה? 

בני בליעל, אנחנו מדגישים, כי מאחורי המראה הפסטורלי של בתים נמוכי קומה, של גגות רעפים בצבע חום־אדמדם, של עצים רבים, של דשאים וערוגות פרחים, של מדרכות ושבילים מטופחים, חי עדיין ונושם המרכז הגריאטרי הממשלתי ברחוב רמז בראשון לציון. מוסד נפלא שנתרם בשנות ה־50 לטובת ניצולי השואה הקשישים וכיום, כאמור, מנסה המדינה לגזול אותו מהם בטענות שווא. 

לגזול לטובת מי, ישאל הקורא התמים ואנחנו נמהר להשיב לו: לטובת כרישי נדל"ן שכבר לפני 15 שנה סימנו את המתחם הזה כמכרה זהב חלומי. המדינה אמנם מכחישה שחורשי המזימה הזאת עדיין בתמונה, אבל אל דאגה: הם בסביבה, הם שומרים על קשר עין, הם עוקבים בסתר אחרי תמותת ניצולי השואה. הם אורבים בסבלנות לטרף. 

טוב מראה עיניים. את המקום המקסים הזה, שנתרם לניצולי השואה, מנסים עכשיו למחוק ולחסל // צילום איור: artamir

רגע לפני שנציג כאן חלק מהעובדות ומהעדויות בפרשה - נאמר רק זאת: זהו קרב מצמרר בין אנשים שליבם לב אבן לבין אנשי החמלה; מאבק בין אטומים לשפויים; עימות קשה עם גורמים מקצועיים שרואים הכל דרך החור של הגרוש ומנסים לשכנע את שר הבריאות, יעקב ליצמן, לחתום על תעודת הפטירה. למקום הנורא הזה הם גררו אותו.

במלחמה הזאת בין נציגי העובדים והמשפחות לבין כוחות הרשע והרוע, עדיין לא נפלה הכרעה, אף שגם יעקב ליצמן וגם שר האוצר, משה כחלון, מאותתים לנו שהם מבינים את גודל השערורייה. מאותתים אבל לא ממש נלחמים בה. 

"כן, החלטה מטורפת" 

בסיפור הזה של המרכז הגריאטרי, שהוקם בשנות ה־50 בתרומות של אנשי ג'וינט ישראל ומאז 2004 נמצאות אדמותיו בבעלות עיריית ראשון לציון, אין קצה חוט אחד. יש כמה וכולם מובילים לאותו המקום: רצון של המדינה להתנער מאחריותה למוסד שהיו בו 340 מיטות לקשישים - סיעודיים, תשושי נפש ועצמאיים - ונשארו בו 81; רצון להיפטר מצוות מיומן של רופאים, אחיות ואחרים, שטיפלו ומטפלים במאושפזים במסירות.

התירוצים: כסף, כסף, כסף. המוסד הזה אינו נושא את עצמו כלכלית. הוא לא רווחי רחמנא ליצלן. אין בכוח המדינה לממן אותו.

שכחנו משהו? כן, את מדיניות ההפרטה של בנימין נתניהו כשהיה שר האוצר בממשלת שרון. נתניהו ניסה אז להפריט כל מה שזז. הוא היה חלק מהבעיה.

"קמנו בוקר אחד ב־2003", מספרת אחות ותיקה במוסד ששמה שמור במערכת, "וגילינו שעומדים להפריט אותנו. שאנחנו מיותרים; שהחליטו לקחת את ספינת הדגל של השירות הגריאטרי בישראל ולהפקיד אותה בידי 'גורם חוץ ממשלתי', כפי שנוסחה אז ההודעה. 

"שאלנו למה, מה זה צריך להיות, אנחנו לא מתפקדים היטב? לא עולים אלינו לרגל מהארץ ומחו"ל ללמוד מאיתנו איך לטפל בתשושי נפש ובסיעודיים? אין אצלנו עשרות רבות של אחיות מוסמכות מסורות, רופאים מצוינים, מרפאת שיניים עם מכשיר רנטגן, מכון פיזיותרפיה לדוגמה, ניקיון מופתי, מטבח מצוין - והעיקר: תור של מאות קשישים הממתינים, מצפים, מייחלים לרגע שיתקבלו אלינו?

"שאלנו ולא קיבלנו תשובות. התחמקו מאיתנו, שיקרו לנו, התחילה מלחמת התשה. אבל להסתדרות היו אז שיניים, נציגת האחיות אילנה כהן השתוללה, היה לנו ועד חזק, שילבנו ידיים במלחמה מול אנשי האוצר והבריאות, בכנסת ומחוצה לה, ועצרנו זמנית את הטירוף".

- את מכנה זאת טירוף?

"בוודאי, כי רק טירוף ושיקולים פסולים יכולים לגרום למישהו לקחת מוסד מעולה כזה ולהחליט לחסלו; רק אנשים חסרי לב ונשמה, שיודעים שצריך וניתן להרחיב את המרכז ולקלוט בו עוד 1,000 ואפילו 2,000 ניצולי שואה הנמקים בביתם, יכולים להוביל להחלטה נוראה כזאת.

"רק אנשים רעי לב כאלה היו מסוגלים להטעות את הציבור, כפי שעשה בשעתו ראש עיריית ראשון לציון דאז, מאיר ניצן, ולומר כי לא היה ביקוש למיטותיו. שקר גס. לא היה? הרי עוד לפני שפינינו קשיש שהלך לעולמו וכבר השתרך תור ליד מיטתו. אנשים התחננו שנקבל אותם, מחלקות הרווחה לחצו וביקשו, אבל לא יכולנו לעשות דבר.

המרכז הגריאטרי. זירת הקרב הכי מוסרי // צילום איור: artamir

"לאנשים שפנו ללשכת הבריאות ברחובות בניסיון לאשפז אצלנו את יקיריהם - נאמר אז, ממש כמו היום: אין קליטה במרכז הזה. הוא ייסגר. תחפשו ליקירכם פתרון אחר". 

 

סוד הדלת המסתובבת

עובדת אחרת, גם היא ותיקה ומנוסה, דיברה איתנו כשהיא חנוקה מדמעות: "אני פצועה, כואבת, שותתת דם מהמאבק האינסופי הזה להצלת המקום. מדובר בקרב מתיש, אכזרי, של חלשים מול חזקים. מדובר במלחמה גלויה וסמויה שרבים מחבריי ומחברותיי לא עמדו בה. לחצו עליהם שוב ושוב עד שבסוף נשברו והסכימו לפרוש.

"שלא תטעו: מאז הצלחנו באמצע שנות ה־2000 לעצור זמנית את הסחף, לא פסקו הניסיונות לסגור את המרכז הגריאטרי. החזקים לא נחו לרגע. לא תאמינו לאילו מקומות הם הגיעו". 

ביקשנו דוגמה והיא הציגה לנו מכתב תלונה שנשלח למבקר המדינה בספטמבר 2013 חתום על ידי מ': "אני מבקשת לספר לך על העלמת ציוד מבית האבות ע"י ההנהלה... הציוד שמוזכר ברשימה המצורפת למכתבי נקנה בתקציב המרכז הגריאטרי והובא אלינו לבית האבות במשאיות... זו היתה כתובת האספקה הרשומה... אחר כך נהגי המשאיות החתימו את האחראים וקיבלו הוראה להוריד את הציוד בבית החולים שמואל הרופא - במוסד ציבורי אחר שיש לו תקציב משלו..."

הכותבת הוסיפה: "לכן חסרים לנו בבית האבות בגדים וגרביים לקשישים הנמצאים שם"... וכך גם כל פרטי הציוד האחרים שלא הגיעו ליעדם: 60 מיטות סיעודיות יקרות ערך, מחשבים, קלנועיות, שמיכות פוך, משלוחים שלמים של טיטולים ועוד. 40 המחשבים החדשים, למשל, הועברו לבית החולים שמואל הרופא, והישנים של שמואל הרופא נשלחו למרכז הגריאטרי... יש לה הוכחות.

- היה מדובר בדלת מסתובבת?

"אתם אמרתם", השיבה האחות, "התחילו להתייחס אלינו כאל פח הזבל של שמואל הרופא, כאילו התקציב שלנו אמור לשרת בעצם אותם והשאריות שלהם - אותנו". 

תוכן המכתב אומת בבדיקה שערכנו, כאשר הבדיקה הזאת מלמדת שמדובר בשיטה: אחת לכמה זמן נרכש ציוד בכספי המרכז הגריאטרי, הגיע לשעריו במשאיות, והמשיך לתחנה האחרונה והאמיתית שלו - לבית החולים שמואל הרופא. לאותו בית חולים גריאטרי שבו נראו לא פעם עובדים לבושים במדים של המרכז הגריאטרי בראשון לציון...

שאלנו מדוע דווקא לשמואל הרופא - והתשובה שקיבלנו מאותה אחות: "המנהלת הרפואית של בית החולים הזה, ד"ר ורה רוזנפלד, מכהנת באותו תפקיד גם במרכז הגריאטרי. המרכז שלנו הוא הבן החורג שלה. היא בכפל תפקידים וכך גם המנהלת האדמיניסטרטיבית של שמואל הרופא, איילת מנדלוביץ. כאן מתחילה הבעיה אף שלא הן המציאו ויצרו אותה".

ד"ר ורה רוזנפלד בעלת כפל התפקידים 

ואכן, מאז התמנו השתיים לתפקידיהן הכפולים, רוזנפלד ב־2004 ומנדלוביץ ב־2009, הן מצויות לכאורה בניגוד עניינים, בדיוק כמו מי שקדמו להן בתפקידים האלה. בהבדל אחד: הן פועלות בשנים האחרונות במשנה מרץ לסגירת המרכז הגריאטרי. הן מכניסות מקל ארוך בגלגליו באישור, ואולי בעידוד, בכירים במשרד הבריאות. 

 

הפגישה אצל ליצמן

למקל הארוך הזה של ורה רוזנפלד, שבשנים 2003-2001 כיהנה כרופאה גריאטרית ראשית של מחוז המרכז, קוראים ייבוש המוסד. השיטה שלה, שאותה טיפחה ושיכללה עם השנים בגיבוי בכירים במשרד הבריאות והאוצר, שקופה למדי: 

1. לסגור את דלתות המרכז הגריאטרי בפני מאושפזים חדשים, למעט מקרים ספורים של מיוחסים, בתקווה שמאות המאושפזים יואילו בטובם ללכת בהקדם לעולם שכולו טוב. 

2. להטות תקציבים של המרכז הגריאטרי וציוד יקר ערך שלו לטובת בית החולים שמואל הרופא. 

3. לסרב להסבת מיטות וכוח אדם ל"גריאטריה פעילה" - כלומר למחלקת מונשמים וגריאטריה שיקומית, כפי שנעשה במוסדות אחרים בישראל, לרבות ביה"ח שמואל הרופא. רוזנפלד תתחרה ברוזנפלד? 

4. להפעיל מכבש של לחצים על הצוות הרפואי ועל כוח העזר ולגרום לו לפרוש בהקדם בתנאים מועדפים. רק בשבועות האחרונים פרשו 42 אנשי סגל, מחציתם אחיות מוסמכות, ועוד היד נטויה.

5. והעיקר, לזעוק את זעקת הקוזק הנגזל: מצד אחד, למנוע קבלת סיעודיים חדשים בעלי קוד של משרד הבריאות ובכך לגרום לצבירת הפסדים; מצד שני, לטעון שהמוסד התרוקן, אין לו ביקוש והכנסות, וחייבים לסגור אותו. 

את מצג השווא הזה ניסתה ההנהלה למכור לפני כשנתיים לשרת הבריאות יעל גרמן, אבל זו לא מיהרה לקנות אותו. היא בדקה את הנושא, נפגשה עם אנשי הוועד ועם נציגי המשפחות יוסף מזוז, יצחק הלפרין ומזל ביסמוט, והבינה מה באמת קורה בשטח.

מי שעזר לה להבין זאת היה מבקר המדינה, שכתב בדו"ח שלו ב־2014 את הדברים הבאים: "יוצא אפוא שעקב אי קליטת קשישים נוספים במרכז משנת 2004 פחתו ההכנסות של המרכז ב־70 אחוזים, המשרד שילם בעד קודים לקשישים שאושפזו במוסדות סיעוד פרטיים עשרות מיליוני שקלים, ונוסף על כך נמנעו מהמרכז הכנסות ממשרד הרווחה בהיקף של עשרות מיליוני שקלים..."

מה נותר לגרמן לעשות בנסיבות האלה? נכון מאוד: להורות על פתיחה מחדש של שערי המרכז בהנחה שההוראה שלה תכובד במלואה. זה לא ממש קרה: 11 מאושפזים בלבד נקלטו בחודשים ספורים שחלפו עד שגרמן מצאה את עצמה מחוץ לממשלה וליצמן התיישב על כיסאה.

עכשיו תנחשו מי נפגשה עם ליצמן אחרי כניסתו לתפקיד ולחצה עליו לבטל את החלטת גרמן? שוב צדקתם: חובשת שני הכובעים, ד"ר רוזנפלד. היא הגיעה אליו לפגישה מלווה באיילת מנדלוביץ ובחוברת נתונים, ומצאה בחדרו את מנהל משאבי אנוש במשרד דב פסט; את עוזר השר יעקב איזק; ואת ראש עיריית ראשון לציון, דב צור.

מה מבחינתה היתה תכלית הפגישה? להסביר לשר הבריאות מדוע צריך לסגור את המרכז הגריאטרי ולחזק את שמואל הרופא. תירוץ אחד: תשלום הארנונה בשמואל הרופא נמוך בהרבה מזה של ראשון לציון. שני: בשמואל הרופא יש מבנים חדשים ובראשון לציון המבנים ישנים ומוזנחים. שלישי: לחלק מהביתנים אין אישורים של מכבי אש... 

מה היא שכחה להדגיש? שהיא מצויה בניגוד עניינים בוטה. שהיא מנסה להרוס מוסד מפואר לטובת מוסד שהיא מתקשה להעמיד בו על הרגליים כמה מחלקות מקצועיות. שהיא זקוקה לאחיות המסורות של המרכז הגריאטרי ואלה בצדק מסרבות להגיע אליה. 

 

כשהקבלנים באו לשתות קפה

מה אמר בפגישה הזאת ראש עיריית ראשון לציון, דב צור, ששומר על עמימות ומדבר בכמה קולות? הוא בעיקר שתק. כשבכל זאת דיבר, נזכר מישהו, הביע בקול רפה התנגדות לסגירת המוסד.

בהזדמנויות אחרות, לרבות בפגישה עם נציגי משפחות המאושפזים לפני כשלוש שנים, הכריז צור כי יתנגד לסגירת המקום; כי יהיה מוכן להעניק לו הקלות בתשלום הארנונה אם יאויש במלואו; כי יתמוך במאבק העובדים. מבחינתו, הוסיף, מוסד כזה לא צריך להיות כלכלי.

חלק מעובדי המרכז האמינו לו וממשיכים להאמין. אחרים פחות, ובהם גם טובה גורן, אחות מנוסה שפרשה מהעבודה לפני כמה חודשים. היא לא קונה את דבריו בעיניים עצומות, אמרה, לדעתה אלה אמירות סתמיות, עמומות, לא מחייבות. צור מזכיר לה באמירות החלולות את קודמו בתפקיד, מאיר ניצן, שהיה מיודד עם קבלנים שלטשו עין לאוצר הזה.

"ניצן", היא אומרת, "הוא אחד מקצות החוט בסיפור. הוא תמך בנו באופן עקרוני, אבל באותה נשימה היה מגיע לביקורים במרכז הגריאטרי בחברת חברים קבלנים ובעלי עניין, שותה קפה ומדבר על רצונו להקים במקום כפר גמלאים לטובת עובדי העירייה. הוא לא הסתיר את כוונותיו".

- דיברת איתו?

"בוודאי. אמרתי לו מה אני חושבת על התוכניות שלו להרים כאן מגדלים לדיור מוגן; אמרתי לו שזו תוכנית שתשרת בעיקר עשירים ובעלי אמצעים; אמרתי לו שהאחיות הכי טובות בגריאטריה נמצאות אצלנו ואין סיבה למחוק את הבונבוניירה הזאת; אמרתי לו שבכל ביקורת של משרד הבריאות קיבלנו תמיד את הציונים הכי גבוהים.

"אגב, גם בראשית השנה העניקו אנשי הביקורת ציון של 97 מתוך 100 לעבודת האחיות ו־89 למטבח. ראיתם הרבה מוסדות כאלה?" 

שאלנו: מה היה הנימוק של ניצן להקמת כפר הגמלאים הפרטי? התשובה שקיבלה גורן דומה לזו שקיבלנו אנחנו מניצן: "המקום סובל מהפסדים. אין לו ביקוש..."

גורן, שהכירה ומכירה את תור ההמתנה העצום שהיה למוסד - אמרה לו, לדבריה: "בעיה כלכלית? רוצים להכניס עוד כסף? יש לנו מטבח שיכול להוציא מדי יום 1,500 מנות לרווחת המטופלים הקשישים והסיעודיים בקהילה; יש לנו מכון פיזיותרפי שנחשב לאחד הטובים והמאובזרים ואפשר להזרים אליו מטופלים מהקהילה; יש מבנים שנסגרו ויכולים לשמש לאשפוז יום - ושוב: רק תכריז שהדלתות פתוחות ולא תמצא מיטה פנויה. ניצולי שואה וחסרי אמצעים אחרים יתדפקו על הדלתות".

- מה הוא השיב לך?

"לא משהו מהותי שנחרת בזיכרוני. מצטערת. חלף זמן, הוא לא נבחר כידוע, והייבוש הזדוני שלנו נמשך. הרוח הרעה של משרד הבריאות והאוצר ממשיכה לנשב במרכז הזה".

 

הכל בידיו של ליצמן 

 כמה משפטים לסיום: ביקרנו במרכז הזה, ראינו, שמענו, צילמנו - שוחחנו עם אנשי מקצוע. סיפרנו לאחד מהם, המכיר היטב את המרכז הגריאטרי, כי בכירים במשרד הבריאות אמרו לשר ליצמן ששיפוץ עשרת הביתנים הסגורים (כיום פעילים רק ארבעה) כרוך בהשקעה שבין 100 ל־150 מיליון שקלים.

השר ליצמן. לא הורה על פתיחת שערי המוסד // צילום: אורן בן חקון

הוא פרץ בצחוק. "100 מיליון? 150 מיליון? לא ברור שמנסים בדרך הזאת להפחיד את ליצמן? רוב הביתנים והמבנים במצב טוב ואינם זקוקים ליותר מתיקונים קוסמטיים. ראיתם בעצמכם.

 "קחו קבלן מקצועי, שאינו מגיש הצעות מחיר מנותקות מהמציאות; קחו מישהו רציני שאינו מחפש מתחת לאדמה לגזור קופון בלתי סביר, ואתם מעמידים על הרגליים כל ביתן בהשקעה של 100 אלף שקלים, 200 אלף, אולי קצת יותר.

"תחזירו את הציוד הנגזל משמואל הרופא, או תוסיפו רכש של מיטות ומחשבים וציוד אחר - ומסכום כולל של 12 מיליון תקבלו עוד עודף".

מה עמדת שר האוצר, משה כחלון, בנושא? הוא כואב אותו, הוא תומך במשפחות המאושפזים, הוא נפגש איתן - הוא מוכן לעזור. מדבריו אפשר ללמוד שיסכים להקצות להצלת המרכז סכום הנע בין 10 ל־20 מיליון שקלים. לא יותר.

כחלון. הביע רצון לעזור, אך מבחינתו הכדור בידי משרד הבריאות // צילום: אורן בן חקון

מה עמדת ליצמן? נכון לעכשיו גם לו יש רצון לעזור. הוא כבר הבטיח פומבית שימנע את הסגירה וירחיק מהמקום את כרישי הנדל"ן. אבל המבחן האמיתי יהיה אחד: האם יורה לפתוח מחדש את שערי המרכז? אם לא יעשה זאת - תהיה לכך משמעות אחת: גזר דין מוות למרכז. המאושפזים ואלה שזכאים להתאשפז - ייזרקו לכלבים. 

נציג ועד המשפחות, יוסף מזוז: "במרכז הזה מצאתי אינסוף נשמות טובות, אנשים עם חמלה, עם רגישות לניצולי שואה ולקשישים בכלל, רופאים, אחיות, כוח עזר ועובדי ניקיון עם לב של זהב. תגידו לשר ליצמן שזו מצווה להציל את המקום. שאנחנו מבקשים זאת ממנו בכל לשון של בקשה. 

"תגידו לו, תכתבו שאינסוף אנשים נושאים אליו עכשיו עיניים".

כתבנו.

תגובות: "בהתאם להנחיות המשרד"

בתשובה לשאלות שהצגנו למנהלת המרכז, ד"ר ורה רוזנפלד, באמצעות דוברת משרד הבריאות - קיבלנו תשובות שתמציתן אחת: הכל נעשה בהנחיית משרד הבריאות ובפיקוחו ובהתאם לשתי החלטות של הממשלה. כלומר, ייבוש המוסד הזה נעשה בהנחיה מלמעלה.

הדוברת כותבת: בהתאם להחלטת הנהלת המשרד ב־2014 נפתח המרכז לקבלת דיירים חדשים עד לקיבולת של 90 דיירים. הגורם המפנה היה לשכת הבריאות הנפתית ללא מעורבות המרכז. המרכז קלט את כל הדיירים שהופנו אליו.

מזוז. עדיין מאמין בליצמן // צילום: יוסי זליגר

ועוד: "הנהלת המרכז מסרה לבקשת משרד הבריאות הערכות כספיות, כולל חלופות לפתיחת או סגירת המוסד בכפוף להחלטות משרדי האוצר והבריאות".

בעניין סגירת מרפאת השיניים ומכונת הרנטגן: כשההנהלה הנוכחית נכנסה לתפקידה היא מצאה מרפאה מוזנחת, ללא רופא ולא פעילה, ובהנחיית רופא השיניים המחוזי סגרה אותה ב־2005. "זה המקום לציין", כותבת הדוברת, "שהמרכז הגריאטרי ראשון לציון הינו מוסד סיעודי, קרי תחליף לבית, ובדומה לשאר המוסדות הסיעודיים במדינת ישראל, לא נדרש קיום מכון רנטגן ומרפאת שיניים".

תגובת המשרד בעניין הציוד שהועבר לשמואל הרופא - העברה שלא ברור איך אפשר להכחישה - כותבת הדוברת: "לשמואל הרופא לא הועבר ציוד מהמרכז. יתר מכך, הנהלת המרכז רכשה ציוד חדש לרווחת הדיירים. כל דו"חות הפעילות של המרכז ובית החולים נמצאים תחת פיקוח משרד הבריאות".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו