"שום דבר בחיים לא משתווה למה שהיה כאן"

"לפעמים חלומות מתגשמים", אומר השיר המפורסם, ואם תשאלו את ירדן ג'רבי, החלום שלה אכן התגשם. ובענק. 

"כמה ימים לפני התחרות שלי בריו, חלמתי פעם ראשונה שאני לוקחת מדליה", סיפרה ג'רבי ל"ישראל השבוע", רגעים אחרי שריגשה מדינה שלמה עם ההישג שלה במשחקים האולימפיים 2016, "כשהייתי ילדה זה היה חלום רחוק, פנטזיה, אבל בתחילת השבוע חלמתי שאני לוקחת מקום שלישי וסיפרתי את זה לפסיכולוג שלי, נועם אייל. לא ידעתי אם זה טוב או רע, כי רציתי את מדליית הזהב. יום לפני התחרות שוב חלמתי, הפעם על הקרב הראשון מול הקובנית אספינוסה. במקור הפסדתי לה, ואז השופטים שינו את ההחלטה וניצחתי, ונגמר החלום. כנראה הוא המשיך כאן במציאות".

מאז הרגע החלומי ביום שלישי בערב חזרה ג'רבי בכל הראיונות עימה על המילים: "אני לא מעכלת". עדיין קשה לה להאמין שהביסה את יריבתה היפנית מיקו טאשירו וקטפה את מדליית הארד; מדליה שעליה חלמה מגיל 3, כשראתה את יעל ארד עושה היסטוריה באותו לילה בלתי נשכח בברצלונה - והופכת לישראלית הראשונה אי פעם שעולה לפודיום אולימפי.

"עדיין לא היה לי רגע עם עצמי", אמרה ג'רבי, שמאז ההישג הענק זכתה לטלפון מנשיא המדינה ריבלין ומראש הממשלה נתניהו, אבל לא הרבה מעבר לזה, בניגוד למה שיכולנו לחשוב. למקרה שתהיתם - אז לא, היא לא מוצפת במאות שיחות, סמסים והודעות ווטסאפ, ומסיבה פשוטה: הטלפון שלה חסוי. "בשנה האחרונה החלפתי שלושה מספרי טלפון", היא אומרת בחיוך אופייני, "התמקדתי כל כולי באולימפיאדה מאז שאני כאן. אחרי הנחיתה שוב החלפתי מספר כדי להתנתק מהעולם, ובכל פעם זה עושה את העבודה. אמשיך כך, אני נהנית מזה".

 

בומבה בדקה הראשונה

כבר היית אלופת עולם. במה שונים ההתרגשות והסיפוק שמלווים את הזכייה במדליה אולימפית?

"מדליה אולימפית היא מיוחדת. אתה עובד על זה כל כך הרבה זמן, וצריך לדעת לכוון את עצמך לתחרות אחת. יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי היה מתקשר אלי פעם בחודש ומזכיר לי, 'את יכולה להפסיד בכל תחרות שאת רוצה, אבל באולימפיאדה את צריכה להביא מדליה'. בכל פעם הייתי עונה לו, 'כן, פונטי, אני זוכרת, הכל בסדר, ביי'. ככה כל חודש. בסוף זה מחלחל".

עברת שנה קשה, עם ירידה בכושר.

"נכון, אבל הכל מכין אותך לדבר האמיתי. עברתי פציעות, עברתי הפסדים בתחרויות חשובות, הגעתי לתחרויות גדולות אחרי שנה טובה ואחרי שנה פחות טובה, עברתי ניצחונות אחרי חזרה מפיגור ולהפך - עברתי הכל. כל תחרות היא עוד כלי ועוד כלי. צריך לחבר את כל הכלים לתחרות אחת, וזה מה שעשיתי בריו".

איזו הכנה עשית לפני הקרב על המדליה?

"עבדנו המון מאחורי הקלעים. למדנו את היפנית כי היא שמאלית, וידענו שהיא מרוסקת, כי היא הפסידה בחצי הגמר ואני מכירה את ההרגשה הזו. היה עניין טקטי, שתפסתי לה את השרוול כל הזמן, ולא היה לה נוח עם זה. היא גם קיבלה בומבה בדקה הראשונה, וזה גרם לה להיות לא מאופסת. ידעתי שאם אני זורקת אותה בהתחלה, זה יהיה שלי".

מייד אחרי הניצחון רצת לכיוון הקהל. הרגשת שאת מתפרקת אחרי כל הלחץ?

"חיפשתי את המאמן שלי שני הרשקו, כי הוא הורחק במהלך הקרב. חיפשתי אותו בקהל ולא מצאתי. ההישג הזה שלי הוא באותה מידה גם שלו. זה שייך גם לו ולכל הצוות המקצועי שלי".

איך העידוד הישראלי מהיציעים גרם לך להרגיש?

"הקהל הישראלי שהיה פה העלה אותי, חבל על הזמן. כיף שכל כך הרבה ישראלים באו לפה. לראות את הדגל זה משהו עצום, זו גאווה. שום דבר בחיים לא משתווה למה שהיה כאן".

איך בכלל נראה היום שלך בכפר האולימפי?

"ביום הראשון של התחרויות שירה (ראשוני; מ"ש) הפסידה ואחרי זה גם גילי (כהן). שגיא (מוקי) היה גבר ונתן תחרות מדהימה. ממש התבאסתי בשבילו. אני מכירה את ההרגשה הזו, שאתה צעד ממדליה ובסוף אתה לא זוכה. אתה חי את התחרות במאה אחוז, חי מקרב לקרב, לא חושב כל כך רחוק. האמנתי שאני יכולה לעשות את זה, אבל אחרי הקרב עם הברזילאית היתה לי נפילה במצב הרוח".

הרגשת שהיית טובה ממנה?

"למדתי שהשופטים לפעמים לטובתך ולפעמים לרעתך. אני יכולה לעשות איפון וייתנו לי ווזארי או להפך, ואין שליטה על זה. בג'ודו העניין המנטלי הוא 'טריקי' מאוד, אתה יכול להיכנס לדיכאון או לצאת ממנו. זה עניין של ניסיון. זו עבודה של הרבה שנים, שמתנקזת לאירוע גדול אחד".

מה עושים בשעתיים וחצי האלה, בין ההפסד ברבע הגמר לקרבות בבית הניחומים?

"לקח לי זמן לצאת מזה. קיבלתי עיסוי כדי להתאושש פיזית, הלכתי לאכול קצת, ראינו בווידאו את היריבה הסינית, ידעתי מה אני צריכה לעשות. בהפסקה שני אמר לי, 'זו תחרות חדשה, יש לך עכשיו שני קרבות חדשים לנצח בהם'. קברתי את מה שהיה בבוקר וחשבתי רק על הקרב הבא. תענוג שיש לך מאמן כמו שני, שהוא פשוט גאון ג'ודו. הוא יודע לפצח יריבות, איך להכין אותי ומה להגיד לי כשאני ב'דאון'. חבל שאין לי עוד מדליה - בשבילו".

כך התחיל הכל. ג'רבי בילדותה עם המאמן שני הרשקו

"ג'ודו זה כמו דוקטורט"

לא הרבה יודעים זאת, אבל אולימפיאדת ריו היא הראשונה בקריירה של ג'רבי בת ה־72. לפני לונדון 2012 הפסידה לאליס שלזינגר במאבק על הכרטיס האולימפי, בתחילתה של סאגה שגרמה לסכסוך בין שלזינגר לאיגוד והיא עברה לייצג את בריטניה. 

כמה היה חשוב לך להגיע לריו? 

"התמקדתי בחלום הזה מילדות, אף פעם לא ויתרתי, ולשמחתי גם ההכנה לאירוע בסדר גודל כזה היתה ראויה: לא הייתי פצועה, והתאמנתי כמו שצריך. בשנייה שהביטחון העצמי שלך גבוה, אתה מגיע לתחרות בטוח בעצמך. עבדנו הרבה על העניין המנטלי, ראינו המון סרטי וידאו ויש לנו סטארט־אפ חדש שמאפשר לנו ללמוד טוב יותר את היריבות. ג'ודו זה כמו דוקטורט".

והבאת מדליה כבר באולימפיאדה הראשונה.

"בכל פעם שאמרו לי שזו אולימפיאדה ראשונה, אמרתי 'לא צריך יותר'. אני חושבת שזה משהו שטמון בי. אני לא מתייחסת לדיבורים מסביב, רק למטרה, למדתי את זה בגיל צעיר מההורים שלי".

המדליה של ג'רבי החזירה כמובן את הצבע ללחיים של המשלחת הישראלית, ועל הדרך שינתה ב־180 מעלות את הרוח השלילית שנשבה מציון לכיוון ברזיל. הביקורות על המשלחת אחרי שני ימי הפתיחה העגומים היו מוגזמות, וכרגיל בארץ, המעבר מדיפרסיה למאניה היה מהיר ונטול תחנות ביניים. "מומחי" הספורט שמתעוררים אחת לארבע שנים, כשיש אולימפיאדה, דאגו לקטול כל מה שזז - אבל אחרי המדליה שוב צבעו את הכל בוורוד.

"הלחץ המיותר מהארץ הוא דבר שאנחנו מכירים, ולא בפעם הראשונה", אמר ל"ישראל השבוע" מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג, "אנשים לא מבינים שאולימפיאדה זו משלחת שעובדת 17 יום, יש ימים טובים יותר וטובים פחות. בסוף התחרות צריך לראות את התוצאות ולבדוק אם עמדנו בצפי".

לדברי המנהל לשעבר של היחידה לספורט הישגי, "הצפי מלכתחילה היה לחזור עם לפחות מדליה אחת. היתה פתיחה הרבה פחות טובה ממה שציפיתי, אבל ידענו שיש לנו עוד תותחים בקנה. לפני האולימפיאדה, כשכולם שאלו מאיזה ענף תגיע המדליה, תמיד אמרתי שקודם כל מהג'ודו. שגיא מוקי שינה את המומנטום, וכמובן ירדן, שיצאה מסיטואציה מתסכלת מאוד של הפסד ברבע הגמר בגלל שיפוט שגנב לה את הניצחון - ואני לא אחד שמתעסק בשופטים ולא מדבר בצורה הזו אף פעם. עכשיו, אחרי שהושגה מדליה, ברור שהלחץ ירד, אבל אסור להוריד הילוך ואולי נחגוג עוד מדליות".

אם כבר לחץ, אז ג'רבי - אף שסומנה כמועמדת בולטת למדליה - לא היתה הפעם לבד. לצידה סומנו כמה מועמדים נוספים לזכייה, כך שנטל האחריות לא רבץ כולו על כתפיה. "לא נחשפתי ללחץ או לתקשורת יותר מדי, מבחירה", אמרה, "התמקדתי במה שצריך, וברור שזה עוזר מאוד שיש לנו נבחרת חזקה. אם שגיא מוקי היה זוכה במדליה, זה היה נותן מומנטום אדיר. אני מקווה שהמדליה שלי תיתן מומנטום לשאר המשלחת. סומנתי כמועמדת למדליה והלחץ תמיד היה, אבל אני מנקזת אותו למקום חיובי ושום דבר לא יעצור אותי".

עד עכשיו, 4 מ־8 המדליות שבהן זכינו הגיעו מהג'ודו. מה זה אומר על הענף?

"אנחנו מעצמת ג'ודו. יש התנהלות מקצועית כל הדרך בין אולימפיאדה לאולימפיאדה. הכל מקצועי, ברמות הכי גבוהות שיש. אני מקווה שזה גם ייתן פוש לנבחרת הנשים שלנו, כי אף שזה ענף אישי, בסוף אנחנו גם נבחרת". 

את גם האישה הראשונה מאז יעל ארד שלוקחת מדליה.

"גאווה גדולה להיות הראשונה שזוכה אחרי יעל. היא נתנה לי השראה, פרצה לכולנו את הדרך והוכיחה שזה אפשרי. היא היתה איתי בתקופה האחרונה ומאד עזרה לי. מקווה שזה לא ייגמר פה. אומרים על הישראלים שאין לנו ספורט, שאנחנו לא טובים. אז הנה, עובדה שכן".

שלא יעברו עוד 24 שנה למדליה נשית נוספת.

"אני בטוחה שלא יעבור עוד הרבה זמן עד הפעם הבאה. יש לנו משלחת טובה, יש מועמדות כמו מעין דוידוביץ' בשיט, חנה מיננקו בקפיצה משולשת או הבנות של ההתעמלות האמנותית. כולן מדהימות. כשאתה מאמין בעצמך ואתה עובד מאה אחוז, הכל אפשרי. אני באמת מאמינה בזה".

איך תיכננת לחגוג את הזכייה במדליה?

"אני עדיין לא מעכלת את מה שקרה, אז אין לי מושג. מקווה רק שלא ישאירו אותי עד סוף האולימפיאדה. אני צריכה לחזור הביתה, להורים שלי".

מה הדבר הראשון שתעשי כשתחזרי הביתה?

"אחבק את המשפחה המדהימה שלי, שהקריבה מעצמה. הם בטח משתגעים מגעגועים. אני עוברת דירה בקרוב, עדיין בנתניה. יהיה מטורף כשאחזור".

עכשיו גם יהיה זמן לחבר.

"יהיה לי זמן לבלות, משהו ששכחתי איך עושים".

התחלת לחשוב על טוקיו 2020?

"לאט־לאט, בוא נהנה מהמדליה. אני רוצה לחוות את הרגע, לא לקפוץ יותר מדי קדימה. אני נהנית ואוהבת את מה שאני עושה, זה סיפוק אדיר. בחרתי בספורט הכי מדהים בעולם. גם אם מפסידים זה הכי מדהים בעולם, ואם מנצחים אז בכלל". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו