לקראת שר הביטחון החדש: להישאר מעל האג'נדות והאגו

מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, הודיע השבוע על כוונתו לסיים את תפקידו. זאת היתה הודעה צפויה: אשל הוא אמנם איש מקצוע מעולה, אבל למשרד הגיע כאיש אמונו של בני גנץ, וטבעי היה שיעזוב איתו.

משרד הביטחון ידע בעבר להישאר מחוץ לפוליטיקה. חלק מהמנכ"לים היו אנשי מקצוע טובים, חלקם פחות, אבל כולם עבדו בשם הביטחון ולמענו. לכן, ובשונה ממשרדי ממשלה אחרים, שרי ביטחון שהגיעו לא הזדרזו להחליף מנכ"לים, והעדיפו לרוב להישען על ניסיונם כדי לייצב את המערכת הרגישה ביותר במדינה. לרוב גם נעתרו המנכ"לים לבקשה, ואפשרו לשר להתיישב בנינוחות על הכיסא בטרם פרשו.

מנכ"ל משרד הביטחון מחזיק בידיו עוצמה וחשיבות גדולות בהרבה מכפי שאפשר לראות מבחוץ. ניהול המשרד ועובדיו הוא החלק הקטן שבתפקידיו. העיקריים שבהם - הדיונים על תקציב הביטחון ומימושו, הסיוע האמריקני, רכש אמל"ח, התעשיות הביטחוניות, היצוא הביטחוני על שלל היבטיו הגלויים והחשאיים, יחסי החוץ של משרד הביטחון (בדגש על שלל שיתופי פעולה

מקצועיים־מבצעיים־מודיעיניים־טכנולוגיים עם האמריקנים, אבל גם עם שלל מדינות באזור, לרבות כאלה שאין עימן יחסים גלויים), רכיבים שונים שחוסים תחת שם הקוד "אמצעים מיוחדים", תמיכה בצה"ל בכלל פעולותיו (מהצד המבצעי ועד לאזרחי, למשל ניהול משבר הקורונה), מימוש תוכניות בינוי בהיקף של מיליארדים והעברת מחנות צה"ל, ואם כל זה לא מספיק - כל עולמות השיקום והתמיכה בעשרות אלפי נכי צה"ל ומשפחות שכולות.

לא הזמן לשכר לימוד גבוה

אשל היה מנכ"ל מצוין. הרקע שלו כראש אגף התכנון בצה"ל וכמפקד חיל האוויר לא הצריך אותו לתקופת לימוד ממושכת, ודאי שלא בסוגיות כבדות של תקציב, תוכניות עבודה ורכש. אבן הנגף העיקרית בקדנציה שלו היתה יחסיו הרעועים עם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שחייבו את גנץ לתמרן ביניהם לא מעט.

שניהם, אשל וכוכבי, מיועדים לסיים את תפקידיהם פחות או יותר יחד. ולא רק הם: גם שר הביטחון גנץ יעזוב בימים הקרובים, ורק לפני שבוע סיים את תפקידו סגן הרמטכ"ל, הרצי הלוי (שיחליף באמצע ינואר את כוכבי כרמטכ"ל). זה אירוע חסר תקדים, שבו כל הצמרת בקומה ה־14 של מגדלי הקריה - השר והמנכ"ל, הרמטכ"ל וסגנו - מתחלפים כמעט בו בזמן. ואם זה לא מספיק, אז סגן הרמטכ"ל החדש, אמיר ברעם, לא עשה מימיו תפקיד מטה, והוא חף מכל ניסיון בסוגיות הכבדות שמונחות כעת על שולחנו - מאבקי התקציב, גיבוש תוכנית עבודה רב־שנתית והתמודדות עם אתגרי הרכש וכוח האדם.

טוב היה לו החילופים האלה היו מדורגים, כדי להשאיר כמה שיותר צלעות מנוסות בצמרת הביטחונית הרגישה הזאת. מאחר ששלושה מהם מתחלפים בוודאות, רצוי היה ששר הביטחון החדש יבקש מאשל למשוך עוד קצת בתפקיד, עד שהעסק יתייצב. אשל הותיר לכך פתח בהודעתו השבוע, כשאמר שיישאר בתפקיד כדי לסייע לשר החדש "ככל שיידרש".

צריך לקוות שזה יקרה, ושהשר הבא גם יימנע מטריקים פופוליסטיים: בעבר עלו רעיונות להנחית על כיסא מנכ"ל משרד הביטחון אישים חיצוניים, מנערי אוצר ועד גורמים אחרים. שכר הלימוד שהם יידרשו לשלם עד שילמדו את המטריה - ששונה מניהול של כל משרד ממשלתי אחר - הוא עצום, וכדאי להימנע ממנו בתקופה שבה המערכת מאותגרת מכל עבר גם כך.

כניסתו של שר חדש למשרד הביטחון (ובכל מקרה, מדובר יהיה בשר שלא כיהן בו בעבר) תחייב אותו בתקופת לימוד לא קצרה. אורכה ישתנה כמובן בהתאם למידת ניסיונו של הממונה; יואב גלנט מכיר את המערכת טוב מאחרים, אם כי גם הוא לא ביצע בעבר תפקיד מטה במטכ"ל, ונמצא כבר לא מעט שנים מחוץ למעגל ההחלטות והסוד. אגב, בורסת השמות בתקשורת פספסה שם אחד, שעלה בחדרים הסגורים: יוסי כהן, לשעבר ראש המוסד.

שולחן עבודה עמוס

לשר החדש יהיו לא מעט תפוחי אדמה לוהטים על השולחן. מתקציב הביטחון (והתוכנית הרב־שנתית שתיגזר ממנו), דרך פינוי הישיבה בחומש והדיונים על חוק הגיוס החדש, ועד לפעילות הביטחונית השוטפת - המאבק בטרור ביו"ש ובעזה, המאבק במאמצי ההתבססות והחימוש של איראן בזירה הצפונית, וההיערכות המחודשת לאפשרות שיידרש לתקוף באיראן.

כל אלה יונחו גם על שולחנו של הרמטכ"ל החדש, הלוי. המשימה שתוטל עליו גדולה עוד יותר, ולא רק משום שתפקיד הרמטכ"ל חשוב מזה של השר הממונה עליו (לכל דבר ועניין הרמטכ"ל הוא האיש השני בחשיבותו במערכת הציבורית הישראלית, אחרי ראש הממשלה). הוא יידרש גם לטפל בשלל אתגרים חצי־אזרחיים שמאיימים על צה"ל - משברי האמון והמוטיבציה, המאמץ להשאיר קצינים טובים בקבע, וכחלק מכך צורך דחוף לגבש מודל קבע חדש - ובעניינים צבאיים נטו שדורשים הכרעה, ובראשם עתידו ומבנהו של צבא היבשה וסוגיות רכש שונות.

במסגרת זאת צריך צה"ל לסכם על רכש של טייסת קרב נוספת (F-35 או F-15) ושל מסוקים, וכדאי שזה ייעשה בהקדם, כדי שלא להיקלע לעיכוב באספקה, כפי שקרה בשל ההתמהמהות ברכש המתדלקים. נדרש גם להכריע באשר לרכש של ספינות חדשות לחיל הים, שיחליפו את ספינות ה"נירית" הישנות (סער 4.5); חיל הים הציב דרישת רכש של ספינות בעלות משוקללת של קרוב ל־2 מיליארד שקלים, שנדמית כגדולה על הצרכים והיכולת - ויידרש לסכם זאת כחלק מהתוכנית הרב־שנתית החדשה.

הלוי גם עשוי למצוא את עצמו בעין הסערה מול דרישות שצפויות לעלות מצד גורמים שונים בקואליציה העתידית בהקשרים של גיוס נשים ושילובן בתפקידים קרביים, ושל שירות משותף ביחידות מעורבות. הרמטכ"ל הבא אמנם גדל בבית דתי וחובש על ראשו "כיפה שקופה" (הוא צם ושומר שבת), אבל עברו מלמד שהוא לא ממצמץ בסוגיות עקרוניות ומן הסתם יילחם על דעתו, בניסיון להותיר את צה"ל מחוץ לטרלול הפוליטי.

מדובר בצבר עצום של משימות, שנדרש לבצען בתנאים לא פשוטים: עולמיים, אזוריים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים. כדי שצה"ל והרמטכ"ל יצליחו, נדרש שיתוף פעולה מלא של שר הביטחון ומשרד הביטחון (ובאמצעותם של הממשלה, או לפחות של שני הרכיבים החשובים בה - ראש הממשלה ושר האוצר).

אלא ששר חדש, בוודאי כזה שמעולם לא כיהן במשרד, יבקש בוודאי ליישם את האג'נדה שלו, וגם לנצל את התפקיד האטרקטיבי - שכולל גם לא מעט צ'ופרים כמו מסוקים, מאבטחים ועניינים חשאים לרוב - כמקפצה פוליטית. זה מתכון מובנה לקונפליקטים מול הרמטכ"ל; אמנם היחסים בין שרי ביטחון ורמטכ"לים ידעו מורדות גם בעבר (ברק ובן־אליעזר מול הרמטכ"ל מופז, שר הביטחון מופז מול הרמטכ"ל יעלון, וכמובן שר הביטחון ברק מול הרמטכ"ל אשכנזי), אבל דומה שכעת האתגר גדול מבעבר. זה דורש בגרות ואחריות במערכת ומחוצה לה, ובעיקר הבנה שמעל לכל האג'נדות והאגו, יש דבר אחד שחשוב מכל, וכדאי מאוד שלא לשחק בו או לסכן ולאתגר אותו: ביטחון המדינה.