זה קרה באחד הימים הקשים של ירושלים במהלך גל טרור באמצע העשור הקודם. איש ביטחון ישראלי בכיר ביקש לברר בדיסקרטיות עם אחד מעמיתיו ברשות הפלשתינית אם אבו מאזן ואנשיו יהיו מוכנים לקבל לרשותם את מחנה הפליטים שועפאט שבצפון ירושלים, כמחווה חד־צדדית של ישראל. התשובה החדה והמיידית של הבכיר הפלשתיני הפתיעה את הצד הישראלי: "לא! את ה'מפלצת' הזאת אתם יצרתם. זו 'עזה של ירושלים', בעיה שלכם". האפיזודה הקצרצרה הזאת, שלא פורסמה עד כה, מלמדת הרבה על סיפורו של מחנה הפליטים היחיד שישראל כללה בתחומה הריבוני, ועוד בתחומי ירושלים, בירת ישראל.
מחנה הפליטים שועפאט נולד למעשה על חורבות הרובע היהודי שנפל בידי הירדנים בתש"ח. בעוד תושבי הרובע מתפנים למערב ירושלים וקומץ הלוחמים היהודים הולכים לשבי הירדני, קבעו אלפי פליטים פלשתינים ממערב ירושלים את משכנם בינות לבתי הכנסת ולשיכוני היהודים ההרוסים. התנחלות הפליטים הזאת ברובע הנטוש היתה מוכרת כמחנה אל־מועסכר, עד ששנתיים לפני מלחמת ששת הימים לירדנים נמאס. הם הוציאו את אלפי הפליטים אל מחוץ לעיר העתיקה, ובתיאום עם אונר"א שיכנו אותם מצפון לירושלים. כך נולד מחנה פליטים חדש, בשועפאט.
אלא שזו כמובן היתה רק ההתחלה. ההמשך כולו רשום על שמנו. ב־1967 ישראל איחדה את שני חלקי ירושלים, אבל גם הרחיבה מאוד את גבולותיה. בצפון, לא הרחק מעטרות, נווה יעקב והשטחים שעליהם תקום לימים שכונת הענק הירושלמית פסגת זאב, סופח לירושלים גם מחנה שועפאט. האלוף רחבעם זאבי (גנדי) התווה באותם ימים את גבולות ירושלים. הוא היה מקסימליסט, ושועפאט של אז היה קטן בשטחו ובאנשיו, 3,400 נפש בלבד. שום דבר שדומה בכלל למפלצת שצמחה לימים למסה צפופה של בטון ואנשים, "העזה של ירושלים", שבה חיים 75 אלף בני אדם.
ההזנחה הישראלית במקום לאורך השנים לא היתה שונה מההזנחה בשכונות מזרח־ירושלמיות אחרות. ישראל סיפחה שטחים והחמיצה את האנשים שגרים בהם. אלא שבשועפאט, כמו בעוד שכונות סמוכות, הכל הועצם פי כמה כשישראל - על רקע הפיגועים הקשים באינתיפאדה השנייה - הקימה את גדר הביטחון. הגדר נבנתה מדרום למרחב כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט והוציאה דה פקטו את האזור הזה מתחומי ירושלים.
בפועל, נברא מרחב פלשתיני חדש, אקס־טריטוריה, שהופרד מהבירה, אף שהריבונות הישראלית שם לא בוטלה. גם לרשות הפלשתינית אסור היה להתקרב. "מרחוק, בקו האופק, רואים מעין מנהטן קטנה", תיאר פעם הסופר ניר ברעם את מחנה הפליטים הזה, "המוני בניינים צפופים בגבהים שונים... רק כאשר מתקרבים מבחינים בחומה האפורה" שמאחוריה: כאוס.
הקמת גדר הביטחון העמיקה עוד את ההזנחה, העבריינות, העוני והיעדר המשילות ששררו במקום מלכתחילה. שועפאט מוגדרת כבר שנים רבות על ידי גורמים רשמיים כשטח הפקר. ביטויי המצוקה באזורים אלה רבים מספור: סמים, עוני, פשע, טרור, ורמת תשתיות עירוניות ושירותים עירוניים נמוכה במיוחד. בתוך 55 שנה צמחה אוכלוסיית המחנה ביותר מ־2,000%. הם אינם מקשה אחת: 15 אלף מהם הם צאצאי הפליטים המקוריים, שמטופלים על ידי אונר"א. כ־20 אלף נוספים הם מהגרים מתחומי יו"ש שהקימו את ביתם במחנה, ועוד כ־40 אלף הם ירושלמים משכונות מזרח ירושלים שבתחום הגדר, בעיקר מהעיר העתיקה הצפופה. הם קבעו את משכנם במקום הכי נמוך בירושלים, מכיוון שהוא גם המקום הכי נמוך בעיר מבחינת יוקר הדיור: כ־300 אלף שקלים לדירת 120 מ"ר. אלפי משפחות במחנה הן מעורבות, שבהן אחד מבני הזוג מחזיק בתעודת תושב ישראלית והשני הוא תושב יו"ש. ילדיהם נהנים מכל הזכויות שתעודת התושב מניבה, ובעיקר ממענקי הביטוח הלאומי.
ירי לפסגת זאב
לאורך השנים הפך המחנה לא רק לחממת פשע וסמים אלא גם לחממת טרור, שייצאה מתוכה פיגועים ומחבלים רבים. האחרון שבהם, כידוע, היה המחבל עודאי תמימי, תושב המחנה שהרג את סמלת נועה לזר, ולאחר 11 יום של מרדף עקר אחריו, ביצע פיגוע נוסף בכניסה למעלה אדומים, שם חוסל. בין המחבלים שיצאו משועפאט נמצאים אבראהים אל־עקארי, שדרס למוות בשכונת שמעון הצדיק את קצין מג"ב ג'דעאן אסאד ואת שלום אהרן בעדני (נובמבר 2014), ועוד דוקרים, יורים ודורסים בשנים האחרונות, בעיקר באזורי הרכבת הקלה, שער שכם ושערי הר הבית. כמחצית מהמפגעים בגלי הטרור של 2017-1014 יצאו משועפאט ומהשכונות שמעבר לגדר.
ישראל היא הריבון הפורמלי בשועפאט, אבל לצידה נוכחים במקום גם חמאס ותנזים, מייסודו של הפת"ח. גורמי ביטחון מעריכים שבמחנה מוסלקים אלפי כלי נשק מסוגים שונים (קלצ'ניקובים, קרלו, M16 ואקדחים; נשק גנוב ונשק בייצור עצמי). אלא שלאורך שנים, בהחלטה מודעת, מערכת הביטחון החליטה שלא לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת, מחשש להתקוממות נרחבת שתתפשט לעוד שכונות בירושלים. "יום אחד אנחנו עלולים להצטער על שנמנענו מכך, שם ובמקומות אחרים", אומר ל"ישראל השבוע" קצין משטרה בכיר, "אבל זה מסוג המקרים שבהם החשבון נעשה לטווח קצר ולא לטווח ארוך". במסגרת ההכלה הזאת התפרסמו עד היום רק מעט מהמקרים שבהם מצאו תושבים מפסגת זאב הסמוכה קליעי כדורים בתריסי בתיהם ובמרפסותיהם. ברוב המקרים זה היה ירי לא מכוון. במיעוט המקרים - ירי מכוון. חלק מהמקרים פוענחו. אחרים - לא.
כדאי להדגיש: כאשר מדברים על מחנה הפליטים שועפאט, מתייחסים למעשה גם לשלוש תת־שכונות שצמודות אליו, כולן מעבר לגדר: ראס ח'מיס, ראס שחאדה ודאחיית אל־סלאם (שכונת השלום). יחד עם המחנה הם משתרעים על שטח של כ־1,070 דונם. שועפאט גובל בענאתה ממזרח, בחיזמה ובפסגת זאב מצפון, בשכונת שועפאט ממערב ובעיסווייה מדרום. עקב האכילס הביטחוני והפלילי בשועפאט נעוץ בעובדה שבניגוד להפרדה באמצעות חומה בינו לבין שכונות יהודיות כפסגת זאב, אין הפרדה בין המחנה לבין שכונות וכפרים שנמשכים ממנו אל תוך תחומי יו"ש. כך נוצר מעבר חופשי (לשני הכיוונים) של אנשים, נשק, סוחרים, עבריינים, רכוש גנוב וטרור, ששועפאט הפכה עבורם עיר מקלט.
אחד הביטויים לכאוס מגולם בעובדה שבמחנה אין כמעט בנייה חוקית, אולי בתים בודדים בלבד. הבנייה הלא חוקית היא הסטנדרט. לא פעם מדובר ברבי קומות, עם ליקויים בטיחותיים רבים, שדו"חות ביקורת של עיריית ירושלים כבר הגדירו רבים מהם כמבנים מסוכנים. למרות זאת, רק לבתים מעטים שם הוצאו צווי הריסה, שאיש אינו מתכוון באמת לממש אותם. בשועפאט הורסים, ובצדק, בתי מחבלים, אבל לא מבנים לא חוקיים ומסוכנים.
שניים מתושבי המחנה שעימם נפגשתי מתארים (לבקשתם בעילום שם) מציאות קשה בתחומים אזרחיים רבים. האחד, מחמוד, נשוי לאישה מתחומי יו"ש. השני, יאסר, נשוי לירושלמית מאחת השכונות שבתוך הגדר. לשניהם ילדים רבים. לאחד מהם יש גם נכדים. הם תושבים ותיקים במחנה. חברת "הגיחון", הם מספרים, השקיעה לא מעט כסף בניסיון להסדיר את אספקת המים למחנה, אך רק חלק מהתושבים נרשמו כצרכנים מסודרים, שמשלמים עבור המים לפי קריאת מונה. רבים, הם מעידים, מתחברים לצנרת וגונבים מים. רבים מהתושבים מסתמכים על מכלים פרטיים שמוצבים כמעט בכל מקום במחנה - על הגגות, על פני הקרקע ובמרפסות.
גם מערכת הביוב והניקוז במקום בעייתית, בלשון המעטה, ומפגעים קשים נוצרו בעבר על רקע זה. הדרכים במחנה צרות. הכבישים אינם מרובדים, ומדרכות כמעט שאינן בנמצא. בשכונה אין גינות ציבוריות. רוב מוסדות החינוך והגנים נמצאים בבתים פרטיים שכורים, והילדים משחקים בכביש ובין המכוניות. גם תאורת הרחוב היא סמלית בלבד, ויש עוד מעט מקומות שעדיין שורפים בהם אשפה, במקום לפנותה.
"הזהות שלנו ירושלמית"
"הזהות שלנו ירושלמית", הם שבים ומדגישים, "אל תנסו להפריד אותנו מהעיר. רוב התושבים מהמחנה יוצאים לעבודה במערב ירושלים ובתוך ישראל, רוב התושבים מקבלים את קצבאות הביטוח הלאומי ונהנים ממערכת הבריאות הישראלית".
יאסר: "הבעיה המרכזית שלנו היא שאתם טוענים שזאת ירושלים, אבל לא מתייחסים אליה כאל ירושלים. אתם לא באמת שולטים כאן. יש פשע וסמים וכנופיות וגניבות וטרור, וירי לאור יום ובלילות, והתושבים סובלים ושותקים. הם שותקים, כי אם הם ידברו יהרגו אותם, כמו שבשנים האחרונות הרגו את מי שפתח את הפה ודיבר".
"הבעיה היא", משוכנע מחמוד, "שהתושבים כאן מפחדים יותר מחמאס ומתנזים מאשר ממשטרת ישראל או מהצבא. רק כאשר זה יתהפך, נדע שאתם כאן כדי להישאר ולשלוט".
יאסר מספר כי לפני שנים אחדות נכנסו לבתי כמה משכניו אנשי יס"מ. "כך לפחות חשבנו. כך הם נראו: עם המעילים והקסדות השחורות והמכנסיים האפורים. הם באו לכאורה לחפש נשק, אבל אחרי שהסתלקו מהמקום, השכנים שלי גילו שמהבתים שלהם נעלמו חפצים יקרי ערך. פנינו למשטרה, והתברר שמדובר היה בעבריינים מחופשים. התעוזה הזאת שלהם ממחישה את אוזלת היד שלכם. היתה תקופה", הם נזכרים, "שאמבולנסים ומכבי אש לא היו נכנסים למחנה. עכשיו זה השתנה. את כל המצוקה הזאת - העבריינות, הבנייה הלא חוקית ובעיית הנשקים - תיארנו בוועדת הפנים של הכנסת. כמעט דבר לא השתנה מאז. כך זה כבר שנים".
נאדרה ג'בר עומדת בראש המינהל הקהילתי עוטף ירושלים מטעם החברה למתנ"סים. תחום האחריות שלה הוא השכונות שמעבר לגדר, ובכלל זה מחנה הפליטים שועפאט. ג'בר היא תושבת אבו גוש שממערב לירושלים. אזרחית ישראלית. המשרד שלה שוכן במחסום שועפאט. היא יוצאת ונכנסת למחנה ללא פחד, ללא כל הגבלה. ג'בר היא הפנים של התושבים מול העירייה ומשרדי הממשלה, ולהפך. היא גם מקור לאופטימיות בלתי נדלית.
היא מכירה את המציאות הקשה, אבל תולה תקווה בהתארגנויות חדשות של הנהגה מקומית, "שלוקחת את גורלה בידה", ומספרת לראשונה על תכנון מתקדם לבניית קריית חינוך עירונית במחנה, שתשתרע על פני עשרה דונמים: שני בתי ספר לבנים, שניים לבנות (יסודי ותיכון) ומינהל קהילתי. זה חסר תקדים כאן, היא מדווחת. ג'בר גם מתארת שיפור משמעותי בתחומים כמו ביוב ואשפה, שעד לפני כמה שנים התושבים סבלו מהם מאוד. היא צופה שסלילת כביש ענאתא־ירושלים תאפשר סוף־סוף להכניס תחבורה ציבורית גם לחלק מסמטאות המחנה.
בהתארגנויות המקומיות הללו, שאת עובדת מולן, יושבים גם מזוהי חמאס ותנזים, שבסוף הם ארגוני טרור.
"אני יודעת, אבל לא בודקת. אני לא עוסקת בפוליטיקה. רק בצרכים עירוניים. כשהם מולי - גם הם מתרכזים רק בזה. מבחינתי זה הכרחי שהם יהיו בפנים, שותפים, שהכל יהיה שקוף גם מולם, כדי שאחר כך הם לא יזיקו ויטרפדו. גם הם עושים את ההפרדה הזאת. אצלי כולם שותפים. טובת התושבים בראש".
למה אין בשועפאט חוק וסדר?
"אין חוק וסדר כמו שאין הרבה דברים אחרים, אבל יש יותר מבעבר. תושבים מגיעים לא פעם למשטרה ומתחננים: תאספו את הנשק. תפעלו נגד ההשתלטות העבריינית על שטחים, על בנייה לא חוקית. לעיתים הם אפילו מוסרים מידע היכן יש נשקים ואמל"ח, אבל יש רשויות בישראל שנמנעות או מפחדות לפעול".
שועפאט היא ירושלים?
"מבחינת התושבים - חד־משמעית כן. הם חשים ירושלמים, רוצים להישאר ירושלמים ונחרדים מהרעיון שיפרידו אותם מהעיר".
למנוע תקדים מסוכן
כדי להתחיל לטפל בבעיות בשכונה יש צורך בתוכניות משמעותיות, הן אזרחיות והן ביטחוניות. ג'בר מסבירה מהן שלוש הבעיות המרכזיות שבהן יש לטפל.
"הראשונה - לחסום את האוטוסטרדה החופשית של סוחרים, עבריינים ונשק בין אזורים ביו"ש לשועפאט ואזור העוטף. זה בלתי נסבל. השנייה - להקל על התושבים במחסום שועפאט. זה לא אנושי מה שקורה שם. הכתר האחרון הזיק מאוד. סגרו 70 אלף איש בתוך הבתים. מה הם ציפו שנערים שמנותקים מבתי הספר שלהם יעשו? והבעיה השלישית - מוסדות חינוך. בלי מבנים פיזיים ומגרשים ומתנ"סים ומרכזי תרבות לא נוכל באמת להנגיש תכנים והעשרה ופעילויות בהיקפים רחבים. זה שינוי שחייב להגיע, וקריית החינוך שנבנה היא צעד ראשון בכיוון הזה".
גם סגן ראש עיריית ירושלים, אריה קינג, מכיר היטב את המחנה. קינג הוא מתנגד חריף לכל רעיון שמשמעותו ניתוק של שועפאט מירושלים, אם באמצעות הקמת מועצה מקומית נפרדת עבור המחנה, בריבונות ובתחומי ישראל, ובוודאי לא באמצעות העברתה לרשות. "זה תקדים מסוכן. בעקבותיו יבואו באופן מיידי דרישות לפינוי עוד שכונות", הוא מזהיר. קינג גם מעריך כי ברגע שבו תעלה על הפרק תוכנית מעין זו "ינהרו עשרות אלפים מתושבי המחנה אל תוך תחומי ירושלים שבתוך הגדר, כדי להישאר בתחומי ירושלים".
אתה מדבר על שטח הפקר שבו ישראל אינו שולטת, שיש בו ריק והזנחה נוראית.
"הכל נכון, והכל גם בר שינוי. כשהיתה קורונה, וכשהיו שיטפונות, התושבים באו אלינו, והיה שיתוף פעולה נהדר, שאותו הוביל ראש העיר משה לאון. חבל שלא מינפנו זאת. אפשר להפוך את הקערה על פיה. קריית החינוך היא הצעד הראשון. גם בקלנדיה בונים עכשיו מתנ"ס. זה תקדימי. מעולם לא עשו דברים כאלה שם. בשכונת השלום בשועפאט, 'הגיחון' השקיעה עשרות מיליונים כדי לשפר את מערכת אספקת המים. לאון הבין שאי אפשר לדבר איתם רק בזמן חירום, שצריך להראות להם שאנו מתעניינים ודואגים להם גם בשגרה. זו התחלה של הפגנת ריבונות. זה כיוון נכון".
המדינה אינה אוספת את אלפי כלי הנשק שהתושבים מחזיקים שם בבתים. בסוף זה יופנה נגדנו.
"וזו טעות חמורה, אבל יש גם סיבות אובייקטיביות. למשטרה בירושלים יש מצוקה נוראה בכוח אדם. מחסור של 1,000 שוטרים. גם כשזה יקרה - זה לא זבנג וגמרנו, אלא עניין של שנתיים־שלוש. בכל ישיבה של ועדת החירום והביטחון של העירייה אני אומר לנציגי המשטרה: בואו נצא למבצע יסודי, ארוך. ייקח שנים, אבל בסוף המבצע הזה ירושלים תהיה הרבה יותר בטוחה. נעבור שכונה־שכונה, רחוב־רחוב, בית־בית, עם חבלנים וכלבי גישוש, ונחרים אמל"ח, עם עונשים כבדים. אחרי שתי שכונות כאלה השמועה תרוץ, ואנשים שיחששו מהקנסות ומהכלא ימסרו לבד נשקים".
גם קינג, כמו נאדרה ג'בר, מדבר בשבח מנהיגות מקומית, אבל מזהיר משליטת חמאס ותנזים במחנה. "כשיש מידע מודיעיני ביטחוני - נכנסים לאן שרוצים מתי שרוצים. כשהעניין הוא עברייני פלילי - הנחישות פחותה בהרבה, וזאת בלשון המעטה. חבל".
"התקציב נעצר בגדר"
ד"ר דוד קורן, כיום מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כיהן בשנים 2018-2011 כיועצו של ניר ברקת לענייני מזרח ירושלים. מה עושים עם שועפאט? אני שואל אותו. קורן משתף: "כל הניסיונות שהייתי מעורב בהם להביא את הסוגיה לדיון מערכתי ברמת הקבינט - כשלו. היה אמנם דיון במל"ל, אבל שם זה נעצר. בסוף, יש כאן סוגיה מערכתית של ביטחון לאומי ברמה הכבדה ביותר".
אולי צריך להעביר אותם לרשות הפלשתינית, כמו שהציע בזמנו חיים רמון, כפי שהציעה בזמנו ענת ברקו מהליכוד? אולי להקים להם מועצה נפרדת בתחומי הריבונות הישראלית אבל מחוץ לירושלים, כפי שגרס השר זאב אלקין?
"הרעיון של רשות נפרדת לא ישים. אף אחד לא יקצה לזה משאבים. אני גם לא רואה כרגע יכולת להחזיק דבר שכזה, מה עוד שליבת הזיקה של האנשים הללו היא לתוך העיר עצמה. שועפאט היא, במידה רבה, שכונת שינה. מרכז החיים שלהם הוא ירושלים, גם ברמה של קשרי משפחה ובילוי וגם ברמה של מסחר ותעסוקה. גם האופציה להעביר אותם חד־צדדית לרשות הפלשתינית אינה רצינית, ולו מהסיבה הפשוטה שהרש"פ לא תרצה בהם, אלא במסגרת הסדר כולל של פינוי כל מזרח ירושלים וחלוקת העיר, וזה כמובן בלתי קביל".
מה מעמדם של חמאס ותנזים שם?
"ההתרשמות שלי היא שהם חזקים מאוד. מאוד מעורבים בניהול העניינים".
מה המליץ המל"ל בשעתו?
"הם דנו בתוכנית של אלקין להקים להם מועצה נפרדת, אבל בסוף המליצו שנלך לכיוון של הרחבת משילות בתוך המסגרת המוניציפלית. המש"מ - מרכז השירות המשולב שהוקם במעבר שועפאט, שמעניק שירותים מטעם עיריית ירושלים, הביטוח הלאומי והמשטרה - היה צעד ראשון, שמקל להכניס פנימה יותר שירותים עירוניים וגם שיטור קהילתי".
אבל כל אלה הם טיפה בים, חריג שאינו מעיד על הכלל.
"כדי לייצר מהפך דרושים מיליארדים. אני הייתי מציע למדינה להתמקד בהון האנושי, במרכיבי תעסוקה, בחינוך, ברווחה. בממד הפיזי - מאוד־מאוד קשה לפעול שם, בגלל הבנייה הלא חוקית המאוד רחבה, גם על שטחי ציבור. כל האופציות התכנוניות כמעט נעולות בפנינו. כל בעיה תשתיתית שרק תחשוב עליה נמצאת שם - בתחום המים, הביוב, הבנייה, הפיתוח.
"בהחלטה 3790 המפורסמת, שהקצתה תקציב לפיתוח מזרח ירושלים, הכסף סומן רק לשכונות שבתוך הגדר. כל המרחב של שועפאט וכפר עקב הוצא החוצה. בשלב השני, בראשית 2023, זה צריך להשתנות. צריך לתקצב גם את האזורים שמחוץ לגדר. גם אם וכאשר זה יקרה - התקציבים הללו הם טיפה בים. עשרות שנים לא התעסקו עם האזורים הללו. תיקח את כל הבעיות של מזרח ירושלים, תכפיל אותן במכפלות עוצמתיות - ותקבל את התוצאה במרחבי שועפאט וכפר עקב שמעבר לגדר".
כשאתה הולך מעט הלאה בשכונות הללו ועובר לשטח הרשות הפלשתינית, אתה רואה מציאות שונה - שם הרבה יותר מטופח ומתוחזק ונקי ומוקפד. מה זה אומר עלינו?
"זה אומר שרמת הקשב של מקבלי ההחלטות נעצרה בגדר. אולי הפיגוע הקשה האחרון, רצח נועה לזר במחסום שועפאט, יפתח את האוזניים והעיניים שם למעלה. אולי".
