אבן גדולה הוטחה בראשו של איתמר אלקובי (17), שבא להתארח בסוכתו של טל יושובייב, בשכונת שמעון הצדיק, בליל המהומות הקשה בבירה לפני כשבוע. אלקובי עדיין מתאושש מפגיעת הראש הקשה שספג, ומהניתוח שעבר בעקבותיה. המשפחות היהודיות שחיות במקום מייחלות להגנה משטרתית יוזמת ואפקטיבית יותר. ח"כ איתמר בן גביר אמנם מושיט להם מעת לעת את חסינותו הפרלמנטרית, ונוכחותו במקום מזעיקה כוחות רבים יותר, אבל הן היו שמחות אם גורמי הביטחון לא היו מסתפקים בפענוח ובמעצר פורעים לאחר מעשה, ובכיבוי שריפות, אלא במניעתן.
בינתיים, עמותות ההתיישבות שפעילות במקום מכינות הפתעה - "תגובה ציונית הולמת" - הכפלה של מספר המשפחות היהודיות שחיות בשכונה.
הכוונה היא לייצר רצף של נוכחות יהודית מכביש מס' 1 במערב, דרך מלון שפרד ועד לשכונת בית אורות שברכס הר הצופים, ומשם דרומה, לכפר התימנים, דרך הר הזיתים, מעלה הזיתים, מעלות דוד ואזור שער ציון
21 משפחות (שביעית ממספר המשפחות היהודיות שהתגוררו במקום עד לפינוי, ערב מלחמת העצמאות) חיות כיום באזור התפר הזה, בואכה הר הצופים. התוכנית היא להביא לשם, בשלב הראשון, עוד כ־20. על הפרק - שלוש תב"עות (תוכניות בניין עיר) מאושרות שממתינות להוצאת היתר בנייה. ההליכים המשפטיים שקשורים לתב"עות הללו הסתיימו בניצחון הצד היהודי.
הפרויקטים נמצאים במרחק עשרות מטרים מההתיישבות הקיימת בנחלת שמעון. היזמים הם יהודים בעלי השקפת עולם ציונית, שמחזיקים בקרקעות באמצעות חברות זרות ומבינים את המשמעות האסטרטגית של המעשה החלוצי שלהם. ההיתרים צפויים לצאת בשנה הבאה וב־2024.
לכאורה מדובר ביזמות עסקית, אבל התכנון המפורט מלמד על רצון למקסם את מספר המשפחות היהודיות באזור. מאחורי הקלעים עומדת "הקרן לאדמות ישראל", שהוקמה על ידי אריה קינג (כיום סגן ראש עיריית ירושלים). אנשי הקרן פועלים לקניית אדמות מערבים או מיהודים העשויים למוכרם לערבים, והם פעילים במיוחד באזורי מזרח ירושלים, בגליל ובנגב.
במזרח ירושלים הכוונה היא לייצר רצף של נוכחות יהודית מכביש מס' 1 במערב, דרך מלון שפרד (עוד פרויקט בנייה עבור התיישבות יהודית באזור) ועד לשכונת בית אורות שברכס הר הצופים, ומשם דרומה, לכפר התימנים, דרך הר הזיתים, מעלה הזיתים, מעלות דוד ואזור שער ציון (שם פעילה עמותת אלע"ד בייהוד האזור).
באזור שמעון הצדיק מדובר, כאמור, בשלשה פרויקטים. הראשון הוא תוכנית להקמת מבנה מגורים חדש בן שש קומות; השני - תוכנית להריסת מבנה קיים ולהקמת מבנה מגורים נוסף, בן חמש קומות, במקומו; והשלישי - בניית מבנה מסחר ותעסוקה של שש קומות מעל ארבע קומות תת־קרקעיות.
סגן ראש עיריית ירושלים אריה קינג מתאר את התוכניות הללו כחלק מהתנהלות שונה, חדשה יחסית, של ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. "לצד רכישות של בית פה ודונם שם, מחסן פה ומרתף שם, בולטת בשנים האחרונות מגמה חדשה ומבורכת של העמותות שעוסקות בגאולת הקרקעות במזרח ירושלים", אומר קינג. "הרעיון הוא לקדם משמעותית תב"עות שיאפשרו ליישב עשרות ואף מאות משפחות בקרקע שעברה שינוי ייעוד במסגרת שינוי תב"ע, ולהוציא היתר לפרויקטים למגורים. שכונת נחלת שמעון, ששלוש התב"עות ממתינות להיתר הבנייה בה, היא החוליה הצפון־מערבית של הטבעת היהודית שעוטפת את העיר העתיקה. הגידול הצפוי בהתיישבות הזאת יביא לשינוי בתחושת הביטחון של היהודים שבאים לבקר ולחיות באזור, שהוא ליבה של ירושלים".
האדמה חוזרת לבעליה
"נחלת שמעון" ו"שמעון הצדיק", שעל קו התפר הירושלמי, פונו ערב קום המדינה ונותרו בצד הירדני של העיר. במלחמת ששת הימים הן שוחררו, ובעשורים האחרונים שבים אליהן יהודים, תוך מאבקי שטח קשים, מלווים במערכה משפטית לא פשוטה. ארה"ב, הפלשתינים ותנועות שמאל ישראליות מנסים כל העת לתקוע מקלות בגלגלי המפעל הציוני הזה. ראש עיריית ירושלים משה ליאון מעניק למפעל ההתיישבות הזה גיבוי שקט.
אזור התפר של "שמעון הצדיק", שמתלקח שוב ושוב בשנים האחרונות, נמצא במרחק אפסי מהקמפוס האוניברסיטאי ומביה"ח הדסה שעל הר הצופים, סמוך מאוד לקריית הממשלה ולמשרדי המטה הארצי של משטרת ישראל בשייח' ג'ראח. נקודת ההתיישבות הקטנה הזאת היא חלק ממרחב עתיר נוכחות ושכונות ישראליות, שבהן מתגוררים עשרות אלפי יהודים. המרחב הזה מחבר את מערב ירושלים להר הצופים, שכידוע היה מנותק מהעיר במשך 19 שנה (1967-1948) ותפקד כמובלעת ישראלית בתוך שטח ירדני.
ב־1968, כשקרקעות רבות באזור הופקעו, מדינת ישראל "דילגה" על שמעון הצדיק. בחודשים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים הופקעו באזור זה אדמות בהיקף של 3,345 דונם. הן כללו את שטחי ההפקר לשעבר, את שטחי האוניברסיטה וביה"ח הדסה שפעלו עד תש"ח על הר הצופים, ואת מורדות הר הצופים. אבל מאזור השכונות היהודיות הנטושות נחלת שמעון ושמעון הצדיק מדינת ישראל התעלמה.
אל החלל הזה נכנסו במהלך השנים שורה של עמותות ישראליות, המשלבות אידיאולוגיה ועסקים, באזור שהוא ליבה ומרכזה של ירושלים. שמעון הצדיק־נחלת שמעון, שהתקשורת הזרה (ולעיתים גם המקומית) מתארת אותן כפרובוקציה, נושקות למערה ולקבר שמעון הצדיק - הכוהן הגדול מימי בית שני. "ועד העדה הספרדית" ו"כנסת ישראל" רכשו את השטח סביב המערה כבר ב־1875 ובנו עליו שכונה יהודית קטנה. היהודים ששבים לנחלת שמעון ולשמעון הצדיק אינם פולשים, ככינויים באיחוד האירופי ובמחלקת המדינה של ארה"ב. הם שבים לבתים ולאזור שבו חיו בעבר יהודים, בהתאם לפסקי דין חלוטים של בתי המשפט בישראל.
הרבה מאוד מהחיכוכים בשמעון הצדיק היו נמנעים כנראה אם התושבים הערבים, שנהנים או נהנו ממעמד של דיירים מוגנים ברכוש בבעלות יהודית, לא היו מספקים לבעלים היהודים תירוצים משפטיים למכביר כדי להוציא אותם משם. אלא שרבים מהם בחרו או הוסתו שלא לעשות זאת, בעיקר על ידי גורמי חמאס, פת"ח והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
אפילו בית המשפט העיר על כך כמה פעמים. רק לאחרונה ניסו גם שליחים אמריקנים לשכנע משפחות ערביות, שמיועדות לפינוי בהתאם לפסקי דין של בתי המשפט, להיעתר להצעות פשרה שיאפשרו את המשך מגוריהן במקום בתמורה להכרה שלהן בבעלות היהודית. חלק מהמשפחות הערביות רצו להיעתר, אבל בסופו של דבר סירבו בשל לחץ כבד שהפעילו עליהם הרשות הפלשתינית וחמאס. "צדיקים" - מצטטים בעמותות המיישבות מחדש את אזור התפר הזה מדרש תלמודי עתיק - "מלאכתם נעשית בידי אחרים".
בשם האם
האופוזיציה האמיתית לדבריו של אברהים רמדאן, המושל המתוסכל משכם שמתקשה להתמודד עם הטרור שמייצאת עירו ומכנה את אימהות השאהידים "סוטות ששולחות את בניהן לבצע פיגועי התאבדות", תפתיע רבים.
הביקורת הפומבית על דבריו, והתביעה להתפטרותו, אמנם מגיעות מקבוצות החמושים ואנשי "גוב האריות" - אלה שמכווינים בחודשים האחרונים פיגועים וטרור נגד ישראל ומפילים את חיתתם על אנשי שכם. אלא שהאופוזיציה האמיתית, המפתיעה, והשקטה כרגע, באה דווקא מכיוונן של נשים פלשתיניות, שהצהלולים וגילויי השמחה הפומביים על מות בניהן שפגעו בישראלים וביהודים נכפים עליהן על ידי החברה הפלשתינית, בעיקר הגברית. נשים פלשתיניות שמצוקתן האישית הולאמה, לא פעם בניגוד לרצונן. לחלק מהן ניתנו סמי הרגעה. אחרות הורחקו מגופת הבן המת, מבלי שתוכלנה לחבקו ולנשקו לפני קבורתו, והכל כדי להבטיח שהלווייתו של הבן תיראה כמפגן של כוח, שמחה, גאווה וכבוד, ולא כמפגן של אבל, מספד ובכי היסטרי.
העדויות על כך מגיעות לאורך השנים ממרכזי הסיוע הפלשתיניים לבריאות הנפש. הן נפרסות במחקריה של ד"ר רונית מרזן, חוקרת חברה ופוליטיקה פלשתינית בקתדרת חייקין (אוניברסיטת חיפה) ומחברת הספר "האב, הבן ורוח המהפכה" (פרדס ואונ' חיפה, 2021). מרזן מסתמכת, בין היתר, על מחקריהם של פרופ' נאדרה שלהוב־קבורקיאן, ד"ר מאריה הולט וד"ר מראם מסארווה, ושל הפסיכיאטר העזתי המנוח איאד סראג'.
לחלק מהאימהות ניתנו סמי הרגעה. אחרות הורחקו מגופת הבן המת מבלי שתוכלנה לחבקו ולנשקו לפני קבורתו, והכל כדי שהלווייתו של הבן תיראה כמפגן של כוח, גאווה וכבוד, ולא כמפגן של
"אימהות השאהידים", כותבת מרזן, "מתארות את התמודדותן הבלתי פוסקת עם ילדיהן הכועסים והמיואשים, המעדיפים למות כדי לחיות בעולם הבא במקום לחיות כמתים בעולם הזה. הן מערערות על תיוגן כאימהות רעות, המחנכות את בניהן לקידוש המוות במקום לקידוש החיים, ומספרות על המעקב היומיומי שהן מנהלות אחר ילדיהן כדי לוודא שאין בכוונתם לצאת למסע נקמה על מות קרובי משפחה וחברים... האימהות מתוודות בפני הפסיכותרפיסטים שמטפלים בהן כי רצו להשיא את בניהן לכלות בעולם הזה, ולא בעולם הבא, וייחלו לנכדים שימלאו את חלל הבית שנבנה עבורם..."
"קולן המושתק של אימהות השאהידים", אומרת ד"ר מרזן, "זוכה לאוזן קשבת במרכזים הפלשתיניים לסיוע נפשי, שם הן מצליחות להשתחרר בהדרגה משיח ההאדרה הפוליטי, החברתי והדתי שהתפתח סביב השאהיד ומשתפות את מטפליהן בכאבן הגדול, בגעגועיהן אל הבן המת, בתחושת האשמה על כך שלא הצליחו למנוע ממנו ללכת אל מותו, ובעיקר בכעס שיש בליבן על הגברים המונעים מהן להתאבל..."
מרזן, ששירתה בעבר ביחידה 8200 וכמומחית ידע במשרד ראש הממשלה, מתארת כיום אווירה של מרד ובוז שהצעירים הפלשתינים רוחשים לאבותיהם הכנועים בפני השלטון הישראלי, וכן לשלטון הפלשתיני המושחת. "לאבות ולשלטון", היא מציינת, "אין היום שום השפעה על אנשי 'גוב האריות', רובם אסירים לשעבר, מובטלים, שמייצרים עכשיו את המיני־אינתיפאדה הזאת". האם הפלשתינית, לדבריה, היא עדיין דמות שדור הבנים והבנות רוחש לה כבוד. "לה עדיין יש השפעה על הדור הצעיר, והאם הפלשתינית, בניגוד מוחלט לדברי ההבל של המושל משכם, ממש לא שולחת את ילדיה להתאבד".
"למה שלא נבכה כולנו?"
"ההפך הוא הנכון", לדברי מרזן, "רובן נאלצות לשתף פעולה עם תופעת האדרת השאהידים, שבמידה רבה נועדה להגן על הדימוי של האבות הכנועים; אותם אבות שכדי לשקם מעט את מעמדם בחברה הפטריארכלית הפלשתינית מכריחים את נשותיהם לצהלל ולהעלות על ראש שמחתן את תרבות השאהידים. זה לא מגיע מהאימהות, אלא מהגברים שאינם מצליחים למלא שורה של חובות שהמסורת מצפה מהם למלא: פרנסת המשפחה, הגנה עליה וקבלת החלטות באופן עצמאי.
האימהות מצהללות על מות בניהן, במצוות הגברים, כדי שהכישלונות שלהם ושל השלטון הפלשתיני המושחת לא ייחשפו ברבים. אותה אם שנכנסה לפני שבועות אחדים לחדר של בנה המחבל, בעת שניהל קרב עם חיילי צה"ל שצרו על הבית, והתחננה בפניו שיניח את נשקו - רצתה אותו חי. היא לא רצתה אותו שאהיד".
ד"ר מראם מסארווה, אחת החוקרות שמרזן מזכירה, היא מחברת הספר "פוליטידתיה של שכול בחברה הפלסטינית - מגדר, דת ולאום". ד"ר מסארווה עוסקת שם בהרחבה בניכוס החברתי של השכול האישי בחברה הפלשתינית. את ספרה היא בחרה לפתוח בשורות אחדות מהרומן של אבראהים נסראללה "חתונות בטוחות" (2009), רומן שעוסק בדילמה של הורים פלשתינים שכולים, בין צהלולים לאבל פומבי:
"היא פונה אלי בשאלה: למה את בוכה?
- אז מתי אבכה?
- למה שלא נבכה כולנו? כולנו בתי, בבת־אחת, מפאתי עזה ועד סופה. למה לא בוכים?
- האם עלינו לצהול בקריאות שמחה כל הזמן על שילדינו שאהידים?
הלוא הם ילדינו בכל יום, בכל שעה ובכל דקה. אני בכוננות מתמדת לרגע שידפקו בדלתי ויבשרו לי את הבשורה המרה מכל.
הפחד הזה עליהם. כל הפחד הזה... ובסוף אני עוד אמורה לפצוח בצהלולי שמחה. את יודעת למה אימהות מבכות את ילדיהן כל הזמן? כי עליהן לצהול פעם אחת ולא להתבייש באותו צהלול שהעולם דורש מהן.
האחת מאיתנו בוכה כל הזמן. היא מודעת לכך שהרגע הזה יבוא. הרגע שבו תיאלץ לבגוד בצערה וביגונה...".
"...מצהללים כדי לא לתת להם לרגע לחוות את אשליית הניצחון, ואם עוד נחיה, אזכיר לך שעוד נבכה הרבה אחרי השחרור. נבכה את אלה שצהלנו בלוויותיהם... נבכה כרצוננו ונשמח כרצוננו. לא על פי מועדים ולוחות זמנים הנקבעים על ידי מי שירו בהם ויורים בנו כעת..."
השורות הללו ממחישות, כך דומה יותר מכל, את הדילמה של אימהות השאהידים, שמושל שכם, איברהם רמאדאן, דילג עליה, ושעמיתתו, לילה רנאם, מושלת רמאללה, דיברה עליה בגילוי לב לפני שנים אחדות ("אני נגד הצהלולים, נגד ריסון הרגשות ונגד הצגתנו בתור עם ברברי שלא אכפת לו מאובדן ומחסך").
מסארווה ממשיגה בספרה מושג חדש, "פוליטידתיה", שהוא, על פי הגדרתה, "תהליך מניפולטיבי שבו סוכני הלאומיות עושים שימוש בחלקים מסוימים של הדת כדי לקדם ולשרת את סדר היום הפוליטי בחברה בזמן נתון כלשהו". הפוליטידתיה, על פי מסארווה, היא "הממד הראשון והמרכזי ביותר בהנדסה ובעיצוב של תרבות השכול בחברה הפלשתינית".
אלא שספק אם בימי טרור אלו נשמע את קולן המושתק של אימהות השאהידים, שאותן תיעדו מרזן, מסארווה ואחרים. הביקורת על מושל שכם, שתיאר את אימהות השאהידים כ"סוטות ששולחות את בניהן לבצע פיגועי התאבדות", מגיעה בדיוק מהצד ההפוך, זה שעל פי מרזן כופה על הנשים להצטייר כ"סוטות" - הקבוצות החמושות שרואות בדברי המושל חילול זכרם וקדושתם של השאהידים. הצד השני - החושף כיצד רבות מאימהות השאהידים "נאנסות" על ידי חברה פלשתינית חולה לצהלל בפומבי ולהימנע מביטויי אבל - עדיין לא יצא מהארון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו