ג'ודי בטליון היתה צריכה לעבור מקנדה לאנגליה כדי לגלות שלא בכל מקום היא יכולה להתהדר במוצאה היהודי. היא הגיעה ללונדון לפני כ־20 שנה, כשהיתה בשנות ה־20 לחייה. בשעות היום עסקה בהיסטוריה של האמנות ובלילה השלימה הכנסות מהופעות סטנד־אפ. בין שני העולמות המקצועיים הללו הבינה בטליון שהבריטים סביבה מעדיפים שהיא תצניע את זהותה היהודית, בניגוד מוחלט לאווירה החופשית והפתוחה שבה גדלה במונטריאול. במאמץ להתמודד עם המצב הלא מוכר, החליטה בטליון לכתוב מופע, שיוקדש לגיבורה היהודייה היחידה שהכירה עוד מימי בית הספר, חנה סנש. בחיפוש אחר חומר רקע להצגה, נתקלה בטליון באולם העיון של הספרייה הבריטית בספר שעורר את סקרנותה ועמד לשנות את תוכניותיה, ובמידה לא מעטה גם את חייה.
"פרויען אין די געטאס", "נשים בגטאות" נקרא הספר שיצא לאור ב־1946. כריכתו הקשה היתה עטופה בד כחול מרופט וכ־200 עמודיו היו כתובים ביידיש. בטליון, שידעה יידיש מביתה - משפחה של ניצולי שואה מפולין - נדהמה לגלות בו את סיפוריהן של נשים יהודיות צעירות, שלחמו בנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה ועליהן מעולם לא שמעה דבר.
הקריאה בספר הובילה את בטליון למסע ארוך ואישי אל תוך ההיסטוריה הכללית של נשים יהודיות שהשתתפו בפעילות המחתרת היהודית בפולין, ובארצות נוספות שהיו תחת כיבוש גרמני. המסע הוליד את הספר "בנות המחתרת", שתרגומו לעברית על ידי קטיה בנוביץ' פורסם לאחרונה ב"ידיעות ספרים". בטליון משרטטת בספר את פועלן המחתרתי הלא מוכר של הצעירות היהודיות שסירבו להיכנע לגורל וניצלו את נשיותן כדי לפעול להצלת יהודים אחרים, להעברת מידע ולהברחת נשק, והשתתפו באופן פעיל במרידות שפרצו בעשרות גטאות באירופה המזרחית הכבושה.
"העבודה על הספר הזה אכן היתה עבורי מסע אישי, אף שמשפחתי לא היתה מעורבת בפעילות המחתרת", אומרת בטליון בראיון ל"ישראל השבוע". "זה היה מסע שנועד לאפשר לי להבין יותר את המורשת שלי ואת המשפחה שלי בהקשר שבו הורי־הוריי גדלו, ברחו ושרדו. לא התכוונתי לכתוב ספר כזה. העברתי את שנות הבחרות שלי בבריחה מנושא הרקע המשפחתי שלי והשואה. הורי־אמי היו ניצולי שואה מפולין. תקופת ההישרדות שלהם היתה קשה מאוד, היו להם הרבה קשיים רגשיים, שעברו הלאה לדורות הבאים. היו אצלנו חשיכה וכבדות סביב העבר המשפחתי. כשהפכתי למתבגרת, ניסיתי לברוח מזה בדרכים שונות, להיות ההפך ממשפחתי. גדלתי בבית של אגירת חפצים והפכתי למינימליסטית, מבית יידישאי עברתי לגור בלונדון, שם עבדתי בגלריית אמנות בסביבה שבה לא נשמעה יידיש. העברתי זמן רב בניסיון לשבור את הקשר עם ההיסטוריה האישית הכבדה והמחניקה".
"נשים לא דיברו על הניצול המיני שהן עברו במהלך המלחמה ולאחריה, כי הן חששו שאם הן יספרו, הן לעולם לא תוכלנה להתחתן. קשה לנקוב במספרים, אבל ההערכה היא שזו היתה תופעה די נפוצה"
מה שמעת בבית על מה שקרה?
"סבתי דיברה על מה שעברה, וזה די נדיר. היא היתה מדברת על זה בכעס עצום. הייתי מאוד קרובה אליה. היא מי שגידלה אותי. היינו צופים בקומדיות טלוויזיוניות בסלון ביתה או בחדר האוכל, ואז היא היתה מתחילה לדבר בזעם רב: 'אחיותיי נרצחו, הפכו את אחותי לסבון'. סבי מעולם לא דיבר על זה. אמי נולדה ב־1945, גדלה בפולין, שאליה הוריה שבו בניסיון לבנות שם מחדש את חייהם. זה לא צלח ולכן הם עזבו. אבל גם אמי לא מדברת על מה שעברה. אני לא חושבת שהיו לה זיכרונות רבים מאותם ימים.
"לפני 16 שנים, כשחייתי בלונדון, התחלתי לחשוב על הנושא הזה, על הזהות היהודית שלי ועל הטראומה שעוברת בין הדורות. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שלא חייתי במסגרת קהילה יהודית. הייתי 'היהודייה היחידה בכפר'. אני אדם מאוד חרדתי, והתחלתי אז לחשוב עד כמה החרדתיות הזו נובעת מהרקע האישי שלי, עד כמה מסורת השואה עיצבה אותי ואת התגובה שלי לאיומים יומיומיים, איך אני מתמודדת עם סכנה, עם סיכון. וכך החלטתי לכתוב על נשים שהתמודדו עם איומים וסכנות. התעניינתי בחומר הזה למופעים שלי".
לשרוד את ההישרדות
בטליון, כיום בת 45 ותושבת ניו יורק, סיימה דוקטורט בהיסטוריה של האמנות, ולכן רצתה שיהיה למופע הזה בסיס היסטורי. "חשבתי: איזו אישה יהודייה התמודדה עם סכנה? והראשונה שעלתה בראשי היתה חנה סנש", נזכרת בטליון, "לא התעניינתי בדמותה כגיבורה, אלא רציתי להבין את נבכי נפשו של אדם שעושה מעשה גבורה. מי מחליט ללכת להילחם בנאצים? איזה משורר מחליט לצנוח ממטוס? מה היתה המוטיבציה מאחורי ההתנהגות שלה, האומץ והשכנוע שלה? את זה רציתי להבין. חיפשתי ביוגרפיה שלה, מחקר שהתייחס אליה בתור דמות תלת־ממדית ולא רק בתור נרטיב פשטני של גיבורה.
"התחלתי לחשוב עד כמה מסורת השואה עיצבה אותי ואת התגובה שלי לאיומים, איך אני מתמודדת עם סכנה, עם סיכון. וכך החלטתי לכתוב על נשים שהתמודדו עם איומים וסכנות. התעניינתי בחומר הזה למופעים שלי"
"הלכתי לספרייה הבריטית וחיפשתי ספרים על חנה סנש. לא היו הרבה, אז הזמנתי את כולם, וביניהם מצאתי ספר לא שגרתי, ישן, ביידיש, עם כריכה כחולה ואותיות מוזהבות, ששמו היה 'נשים בגטו'. התחלתי לעלעל בו. סנש הוזכרה רק בדפיו האחרונים, אבל מצאתי עשרות סיפורים על נשים יהודיות צעירות, חלקן בגיל ההתבגרות, שלחמו בנאצים בעיקר מתוך הגטאות בפולין. היו בו צילומים, וחיבורים, ושירים, ופרקים עם כותרות כמו 'תחמושת', 'לחימת פרטיזנים', 'פואמה לרובים'. מעולם לא שמעתי על הסיפורים הללו של נשים יהודיות שקפצו מרכבות ופוצצו רכבות. אלו היו סיפורים זועמים, צרחות נגד הנאציזם וזעקות כאב על מה שקרה למשפחות הנשים הללו. הייתי יכולה לחוש את הסבל האנושי שלהן. אז נולד למעשה הפרויקט, ומאז, בצורה כזו או אחרת, עבדתי עליו עד לסיומו".
מה היה כה מיוחד בנשים יהודיות שלחמו בנאצים, ובמה הן היו שונות מגברים?
"נשים תרמו לתנועת ההתנגדות בדרך אחרת מגברים. היה קל יותר לנשים יהודיות להעמיד פנים שהן נוצריות וזה אִפשר להן לבצע עבודה בצד הארי, מחוץ לגטאות ולמחנות. אחת הסיבות הברורות היא שבגלל המילה היה אפשר לזהות מיידית גברים יהודים. אם גבר נחשד שהוא יהודי היו דורשים ממנו באיומי נשק להוריד את מכנסיו ותחתוניו. לנשים לא היה על גופן את הזיהוי הזה. מעבר לכך, נשים יהודיות היו יותר מעורבות בחברה הלא־יהודית מהגברים.
"בפולין היה חינוך חובה לבנים ולבנות. במשפחות רבות הבנים נשלחו לבתי ספר יהודיים, ואת הבנות, כדי לחסוך בהוצאות, שלחו לבתי ספר ציבוריים. בהם גדל דור של בנות יהודיות שהיו יותר משכילות מהבנים וגם דיברו פולנית שוטפת ללא מבטא יידי. חברותיהן היו קתוליות. הן אמנם לא ידעו את התפילות הנוצריות, אבל ידעו על התפילות הללו. הן למדו היסטוריה פולנית. כשגברים יצאו למשימות מחוץ לגטאות ולמחנות הם לקחו איתם בדרך כלל נשים, והן ניהלו את השיחות עם הסביבה, קנו את כרטיסי הרכבת או הזמינו קפה. את הגברים היו מזהים מייד לפי המבטא שלהם. וכמובן, היתה התרבות הסקסיסטית של הנאצים. הם לא חשבו שנשים מסוגלות לעסוק בהתנגדות. למה שבחורה יפה תישא תיק מלא בתחמושת? הבחורות היהודיות השתמשו בנשיות שלהן. הן פלרטטו עם מי שהיה צריך, כדי להתחמק מביקורות ומלכידה".
אילו משימות ניתנו לנשים היהודיות בפעילות המחתרתית?
"הן עשו הכל. הן היו בעיקר אלו שעשו את העבודה מחוץ לגטאות ולמחנות, קראו להן הקשריות. הן היו אלו שיצרו את הקשר עם גורמי חוץ ועם גורמים בגטאות ובמחנות אחרים. הן העבירו מידע, העבירו חדשות לקהילות אחרות, הן אלו שהעבירו ראשונות את הידיעות על רצח העם שהנאצים ביצעו ביהודים. ליהודים אסור היה להחזיק מכשירי רדיו או לקרוא עיתונים בגטאות. בזכות הנשים שעברו מגטו לגטו הם ידעו מה קורה בעולם החיצון. הן גם הביאו תעודות מזויפות, אספקה תרופתית ורפואית, ביטאונים מחתרתיים, ספרים. הן היו נפגשות בצד הארי עם סוחרי נשק והבריחו נשק ותחמושת - רובים, אקדחים, חומרי נפץ, חומרים לייצור פצצות.
"הן גם הצילו אנשים וניסו להוציא אנשים מהגטאות ומהמחנות, ולהעביר אותם למסתור בערים, ביערות או במקומות אחרים. הן דאגו למסתתרים, הביאו להם אספקה וכסף והעבירו אותם הלאה כשנשקפה סכנה. אבל הן גם השתתפו בלחימת הגרילה בתוך הגטאות ובמחנות והשתתפו במרידות בגטאות. הן זרקו בקבוקי מולוטוב, ירו והרכיבו מטעני נפץ. הן גם פיקדו על יחידות ביערות".
היה גם ניצול מיני, בעיקר של נשים שהגיעו ליחידות הפרטיזנים. עד כמה זה היה נפוץ?
"קשה לענות על כך, כי נשים לא דיברו על זה, במהלך המלחמה ולאחריה. נשים חששו שאם הן יספרו מה עבר עליהן, הן לעולם לא תוכלנה להתחתן. כך שהן השתיקו את הניצול המיני שעברו. קשה לענות במספרים, אבל מומחים מסוימים כתבו על זה ואני מצטטת אותם בספרי. הם מעריכים שזו היתה תופעה די נפוצה".
מה קרה לנשים הללו לאחר המלחמה?
"חלק ניכר מ'בנות המחתרת' עוסק בתקופה שלאחר המלחמה. אני מתייחסת לא רק לשאלה איך חלקן שרדו, אלא איך הן שרדו את ההישרדות, איך הן המשיכו בחייהן. אני עוסקת בדמויות שונות, שלהן היו תגובות ותשובות שונות בהמשך חייהן. חלקן שמו את העבר הזה מאחוריהן, ככל שיכלו. היה להן מאוד חשוב לפתוח בהתחלה חדשה, להמשיך הלאה ולא לדבר על מה שקרה. לחלקן היו לאחר המלחמה חיים מאוד עשירים ומלאים. עבור אחרות, הטראומה לא היתה משהו שהן יכלו להתגבר עליו, וחייהן היו הרבה יותר קשים אחרי המלחמה. יש גם אחת שהתאבדה".
"להיות להן לקול"
אחד הדברים המפתיעים ביותר בקריאת הספר הוא הקלות היחסית שבה אותן נשים אמיצות יכלו להיכנס למקומות ולצאת מהם, מקומות שהיו לכאורה סגורים באופן הרמטי - הגטאות והמחנות, ואפילו לנסוע בתוך פולין או בין חלקיה. "גם אותי זה הכי הדהים, אפילו יותר מהסיפורים על השגת תחמושת", מודה בטליון, "לא ידעתי בכלל שאנשים יכלו לעזוב את הגטאות שלא לצורכי עבודת כפייה. בדמיון שלי זה לא היה אפשרי. בדיעבד, זה לא כל כך פשוט, ונשים רבות נתפסו ונרצחו כשניסו לעזוב. אני בעיקר מתייחסת לאלו שהצליחו וביצעו את המשימות שלהן.
"היו דרכים שונות לעזוב את הגטו, כולן מסוכנות וקשות. זה השתנה מגטו לגטו, והיו מאות גטאות בפולין. בגטאות מסוימים אנשים יכלו לברוח דרך גגות הבתים. במקרים אחרים גבול הגטו היה נהר, שאותו היה אפשר לחצות בשחייה. היו גטאות שהיו מוקפים בבתים עם מרתפים. ניתן היה לזחול דרך חורים בקירות בין מרתפים, או לזחול דרך חורים בקירות בין עליות גג. לעיתים קרובות שילמו שוחד לשומרים על הגטאות. לפעמים חלק מהשומרים היו סוכנים של תנועת ההתנגדות, כך שבמשמרות שלהם היה אפשר לברוח. נשים נכנסו ויצאו עם קבוצות של עובדי כפייה.
"למשל, בגטו ורשה היו בתים עם כניסות נפרדות בצד היהודי ובצד הארי, וניתן היה לעבור בין הצדדים. לעיתים קרובות הנשים הללו הסתובבו עם כסף כדי לשלם כופר לסחטנים, שניצבו סמוך ליציאות וחיפשו את הנמלטים, כדי שלא ילשינו עליהן לגסטאפו. לפעמים הן היו נכנסות לגטאות מתחת לרכבים או שקפצו לרכבות ולמשאיות. היו דרכים רבות".
בטליון גם מתייחסת בספרה למרידות יהודיות לא מוכרות מתקופת השואה, מעבר לאלו של גטו ורשה, סוביבור וטרבלינקה. "המרידות לא היו גדולות ולא היו מוצלחות מבחינה צבאית", מדגישה בטליון, "אבל הן היו. היו מרידות מזוינות בצ'נסטוחובה, בווילנה, בבז'ין. המחקר האחרון שמצאתי מעלה שב־90 גטאות במזרח אירופה היו קבוצות מחתרת יהודיות חמושות. לפעמים היו להן רק שני רובים. אבל, לא היה רק מרד גטו ורשה".
כתבת את הספר בתקופה מתוחה ביחסי פולין עם היהודים וישראל. את גם מתארת גישה מאוד בעייתית של חלקים מהאוכלוסייה הפולנית כלפי יהודים במלחמת העולם השנייה. איך את רואה את התנהגותם של הפולנים במלחמה?
"הספר שלי מבוסס בעיקר על הזיכרונות של הנשים הללו. ניסיתי להיות להן לקול. כלומר, לספר את הסיפור מנקודת הראייה שלהן. בסיפורים הללו אנחנו רואים הרבה פולנים קתולים שבגדו ביהודים, וגם פולנים קתולים רבים שעזרו ליהודים. אני חושבת שיצאתי מעבודת המחקר שלי על הספר יותר אוהדת כלפי הפולנים. פולין היתה מדינה כבושה. כשהדמות המרכזית בספר, רניה קוקילקה, נעצרה, הנאצים היו בטוחים שהיא נוצרייה, חברה במחתרת הפולנית, והיא עונתה בצורה ברוטלית, לא כיהודייה אלא כפולנייה נוצרייה. המורכבות הזו נתנה לי יותר הבנה".
איך את מסבירה את העובדה שחלקן של נשים בהתנגדות האמיצה הזו כמעט לא היה ידוע עד עכשיו?
"חשבתי על כך רבות, והיתה נקודה שבה חשבתי שהספר צריך לעסוק בשאלה הזו: למה הסיפור לא ידוע? מה קרה לסיפורי השואה ואיך הם עוצבו? זה נובע מסיבות אישיות, מרוח הזמן, וחלקית מסיבות פוליטיות. רבות מהנשים הללו נהרגו, וסיפורן מת איתן. רבות מאלה שנותרו בחיים לא סיפרו את הסיפור שלהן, לעיתים מאחר שלא האמינו להן או מאחר שהאשימו אותן בכך שפעלו רק כדי להבטיח את הישרדותן. שמעתי לעיתים קרובות את הטענה שלפיה 'הנשמות הטהורות נרצחו ואלה ששרדו עשו משהו לא מוסרי כדי לשרוד'. הנשים הללו עזבו את הוריהן ומשפחותיהן כדי להצטרף למחתרת. לרובן היו רגשות אשמה על כך.
"היתה לוחמת מגטו ביאליסטוק שכתבה שהיא לא ראויה לספר את סיפורה, כי בהשוואה לסבל שיהודים אחרים עברו באושוויץ, היא לא סבלה סבל כה גדול. רובן היה בשנות ה־20 לחייהן. כתוצאה מהמלחמה הן הפסידו חלק משמעותי מהחינוך ומההתפתחות החברתית שלהן. הן עברו למדינות חדשות שלא דיברו את שפתן. הן הרגישו חובה ללדת ילדים למען העם היהודי ולגדל אותם באווירה ובסביבה נורמליות. הן לא רצו לדבר על העבר. ולכן הסיפורים לא סופרו עד לשלב הרבה יותר מאוחר".
ההשתקה קשורה גם לכך שהיסטוריה נכתבת בדרך כלל על ידי גברים?
"במקרה הזה לנשים לפעמים ניתנה המשימה לתעד את מה שקרה במהלך המלחמה. אבל הן התרכזו בדמויות הגבריות. לעיתים קרובות הן דאגו להיות אובייקטיביות במה שכתבו, ולכן נמנעו מכתיבת סיפורים אישיים. אבל ההיסטוריה בדרך כלל מסופרת ומדווחת בידי גברים. אני מרגישה שבעשור האחרון יותר סיפורי נשים פורסמו כחלק מהמאבק הפמיניסטי המתמשך".
באיזו מידה כתיבת הספר הזה שינתה אותך?
"גם אני הייתי לכודה ברעיון של פסיביות יהודית, והלכתי בעקבותיו באופן בלתי מודע, והנה גיליתי שהיהודים בתקופת השואה היו כל הזמן במצב של התנגדות, התרסה, מאבק. אבל הם ניצבו מול כוח צבאי ברוטלי וסדיסטי שרצח אותם. הספר שינה את ההבנה שלי לגבי מה שקרה אז. במישור האישי, הגעתי לנושא מתוך התעניינות איך טראומה שעברה במשפחה שלי הועברה אלי. לא רק טראומה עוברת בין דורות, אלא גם חוזק ועוצמה, העזה, להט וחמלה. הבנתי שירשתי טראומה, אבל גם להט ואומץ".
