"הקיבוצים הבינו שהם לא הקטר אלא הקרון האחרון"

אסא אופק לא מחבב מזגנים. את הרתיעה העמוקה מהאלמנט הכה הכרחי הזה בהווי הארץ־ישראלי, בוודאי בחודשי הקיץ, הוריש לגיבור ספר הביכורים שלו, "החוצה", וזו תתברר כזרע פורענות ותוביל לתוצאות מפתיעות ומחרידות כאחד. 

אך בינתיים יום שמשי ויושבי בית הקפה שבו אנחנו נפגשים - מרחק חמש דקות הליכה מ"האוזן השלישית", רשת חנויות למכירת אלבומי מוזיקה והשכרת סרטי די.וי.די, מוסד תל־אביבי שאופק נמנה עם מנהליו ועובד בו קרוב ל־20 שנה - נראים שאננים ומוגנים מאופק ומיצירי דמיונו. ליתר ביטחון אני מציעה שנשב בחוץ ואופק נעתר, אבל מזהיר שגם כך הוא לא ירגיש בנוח. "הכל מביך אותי עכשיו", הוא אומר. "זה חלק מהעניין. יש משהו חושפני בלהוציא ספר. אנשים שלא מכירים אותי מקשרים ביני ובין הלך אבוד ומופרע מבית שאן". 

אופק, 48, במקור מקיבוץ מעוז חיים, המתגורר ביפו, יוכל להתנחם בכך שלו ולהלך האבוד שבמרכז הרומן שכתב היה לא מעט זמן להבשיל לקראת פרסום הספר. את "החוצה" כתב לאורך עשר שנים, מסע שהתחיל בסיפור קצר על שומר לילה בקיבוץ, שבמהלך השמירה חווה ספק פלאשבקים ספק הזיות פסיכדליות. הסיפור נכלל באנתולוגיה שפורסמה בגרמניה וזכה לתגובות מפרגנות, ואלה דרבנו אותו לפתח את הסיפור לכדי רומן, המתרחש בתחילת שנות ה־90 בקיבוץ דמיוני שבעמק בית שאן, תחת השמש הקופחת. 

 

•••

צעיר שסיים את שירותו הצבאי ושב לקיבוץ משובץ לשבוע שמירות לילה - רוטינה מקובלת בקיבוץ. במסגרתו עליו למלא כמה פעולות שגרתיות ואף משמימות: לבדוק את הלולים, להסיע את המטפלות לבית האבות שבקיבוץ, לנייד אוכל ארוז לעובדי הלילה במפעלים ולסייר בבריכות הדגים, בשדות ובמטעים. לא מציידים אותו בנשק; בעת שירותו הצבאי בלב האינתיפאדה שכח את נשקו באיזה מאחז. "גם אני לא הייתי מפקיד בידי דבר", מהרהר הגיבור. אך גם מה שהפקידו בידיו מתברר כמתכון לאסון: על אף נחישותו לעזור ולתרום בימי השמירה, להוכיח את ערכו וכוחו, ככל שעוברים הימים יותר ויותר אירועים טרגיים פוקדים את הקיבוץ ויושביו. 

האם הוא האחראי לכך? גם מצבו של הגיבור מידרדר והולך: מורעב, הוזה, מוצף זיכרונות קשים מעברו, כשהוא נמלט ממבטיהם החשדניים של חברי הקיבוץ הוא מנסה לבצע את מטלותיו ובה בעת למשוך את תשומת ליבה של כרמל, בת קיבוץ ששכלה את אחיה, כשלצידו, לפחות בעיני רוחו, סובב ילדון צהוב בעל חור בבטנו, ואולי בהשפעתו הוא נשאב לשרשרת אירועים מבהילים עד הסוף הבלתי נמנע. 

"החוצה" (הוצאת זמורה ביתן) הוא ספר ייחודי ונועז. הכתיבה של אופק, פיוטית ועתירת דמיון, מפתיעה בלא מעט רגעים משעשעים, שרק כותב הקרוב באופן אינטימי כל כך למושא כתיבתו יכול לספק. מי שמכיר את ההווי הקיבוצי מקרוב, לא יוכל שלא לחייך בקטע שבו מחלץ המספר בדיוק אירוני את אישיותם של החברים מתוך מראה האופניים שלהם, או כשהוא סורק את חדר האוכל והופך את מקבץ הלועסים על שולחנותיהם לטורפים ונטרפים בג'ונגל אנושי. אך כל החגיגה היצירתית הזאת, שאינה מזמנת קריאה קלילה אלא תובעת את מלוא הקשב וההיענות של הקורא, אינה מסתירה את העובדה שמדובר בספר כואב שעוסק בבדידות, ביחסי כוח וברצון הנואש והנכזב להיות נאהב.

"כל מה שרואים זאת תדמית"

יחסית לספר ביכורים של כותב שלא היה מוכר בסצנה הספרותית, "החוצה" זכה עד עתה לתשומת לב נאה; אך אופק מזכיר, פעם ופעמיים, שכתב היד נדחה לא אחת לפני שהתקבל בזמורה ביתן. "קראתי טוקבקים שנכתב בהם: 'מה, עוד פעם קיבוץ?' אני באיזשהו מקום הבנתי אותם. הנושא של לינה משותפת די מוצה. אבל רציתי להגיד להם: 'רגע, זה לא ככה'. יש פה סיפור על הלך בבית שאן שמחפש את הדרך שלו, שרוצה להתקבל ומשתגע. מה שכן, כשחיפשתי שם לספר, אחרי כל מיני אופציות פתאום עלה השם 'החוצה', והרגשתי שיש בו המשכיות וגם התנגדות ל'הביתה' של אסף ענברי". 

כריכת הספר

מלבד השם, טוען אופק, אין קשר בין ספרו שלו לבין "הביתה" של ענברי, שפורסם ב־2009 בתור "רומן תיעודי על חייו ומותו של הקיבוץ" ואף זכה למעמד שכזה, לצידו של "היינו העתיד", ספרה של יעל נאמן: "אין ביניהם דיאלוג", טוען אופק. "'הביתה' הוא ספר קאנוני, שמספר את תולדות הקיבוץ, אפיקים במקרה, מהימים שחלמו על יישוב הארץ ברוסיה ועלו לעמק הירדן. אני מספר את תולדות הנפש. זה לא הדהד אצלי אפילו לרגע". 

אני הרגשתי קשר חזק בין השניים על דרך הניגוד. כלומר, "החוצה" הוא לא עוד כתב אישום נגד החברה הקיבוצית, אך בהחלט אפשר לחלץ אותו מבין השורות. מבחינה זו אפשר לראות בו את השלב הבא באבולוציה של ספרים על הקיבוץ. זה בהחלט ספר שדן בקיבוץ כמערכת אלימה וכוחנית ומציב במרכזו את מי שלא שורד אותה. 

"כשכתבתי את הסיפור ידעתי שיש כאן דמויות שהולכות להכאיב ולהותיר חותם לא קל, ויש לזה השלכות רגשיות ואישיות. אני מסכים לטענה שאפשר למצוא בו כתב אישום, אם כי הוא לא בא לסגור חשבון. אבל ברור לי שהדמויות שבמרכזו, למשל הגברים שמכהנים בעמדות מפתח בקיבוץ, הן אמנם דמויות אינדיבידואליות אך גם מייצגות משהו, דמויות שמוכרות מההווי הזה עם כל המטען הרגשי שנלווה לכך. והיי, מה לעשות, לא היה קל לחוות את זה ויש לזה מחיר". 

הגברים מצטיירים, כל אחד בדרכו, כטיפוסים אלימים, ואילו הנשים מורעבות למגע או לרגש, או מנותקות; הן בוחרות לא לראות דברים מסוימים ומתייחסות למה שמולן במין ענייניות שכזו.

"כמו האמא של הגיבור שהמעשיות שלה משרתת את האידיאולוגיה או השגרה ומסייעת לה להתעלם ממה שקורה לנגד עיניה. אני מסכים. אני בכלל חושב שהשורש רע"ב מלווה את הקריאה לאורך הספר. יש בו טורפים ויש בו את אלה שלא אוכלים ונחלשים, וכל זה תחת השמש היוקדת והמטשטשת של העמק, שהשפיעה גם עלי. 

"אני מרגיש שלאורך הכתיבה הטלתי את האחריות על הגיבור; כמו שמאיר אריאל כותב 'אני לא קובע כאן'; דברו עם הדמות. ודמות הגיבור מורעבת וחם לה. היא מטילה את האחריות על הילד הצהוב ולילד אין הורים או שיש לו הורים משותפים, כמו בקיבוץ, ונוצר מצב שאף אחד לא מקבל אחריות, מרוב שכולם עסוקים לשמר את האידיאולוגיה כי מבינים שהקיבוץ הולך ומתפרק. לא במקרה העלילה ממוקמת בתחילת שנות ה־90, עשר שנים אחרי המשבר הגדול, אחרי שהקיבוצים מבינים שהם כבר לא ממוקמים בעמדת ההנהגה, הם כבר לא הקטר אלא הקרון האחרון. יש האשמות הדדיות אבל אין אחריות". 

לא קל ליצור גיבור שמעורר תחושות אמביוולנטיות כמו זה שיצר אופק: מצד אחד טיפוס פגיע ושברירי, ומנגד ככל שהוא זורע יותר הרס בסביבתו הוא גם מתפשט מאנושיותו: לא אוכל, לא מתקלח, לא מטפל בפציעותיו המרובות. 

"להיות חלש בקיבוץ זו חולשה מסוג מאוד מסוים", אומר אופק. "תחושת המחנק. הרצון להתבודד, שלא כולם יידעו בכל רגע מה אתה חושב, כשכל מה שרואים זו תדמית. גם מחוץ לספר. בהיותי חולה אסתמה לא הייתי בסיירת מטכ"ל, ולא עבדתי בשלחין או בפאלחה אלא במטעים, זה מדרג אותך בתוך ההיררכיה. אז לא הייתי על תקן התלוש או האומלל, אבל גם לא נשאתי את התדמית של הקיבוצניק עם הסכין בין השיניים, אלא את זו של המוזר או המופרע".

הטרגדיה של הבית

אם העיסוק בקיבוץ כמערכת כוחנית ודורסנית הוא מרומז ועקיף, העיסוק במשפחה הגרעינית כאתר כאוב ואף מסוכן ניצב בחזית הספר. סצנה לא קלה לקריאה בהקשר זה מתרחשת באמצעו של הרומן: הגיבור, כבר מעורער לחלוטין, מופיע בחדר האוכל כשפניו פצועות ונפוחות, וייתכן שמפתח משתלשל מאוזנו. כשהוא מתיישב לאכול עם בני משפחתו, לא רק שאינם נזעקים לנוכח מצבו, אלא ממשיכים בשלהם כאילו דבר לא קרה. 

"המשפחה גם לא התרגשה מאירוע קודם של הגיבור, שהיה הרבה יותר חמור, או מהאירוע שהוביל לצלקת הגדולה על החזה של אחותו", מזכיר אופק. "מבחינה ספרותית, ההתיישבות העובדת, במאמציה לבנות את הארץ, הציבה בראש את הקולקטיב, ואת המשפחה הרחק מאחור, סליחה על הקלישאה. והוריי - אני מרשה לעצמי לרגע להיפרד מהספרות - כדור שני שממשיך את האידיאולוגיה החריפה של הוריהם, אלה שהקימו את יישובי חומה ומגדל ויישמו כאן את מעבדת האדם החדש, גם הם דגלו במודע במודל שלפיו השוויון והשיתוף והסוציאליזם קודמים למכאובי הפרט ולדרישותיו. 

"אבא שלי לא הסכים שאקרא לו אבא. אני לא תפסתי את זה ככשל חינוכי; אפילו הייתי גאה בזה, כי מצאתי בכך איזה ייחוד. אבל בדיעבד יכול להיות שיש פה בעיה, כי אני לא אבא שלך. כלומר, אני כן אבא שלך אבל אני חלק ממערכת, והיא גדולה מהגרעין המשפחתי. אני כמובן לא ממציא פה שום דבר; אני לא בא להתבכיין ולהתחשבן. אבל כדור שלישי שחווה את הכאוס שעלול להיווצר כתוצאה מכך אני מוצא שיש לזה מחיר". 

למעשה כתבת טרגדיה. אפילו מלווה אותה מקהלה, במקרה הזה מקהלת הקיבוץ, ובכלל זה ספר מאוד מוזיקלי.

"מקהלה יוונית שמסלסלת בפולנית שירים רוסיים, אפשר לקרוא לזה מיוזיקל יווני. תראי, זו בהחלט טרגדיה יוונית באיזשהו אופן. הרי יש כאן בסיפור את אנטיגונה שתעשה הכל על מנת לקבור את אחיה, ואת השומר כמובן ואת כל האירועים שסובבים אותם, כל הטרגדיות והעיצבונות מלווה המקהלה, שתוחמת את מצב הרוח ומסמנת מה הולך לבוא כשהיא שרה שירים מתוך התקליט 'הלוך הלכה החבריא'. זה תקליט שיצא בסוף שנות ה־60 באווירה חתרנית למדי, כשעל העטיפה נכתב שהמילים אסורות לפרסום והלחן אלמוני. זה דיבר אל מי שחי אז בקיבוץ - הדימוי של יהודים שכלואים בסיביר ודרך השירים שולחים דרישת שלום למערב החופשי. דרך התקליט הזה, כך מסופר, אהבה אחותו של הגיבור את הוריה, והיא לא רצתה לאהוב את הוריה. כך שהמקהלה, עבורי, מבטאת דיסוננס בכמה רבדים". 

לצד ההשפעות המוזיקליות אין זה מפתיע שמי שכתב את "החוצה" חי קולנוע. "ברור שיש כאן קולנוע, זו הנפש שלי, זה מבנה האישיות שלי", משיב אופק ומונה סרטים כגון "הרמוניות וורקמייסטר" של בלה טאר או "עננה הפכפכה" של טסאי מינג ליאנג בין ההשפעות הוויזואליות על הספר. "יש בו לא מעט פלאשבקים, קרוס־קאטים ודיזולבים, והקורא נדרש לחוות את הספר כצופה לא פחות מאשר כקורא". 

לא קל לשאול סופר על הממד האוטוביוגרפי ביצירתו, גם אם במקרה של אופק, שמודה באחרית הדבר להוריו, אחותו ואחיו, ברור שבמידה מסוימת, הממד הזה קיים. "כמובן שהרבה מהסיפור אמיתי, אם כי גם לא מעט מומצא", הוא אומר. "לא מעט קטעים נותרו על רצפת חדר העריכה, כי יש גם חיים אחרי הספר. ידעתי שלמשפחה וגם לאחרים לא יהיה קל לקרוא את הספר, אבל היה לי חשוב לכתוב אותו, ולכתוב אותו כך. כי גם אני הייתי שם וגם לי כאב. ועכשיו אני מפרנס את נפשי המתייסרת. אמנות מציבה מראה שאינה תמיד נעימה וצריך להתמודד עם זה. בהשקה של הספר הודיתי למשפחה שלי שסובלת בשקט וגאה בקול רם. ואני באמת מעריץ אותם על זה ושמח שהם גאים ומודע לבעייתיות. אני לא בורח מאחריות". 

לאחרונה נדרש אופק להתמודד עם עוד סוגיה משפחתית חוץ־ספרותית, כשפורסם שאחיו הצעיר, מור אופק, פרסם אף הוא זה עתה רומן בשם "כיבוי אורות". אופק מודד את מילותיו. "לא ידעתי שזה קורה", הוא עונה בזהירות, "אנחנו לא בקשר הדוק. ידעתי שהוא כותב סדרה ועובד על כתב יד והנה זה קרה. אני מאחל לו שיצליח ובוודאי לא אפריע לו בכך". 

לצד המשקעים, פה ושם מפציע חום המכוון לבני משפחתו, דוגמת שמו של הקיבוץ הדמיוני שבו מתרחשת העלילה. "תלמי נירים זה ג'סטה לאבא שלי", מחייך אופק. "אבא שלי הוא קיבוצניק טיפוסי; רגשות הם לא הצד החזק שלו. כשהיה בא להשכיב אותי לישון בבית הילדים, לא היה דבר כזה להקריא לי ספר. אבל כל לילה הוא היה ממציא סיפור, ומספר אותו לי או הולך במסדרונות ומשמיע אותו לכל ילדי הגן. והסיפור תמיד התרחש בקיבוץ שקוראים לו תלמי נירים; לילדים בסיפור היו שמות משונים כמו חבקוק, ולכיתות שלהם, במקום 'כלנית' או 'חצב' כמו שנהוג, הוא היה קורא 'השפן המחייך'. אז כמה שאני רוצח את אבי הספרותי, פה אני מוסר לו דרישת שלום חמה מהעבר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו