נוסחת הישראליות של שלמה ארצי

״כמעט נהייתי בוב דילן, סוג גימ"ל, קצת להקה. כמעט שרתי ברומנית, במזרחית, ובצעקה. כמעט שרפנו את כל הפסטה. חרשנו אלסקה, באורות כבויים, כמעט זה נצחי, כמעט זה זמני, כמעט נהרסו לנו כל החיים".

אם לא ניחשתם מייד מי כתב את השורות האלו, אתם יותר מדי זמן ברילוקיישן על מאדים. גם אם אינכם ממעריציו השרופים, קשה להיות ישראלי יהודי ולהימלט מרשת המשמעויות והאפשרויות ששיריו יצקו על המציאות של כולנו. לא צריך לקרוא את קפקא כדי לדעת מה זה עולם קפקאי. וכך גם הארץ החדשה שנוצרה בחמישים שנות יצירה תחת שמי ים התיכון. ארץ המילים והתווים של האיש שנולד להיות ראש ממשלת שירים של ארץ שלמה - שלמה ארצי.

שלושת פרקי ״וזיכרוני הראשון - שלמה ארצי ביוגרפיה מוזיקלית״ (הוט 8) הם ביוגרפיה של היוצר שהכי הרבה ישראלים ראו, קנו, ובאופן כללי הכי הרבה מההכי הרבה בתרבות הישראלית.

מדובר בסדרה מצוינת. צפייה מעוררת למעריציו וגם לשונאיו. שלושת יוצרי הסדרה - ירון שילון, אמיר בן דוד ומוריס בן מיור - התפקסו היטב על דמותו של שלמה ארצי ועל עשייתו. ולאורך הסדרה אנו נחשפים רבות לגבר שתמיד הולך לאיבוד דרך מרפסת, מכונית ישנה או כל קיסריה אפשרית.

את הפרשנות הכי טובה כיצד נוצר שלמה ארצי, מספקת הסופרת שירי ארצי, בתו. ארצי מתארת את אביה כתוצר הדור השני להשתקת השואה, לכן הוא ״כור אטומי שחשים אותו פועם ומודעים לסכנת הדליפה שלו״, מהצד האחד, ומהצד השני הוא ״דלי מלא מים, עם חור, זה אף פעם לא נצבר״ כך מסבירה הבת את התשוקה האסופית והתיאבון הלא מוסבר של ארצי להיות אהוב ונאהב, ומדוע עבורו הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.

כביוגרפיה של חייו, ״וזיכרוני הראשון״ מאיר וממסגר את הסיפור של ארצי מחדש. את החיפושים הזולים והטיפוסים אל קצה ההר, ובעיקר כל מה שניתן למדוד בתאריכים ובמספרים המפוארים של הצלחות.

לליבה הקשה של מעריצי המקום ההוא ליד חדרה בין הים לחולות - הקיסריונים, הסדרה תלחץ היטב על בלוטת הנוסטלגיה. שכן יש בה הצצה יותר עמוקה אל חיי האיש שכל סודותיו לכאורה גלויים בעשרות שירים, אך בפועל הם שמש בכיסים.

האתגר הגדול של כל ביוגרפיה הוא לבחור בין סיפור היוצר לסיפור היצירה. וכאן הסדרה לא מעזה לחצות מעבר לנהר ולדון בביוגרפיית היצירה של ארצי, שלטעמי היא החשובה מבין השניים. זה חמישים שנה ארצי הוא קונגלומרט של תשדורת, שירים, תוכנית רדיו וטור שבועי. אם מחברים הכל יחד, הרי שכלל היצירה של ארצי יצרה דרכים, חצות ומקום ישראלי שנותר כאניגמה חתומה, בעיקר לעצמו.

בעבר לעגו לארצי שהוא יכול להלחין גם ספר טלפונים. מבקרים הוקיעו את שיריו על שאינם מתחברים לכלל משהו נרטיבי ברור. כך התפספסה העובדה שארצי היה אמן של זרם חסר תודעה. פיד פייסבוק עם מחשבות ופיסות חיים ישראליות הרבה לפני שהומצאה הרשת החברתית.

ארצי לא הלחין את ספר הטלפונים, אלא את המציאות של אלו שחיו בספר הטלפונים. השירים שלו היו מצלמה חסרת פילטרים של הישראליות כפי שהיא, ולא פחות חשוב, כפי שהיא רצתה לראות את עצמה. שיריו ה״מבולבלים״ זזו מנקודה לנקודה כשיקוף של ישראליות פרדוקסלית, אבסורדית, תזזיתית ויזיזותית. ישראליות שנעה ללא הרף בין פחד קיומי לחיי קצפת באושר אקספרס, ובכל מחיר.

בסדרה מוזכר שארצי יצא לכתת את רגליו בפריפריית דימונה ובית שאן. מאכזב לגלות שהמהלך הגיע מהרצון להתפרנס, כתוצאה של תרומה מסתורית שהגיעה מאי שם. ארצי מדבר על ההתאהבות באנשי הפריפריה כבסיס להצלחתו המאוחרת הכלל־ישראלית. אולם זה רק חלק קטן מהסיפור. שכן היצירה של ארצי היתה הגשר שעליו עברה ישראל השנייה מהשוליים אל המרכז, כדי להרגיש שייכת.

ארצי היה בן אליטה ישראלית, הקיבוץ ותל אביב היו עבורו נוף ילדות. עם מראה של טייס בשייטת מטכ״ל ארצי יכול היה בקלות להתבצר בשדות של אירוסים נרקיסיסטיים, שראו רק את עצמם. להיות עוד אחד מבכייני גן העדן האבוד של ישראל ״הישנה, היפה והטובה״, כניגוד לישראל החדשה, הרעה והמכוערת - כלומר ישראל שלאחר המהפך. בניגוד לעמיתיו באליטת הרוק הישראלי שראו רחוק כרואים שקוף, ארצי הביט נכוחה וראה את ישראל שמעבר לגבולות נחל איילון ועמק יזרעאל.

ההתחלה היתה קשה. גם ארצי הצעיר חטא בראיה הֶטְפֵּסית כלפי המזרחים - ״עזרא סחב אופנועים בשכונה, בוקובזה שדד בנק בפינה, בוקובזה מתעשר״ כתב במשחקי 26, ולא במקרה המופע נגנז אחרי שלוש הופעות מחוסר קהל.

כמו שהוא מודה בסדרה, הביקוש לאהבה של ארצי חיפש לשבור את הגשר בין הבמה לקהל. וכשארצי הבין איפה הקהל שלו, הוא הכניס את ועקנין מקריית גת לתוך היצירה שלו, ולא כנוסע סמוי, אלא כשותף לכל החברים שהיו לו.

כמו דודו טופז וביבי, ארצי היה בן אליטה מוזר, מודר ודחוי. חבריו מאליטת התרבות קראו לו בלעג - ״שרצי״, מספר בסדרה יאיר שרגאי, שעבד עם ארצי בשנות השבעים. ומדגיש שארצי לא היה חלק מכוהני ה״צוותא״. כנקמה ארצי רשם את המקום על שמו בטאבו הישראלי. עם שיר על זמר במסיכה עשורים לפני שהפורמט הומצא.

ארצי, שרעב לאהבת הקהל, כל קהל וכל הקהל, הבין שעכשיו יש את הזמן במזרחית וכל העולם כבר שר יוון. בניגוד ליונה הנביא הממאן, ארצי לא חיכה ליום שבו ישוב הים מזעפו, וכתב קילומטרים של מפות דרך לארץ חדשה. ארצי, נרקומן של נוסטלגיה, שכתב בגיל 20(!) שיר על נוף ילדותו, הבין שעם נוסטלגיה לא הולכים לקיסריה, לכן כחברה לא נותר לנו אלא לחבק את הצער ולהגיד אתמול היה טוב, אבל יהיה גם מחר.

וכשהמחר הגיע, הוא גמל לארצי בגדול. הקריירה של ארצי החלה לנסוק במקביל למהפך 77׳. כשהופיע דור ״המבקיעים״ של הזמר המזרחי, מאייל גולן ועד שרית חדד - הם לא ביקשו את ההצלחה הכלכלית של המולטי־מיליונר עם הג׳ינס והחולצה השחורה, אלא את ההכרה שהם ישראלים שלמים כסמל הישראליות השלמה - ארצי. לכן הם הלכו בעקבותיו אל מקום החתמת הדרכון לישראל החדשה, לא בטברנה, צוותא או היכל התרבות - אלא קיסריה. בעיוות של הגורל הפך הנלעג של אליטה אחת, לקנה מידה של הישראליות עבור אליטה חדשה.

אם תבחנו את השירים של ארצי שזכו לביצועים מחודשים בידי הזמרים מישראל האחרת, תגלו את הרצון להיות חלק מאותו תמהיל ישראלי. שילוב של נוסטלגיה למה שאבד גם אם לא בטוח שאי פעם היה, שוביניזם מתבכיין, והצלחה שעפה על צניעותה. אלא שהתמהיל ההזוי שארצי רקח לנוסחת הישראליות שלו, הוא גם מה שהופך את יצירתו לתופעה חד־פעמית. פרט להייטקיסטים משובטים, הדור הנוכחי כבר לא מספיק סאחי או בעל הון עצמי כדי לקנות דירה בעולם של ארצי, וכבר אינו זקוק לקטגוריית ״שכול״ באתרי הפורנו כדי לדבר על רגשות. במציאות כה מגוונת ומפוצלת, אין צורך במבט המקוטע כדי להתאחד בישראליות. אז אם אתם שואלים את עצמכם מי יהיה שלמה ארצי הבא, לא הבנתם את השיר, לא עוד בשר ודם. לשאלה איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, התשובה היא, אין, לא יהיו, וטוב שכך - הגשר קיים, כבר עברו עליו. יש לנו ארץ, למה עוד אחת?