אחרי שפיונגיאנג הכריזה השבוע כי ביצעה ניסוי מוצלח בפצצת מימן, הדבר האחרון שציפיתי למצוא על קו הרוחב 38 - הגבול המפורסם המפריד בין שני חלקיה של קוריאה - הוא חוש הומור. "אתה אמיץ מאוד שהגעת לכאן למרות כל מה שקורה", אומר לי ג׳ורג׳, מדריך תיירים צעיר. הוא מלווה קבוצות המגיעות באופן מאורגן לבקר באזור המפורז בחלקו הדרומי של הגבול הנפיץ בעולם, כדי להשקיף מרחוק על הדיקטטורה הצפונית הסגורה והמאיימת. "אבל אני יכול להרגיע אותך: צפון קוריאה לעולם לא תתקוף אותנו. לפחות לא היום", הוא מוסיף וממהר לצחוק, כדי להיות בטוח שהבנתי את הבדיחה.
צפון קוריאה משגרת טילים בין־יבשתיים שמתעופפים מעל יפן ומאיימים על מטרות אמריקניות - ומבטיחה לוושינגטון "מתנות נוספות"; צבא דרום קוריאה מקיים תמרונים נרחבים ומכריז על רכישת נשק מתקדם ביותר מארה״ב; ממשל טראמפ שוקל להציב מחדש נשק גרעיני טקטי על אדמת דרום קוריאה ודורש מהאו״ם להעביר סנקציות חריפות יותר שיכניעו את פיונגיאנג; הנשיא פוטין, מצידו, מתריע מפני ״היסטריה שעלולה לגרום לקטסטרופה". וכאן, במקום שעיני כל העולם נשואות אליו בחרדה מפני ניצוץ שיבעיר את המלחמה האטומית הראשונה בתולדות האנושות, שוררת שלווה סטואית - שלא לומר משועשעת.
מרגע הנחיתה השבוע בסיאול הדהים אותי הפער שבין הפאניקה העולמית שעורר הניסוי הגרעיני העוצמתי ביותר של פיונגיאנג, לבין השלווה המופגנת של הדרום־קוריאנים - הנמצאים בקו האש הראשון של שכניהם־אחיהם מצפון. 30 קילומטרים בלבד מפרידים בין בירתה בת עשרת מיליון התושבים של דרום קוריאה לגבול עם הדיקטטורה הצפונית. העיר, על בנייניה המודרניים, נמצאת בכל רגע נתון על הכוונת של אלפי קני אש מצפון. פיונגיאנג לא זקוקה לפצצת גרעין כדי לגרום קטל והרס בממדים נוראים; אבל פצצת גרעין עלולה להנחית על הדרום מהלומה קשה עוד יותר, בייחוד אם טענות הצפון בדבר פיתוח פצצת מימן יתבררו כנכונות.
אצלנו הכל בסדר
תארו לעצמכם איך הציבור בישראל היה מגיב לו אחת המדינות השכנות - לאו דווקא מהקיצוניות שבהן - היתה עורכת ניסוי מוצלח בראש נפץ גרעיני. חישבו על הדכדוך הלאומי שגרמה ״הפצצה האיראנית״ עוד לפני שנבנתה. בסיאול, יומיים אחרי הניסוי הגרעיני החדש של פיונגיאנג ובעוד איומי מלחמה מרחפים באוויר, הטיסות הנכנסות היו מלאות - כרגיל.
גם המסעדות ומרכזי הקניות היו גדושים מקומיים שכלל לא חשבו להסתגר בבתיהם, ובסופרמרקטים השופעים כל טוב לא נרשמה התנפלות של קונים על המדפים כהכנה ליום הדין. סיאול ומיליוני תושביה מתנהלים כאילו פיונגיאנג לא הוכיחה זה עתה לעולם שבידיה פצצה גרעינית חזקה פי עשרת מונים מאלו שהרסו את הירושימה ונגסאקי. אפילו מהדורות החדשות, המשודרות גם ברכבת התחתית המרווחת והמאווררת, עוסקות תחילה באירועי ספורט ודת לפני שהן עוברות לדווח על ההתפתחויות האחרונות במשבר החדש עם צפון קוריאה.
הנפיץ ביותר בעולם. האזור המפורז בחלקו הדרומי של הגבול
"התחושה השלטת כאן היא שלמרות החלוקה, העוינות והיריבות, בצפון ובדרום חיים בני עם אחד", אומר לי דיפלומט מערבי, "והדרומיים פשוט לא מאמינים שהצפוניים יתקפו אותם. זאת אף שהצפוניים פלשו לדרום בתחילת שנות ה־50 ופתחו במלחמה שהפילה יותר משלושה מיליון חללים, ומאז החתימה על הסכם הפסקת האש מ־1953 לא חדלו להתגרות בדרום בהצהרות ובמעשים, ובכללם תקיפות צבאיות. ׳חוכמת ההמונים׳ באה לידי ביטוי בשער החליפין של המטבע המקומי, הוון, ובמצבה של הבורסה. היתה היחלשות קלה, אך לא קריסה. אם היתה הרגשה שמשהו דרמטי עומד לקרות, השווקים היו מגיבים אחרת".
״לאדם מבחוץ חוסר התגובה הזה יכול להיראות מוזר״, מסביר לי ד"ר ג׳ונג קים, מומחה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה ללימודי צפון קוריאה בסיאול, ״אבל לדרום־קוריאנים יש היסטוריה ארוכה של עימות עם הצפון. קרוב ל־70 שנה של חלוקת חצי האי הקוריאני גרמו להפנמה של האיום הצבאי מהצפון. ובגלל ההפנמה הזו, כלפי חוץ אנחנו מקרינים ביטחון - אף שצפון קוריאה הגדילה את היכולות הגרעיניות שלה. הייחודיות של הסביבה שבה אנחנו חיים הביאה אותנו להתרגל לכל סוג של פרובוקציה או איום מהצפון. אנחנו ערניים מאוד לגבי המתרחש שם, אך איננו נוהגים לבטא חששות מפני אפשרות של מלחמה".
הגישה הזו משתקפת גם בתנועת המבקרים ברצועת הגבול, שהפכה לאתר תיירות ייחודי בעולם. האו"ם מקפיד על מכסת מבקרים קבועה של לא יותר מ־500 איש ביום. באופן עקרוני, הרשמה לטיול בשטח המפורז דורשת קבלת אישור כמה ימים מראש. חיילים בודקים את הדרכונים בכניסה לשטח המפורז, ה־DMZ. רוחבה של הרצועה הוא ארבעה קילומטרים, ומעבר לה שוכנים משני צידי הגבול בסיסים צבאיים גדולים, סמויים מהעין. באזור המפורז, המוקף גדרות תיל אימתניות, נוכחותם של חיילים כמעט אינה מורגשת - למעט אלה המשרתים בכוחות סיור, שמדי פעם בפעם מרשים לעצמם להתערב בקהל התיירים שבחנויות הקטנות באתרי הביקור הראשיים.
באחד האתרים אפשר לבקר באחת מארבע המנהרות, שנחפרו על ידי צבא צפון קוריאה כהכנה לפלישה מאורגנת לדרום. ארבע המנהרות, שחלקן הוסווה כמכרות פחם, נחשפו בשנות ה־70, בעיצומה של המלחמה הקרה. ההערכה היא שמנהרות נוספות קיימות מתחת לפני האדמה, אך עדיין לא התגלו. תחנת הרכבת המשותקת דורסאן ניצבת כעדות לכישלון יוזמות הפיוס הגרנדיוזיות שיזמו ממשלות דרום־קוריאניות קודמות, ואשר מזכירות את תוכניות המזרח התיכון החדש של עידן אוסלו. בתחילת העשור הקודם החליטו ממשלות שתי הקוריאות לחבר מסילת רכבת ביניהן, שתסמל את האיחוד המיוחל ותאפשר מעבר נוסעים משני עברי הגבול. גדרות התיל נחתכו. שדות מוקשים פונו והדרום בנה מסוף נוסעים מהודר. אלא שהמעבר בגבול מעולם לא התאפשר, למעט לסחורות צפון־קוריאניות, דוגמת יין דלוח שעדיין אפשר לרכוש בתחנת הרפאים, הקמה לתחייה עם בוא תיירים מהדרום.
המשטר בפיונגיאנג חשש שמבקרים מבחוץ ידביקו את נתיניו ברעיונות מערביים. יש שני סיוטים שמנחים את פעולותיו של הרודן קים ג׳ונג־און: גורל דומה לזה של סדאם חוסיין ומועמר קדאפי, שחוסלו לאחר שנמנעה מהם היכולת לפתח נשק להשמדה המונית; וגורל דומה לזה של מזרח גרמניה, שאותה מוטט המערב בדרכי נועם ופיתוי.
שרידים לכישלון
"אני לא חושב שג׳ונג־און משוגע", מעריך ד"ר קים, "הוא הגיוני ומשתמש במשאבים שעומדים לרשותו כדי למקסם את סיכויי ההישרדות של המשטר שלו. אחת הדרכים הבטוחות ביותר לעשות זאת היא לפתח יכולות גרעיניות. גם אביו פעל כך. קל לומר שהוא משוגע, אבל ההערכה הזו לא יכולה לאפשר ניתוח מועיל של המניעים של קים ג׳ונג־און. ׳תיאוריית המשוגע׳ מסבירה את כל מה שהוא עושה בכך שהוא משוגע. אנחנו צריכים להתרחק מהסברים מופשטים מדי ומניתוחים פתולוגיים. אנחנו צריכים להתייחס אליו כאל מנהיג פוליטי נורמלי והגיוני, שמנסה להגן על מולדתו ומשטרו".
מה עומד מאחורי הפרובוקציות האחרונות שלו?
"קשה לעמוד על הכוונות האמיתיות של המשטר הצפון־קוריאני, בעיקר כי אין לנו מידע אמין על המתרחש בחוגים הפנימיים. הערכת הכוונות שלהם, אם כן, מבוססת בעיקרה על ניחוש. לדעתי, הדבר החשוב ביותר מבחינתם הוא הרצון לשנות את הסביבה הביטחונית המקיפה את צפון קוריאה. במילים אחרות, הם רוצים להיות בטוחים שיש להם יכולת הרתעה גרעינית מול ארה״ב ובעלות בריתה. המרכיב השני הוא הרצון להחליש את הבריתות בין ארה״ב לבעלות בריתה באזור - דרום קוריאה ויפן. הם רוצים לראות פירוק של הבריתות הללו. כלומר, הם רוצים להגן על המולדת שלהם ולהחליש את האיומים הצבאיים העיקריים עליה".
אם זו אכן כוונתו של הרודן הצעיר מפיונגיאנג, הוא יכול לחכך את ידיו בשביעות רצון. נכון לעכשיו הוא הציג את נשיא ארה״ב כצייצן מתלהם, שמאחורי איומיו להגיב על מהלכיה הגרעיניים של צפון קוריאה ב"אש וזעם" לא עומדים רצון או יכולת לעבור למעשים. גם איומי ארה"ב להחריף את הסנקציות על פיונגיאנג, או להעניש מדינות הסוחרות עימה (בראשן סין), נראים כעת כאיומי סרק.
מנגד, גוברים בסיאול החששות מפני מהלכיו הלא צפויים של הנשיא האמריקני. דווקא בצל המתיחות הגוברת עם צפון קוריאה, החליט טראמפ לשוב לדבר על כוונתו לבטל את הסכם הסחר בין ארצו לדרום קוריאה, מהלך שנתפס כפגיעה עתידית בברית ההיסטורית בין שתי המדינות, בכלכלתה של סיאול ובמעמדה של ארה״ב במזרח הרחוק. טראמפ לא ממהר לדבר בטלפון עם עמיתו הדרום־קוריאני, שלא הסתיר טרם בחירתו באביב האחרון את חילוקי הדעות שלו עם הנשיא האמריקני ביחס לגישה הרצויה כלפי פיונגיאנג. הנשיא מון היה חסיד של מדיניות פיוס ופייסנות כלפי הצפון. היום הוא עוקב בדאגה רבה אחרי ערוץ הידברות לא רשמי בין ארה"ב וצפון קוריאה המתנהל באוסלו.
מקור רשמי בסיאול טען השבוע שבסבב השיחות האחרון במאי הציעה פיונגיאנג להפסיק את כל ניסויי הטילים והניסויים הגרעיניים אם ארה״ב תשנה את מדיניותה, תתמוך בהסרת עיצומים ותחתום על הסכם שלום, שיחליף את הסכם הפסקת האש מלפני 64 שנים.
מעמדת תצפית גבוהה באזור המפורז אפשר להבחין בשרידים נוספים של מדיניות הפיוס הכושלת: בעומקו של השטח הצפון־קוריאני עומדים מפעלים שוממים של אזור תעשייה שהדרומיים הקימו בתקווה לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות, ובכך לקדם התקרבות. נשיאת דרום קוריאה, שהודחה מתפקידה בגלל פרשיות שחיתות, סגרה לפני שנה את המפעלים הללו וגדעה כל קשר עם הצפון. מחליפה, מון, נבחר על בסיס מצע של חידוש ההתקרבות. היום הוא משנה טון.
לא משוגע, פוליטיקאי. קים ג'ונג' און // צילום: אי.פי
"לנשיא החדש יש ניסיון מציאותי בטיפול בענייני צפון קוריאה", סבור ד"ר קים, "הוא למד איך להסתגל למצב החדש שנוצר בגלל סירוב הצפון להיענות ליוזמות הפיוס, הלחץ מצד ארה"ב והאדישות המסוימת של סין. הנסיבות הללו חייבו אותו לשנות כיוון. הניסוי הגרעיני של צפון קוריאה ישנה את חוקי המשחק. הממשלה החדשה תהיה חייבת לאמץ גישה ניצית יותר כלפי הצפון".
אתה רואה אפשרות לשיפור הקשר בין הנשיא מון לטראמפ?
"היתה קקופוניה מסוימת בין ממשלת דרום קוריאה והממשל האמריקני ומדיניות לא מתואמת כלפי צפון קוריאה. הממשל האמריקני צריך להבין את מצב הממשלה החדשה בסיאול. היא צריכה להראות לעם שהיא שונה מזו הקודמת, שבעיני האנשים נכשלה. לכן אפשר להבין שהיא ניסתה לקדם דיאלוג עם הצפון. טראמפ, בראשית נשיאותו, שיגר מסרים לא עקביים כלפי צפון קוריאה. לפעמים הוא יצא בהצהרות לוחמניות מאוד, ולפעמים גילה גישה פייסנית כלפי הצפון. המעבר הקיצוני הזה יכול להיות בעל משמעות מכרעת מבחינת בעלי בריתה של ארה״ב. מעכשיו ממשלת דרום קוריאה פועלת להגדיר מחדש את מדיניותה, מיונית לניצית. השלב הבא יצטרך להיות הגברת התיאום עם ארה״ב ובממשל האמריקני עצמו".
יש שאומרים כי הפרובוקציות האחרונות נועדו לחייב את ארה"ב לפתוח במו״מ עם הצפון, אולי גם להגיע להסכם שלום. אתה שותף להערכה זו ומעריך ששיחות אוסלו יוכלו לקדם משהו?
"יש אי התאמה בין מה שצפון קוריאה רוצה לבין מה שארה״ב יכולה לתת. ארה״ב תדרוש שצפון קוריאה תוותר על תוכניתה הגרעינית. זה יהיה לא מקובל על המשטר הצפון־קוריאני. בעיני ארה"ב, הנושא בעל הקדימות העליונה הוא אי הפצת נשק גרעיני. הם רוצים להגיע לפירוק צפון קוריאה מנשק גרעיני. הצפוניים רוצים לקבל ערובות ביטחוניות מארה"ב בלי לוותר על היכולת הגרעינית שלהם. במצב הא־סימטרי הזה אני לא חושב שיש סבירות גבוהה לדיאלוג פרודוקטיבי בין שני הצדדים".
מה תרמו שמונה שנות נשיאותו של אובאמה לפיתוח תוכנית הגרעין של פיונגיאנג?
"מדיניות ממשל אובאמה כלפי צפון קוריאה היתה 'סבלנות אסטרטגית'. כלומר, ארה״ב לא עשתה דבר, לא משנה אילו פרובוקציות צפון קוריאה יזמה. בתקופה הזו צפון קוריאה פיתחה יכולת גרעינית ושדרגה את הקטנת ראשי הנפץ הגרעיניים ואת מערכות הירי של טילים בליסטיים בין־יבשתיים. אם ממשל אובאמה סבר שסנקציות בינלאומיות יהיו יעילות בעצירת התוכנית הגרעינית הצפון־קוריאנית או בהקפאתה, וביצירת דיאלוג משמעותי בין וושינגטון לפיונגיאנג - מדובר בכישלון. אם המטרה העיקרית של מדיניות אובאמה היתה למנוע מלחמה או עימות צבאי רחב היקף בחצי האי הקוריאני, הושגה הצלחה חלקית. נוצר סטטוס קוו, אבל כעת מאזן הכוחות שנוצר הוא לרעת ארה״ב ובעלות בריתה. גם בהקשר זה יש לראות במדיניות אובאמה כישלון".
בישראל עוקבים אחר המתרחש בצפון קוריאה על רקע ההתפתחויות מול איראן. מה יכולה הקהילה הבינלאומית ללמוד מהניסיון שהצטבר?
"ראשית, יש הבדלים משמעותיים בין המצב עם צפון קוריאה למצב עם איראן. איראן לא פיתחה תוכנית גרעינית ברמה שאליה הגיעה צפון קוריאה. שנית, מול איראן קיימת הרתעה: היכולות הגרעיניות של ישראל. ממשל אובאמה השקיע מאמצים רבים בהשגת הסכם עם איראן. המצב מולה התייצב, במידה מסוימת, בעקבות ההסכם. צפון קוריאה מפתחת את היכולת הגרעינית שלה כך שיש לה כעת יכולת הרתעה מסוימת, שתעמיד במבחן את הבריתות של ארה״ב עם יפן ודרום קוריאה. אם ימשיכו לפתח יכולות גרעיניות ומערכות טילים, זה יהיה ניצחון עבורם. אבל אי אפשר להעתיק את דגם הפעולה הצפון־קוריאני למצבים אחרים, בעיקר במזרח התיכון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו