בקווים של אנה

נערה מצוירת מיישירה מבט לקורא ב"חיוך סלפי", על גופה הדק סוודר אדום, פניה חתומים בארשת של תום וערמומיות, ובידה עט נובע ליד קסת דיו ויומן בעטיפת משבצות. מאחוריה, כשחקני משנה בכרזה של סרט, מציצים אחותה, הוריה וכמה מבוגרים נוספים שמסתתרים עימם באותה דירת מחבוא. 

קבלו את אנה פרנק, גירסת הקומיקס. 70 שנה מאז יצא לאור לראשונה, ואחרי שעובד למחזה זוכה פרס פוליצר, לסרט קולנוע גורף אוסקרים ולאינספור דרמות וסדרות טלוויזיה, חוזר יומנה האישי והמרגש של פרנק, אחד מסמלי תקופת השואה, למדפי הספרים - הפעם כרומן גרפי שמותאם במיוחד לדור המסכים, הסלולרי ו"הארי פוטר".

להוצאת הרומן הססגוני, שמחיה בציורים את כתביה של הנערה היהודייה שהתחבאה עם משפחתה בעליית גג באמסטרדם, עד שנתפסה בידי הנאצים ונשלחה אל מותה במחנה ריכוז, אחראים הבמאי ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי, ששיתוף הפעולה הפורה שלהם בעשור האחרון ניפק לקולנוע את הסרטים המדוברים "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים".

הרומן הגרפי, 148 עמודים של הטקסט המקורי בליווי איורי קומיקס יפהפיים, יושק ביום שני הקרוב ב־50 מדינות ויצטרף לשלל המהדורות ה"מסורתיות" יותר של היומן, שנמכר עד היום ברחבי תבל בעשרות מיליוני עותקים. בישראל ייצא הספר לחנויות באוקטובר (הוצאת דביר), ובשבוע שעבר נערכה לו פרזנטציה בינלאומית בפריז, בנוכחות כלי תקשורת רבים.

את הפנייה אל פולמן (54), בעצמו בן לניצולי שואה, ואל פולונסקי (44) יזמה קרן אנה פרנק היושבת בבזל, שווייץ. הקרן, שפועלת שלא למטרות רווח, שוקדת להנגיש את יומנה של פרנק לדורות חדשים של קוראים, על פי הצוואה הרוחנית שהותיר אביה, אוטו, היחיד במשפחה ששרד את התופת והקדיש את כל ימיו, עד למותו ב־1980, להפצת המורשת של בתו.

 

 

"בקרן פרנק אהבו את מה שדוד ואני עשינו ב'ואלס עם באשיר', והציעו לנו לעבד את היומן לסרט קולנוע מאויר", מספר פולמן בראיון מיוחד ל"ישראל השבוע". "הם הבינו שהדרך למשוך את הצעירים לקרוא ביומן היא לדבר איתם בשפה ויזואלית שהם מכירים ומבינים".

תחילה נרתעו פולמן ופולונסקי מהעיסוק בנושא הנפיץ, אבל בהמשך השתכנעו בשליחות הציבורית שטמונה בעיבוד המחודש. "אנחנו מתקרבים לעידן שבו לא היו עוד עדים חיים וניצולים שהיו שם כדי לספר את הסיפור", אומר פולמן. "יקום דור חדש שיתייחס לסיפורי השואה כאל היסטוריה רחוקה. זה עניין שמעסיק אותי, איך לשמר את הלהבה שלא תכבה.

"אצל בני נוער וילדים יש ירידה מטורפת בקריאה. הם חיים באופן טוטאלי בעולם הווירטואלי, לא מסוגלים לשבת ולקרוא 360 עמודים של פרוזה משובחת. אם נביא ילד אחד שיקרא את הרומן הגרפי הזה, ואחר כך יגיד 'אני חייב לקרוא גם את המקור' - עשינו מבחינתי שליחות. זה נשמע, אולי, כמו קלישאה, אבל כך אני מרגיש". 

את היומן קראו שניהם לראשונה כמשימת חובה בבית הספר היסודי. כעת, כששבו אליו כמבוגרים, נדהמו, לדבריהם, מאיכות הכתיבה של אנה הצעירה. פולמן: "ממש הרשימה אותי הדרך שבה ילדה בת 12 (גילה בתחילת כתיבת היומן; י"ל) יודעת לאבחן את התנהגות המבוגרים סביבה. היא היתה יכולה להפוך לסופרת ענקית. קראתי כל עמוד שלה שוב ושוב, ובכל פעם נשארתי נפעם".

העבודה על הספר נמשכה שנתיים, בתקציב מוגבל ובצוות מצומצם, שכלל, מלבד פולמן ופולונסקי, עוד מפיקה, עורכת לשונית ועוזר בתהליך צביעת האיורים. "הכל היה מאוד אינטימי. אנה שימשה, למעשה, תסריטאית ראשית, אני הבמאי והעורך, ודוד השחקנים והצלם", מסביר פולמן. "צמצמנו, הידקנו וסיננו כפילויות, עד שבסופו של דבר נותרנו עם 70 אחוזים מהטקסט המקורי". 

איך קבעתם כיצד ייראה הקו האמנותי בציורים?

פולונסקי: "עבדתי על האיורים האלה מבוקר עד ערב. כצייר, חיפשתי קו שיהיה לי טבעי ונוח. אני אוהב את השיק של תחילת המאה העשרים, וזה גם התאים לתקופה ול'לוּק' של היומן. היה לי חשוב לבחור בסגנון שאנה עצמה היתה מרגישה איתו נוח, לא משהו מוזר או 'לקוח מהעתיד' שהיה מבלבל אותה".

בקומיקס אורבת תמיד הסכנה של גלישה לקריקטורה ולהגחכה.

פולמן: "הקפדנו לתת המון כבוד לטקסט המקורי, שהוא בעיניי מאסטרפיס מפעים ונדיר, אבל שמרנו גם על תפיסה קולנועית וחיפשנו רעיונות חזותיים, מה להכניס לתוך הריבועים המצוירים ולתוך ה'בועות'. אני עצמי לא צייר, אבל הכנתי לדוד סקיצות עקרוניות של מה יראו בכל פריים, עם דמויות מקל. שברנו את הראש מה הקורא יראה על העמוד במקום מילים".

 

"אנה היתה נהנית מהספר, אבל גם עוקצת אותנו". מתוך היומן הגרפי 

 

לא רק גיבורי־על וצחוקים

והתוצאה מרהיבה. פולמן ופולונסקי מפיחים צבע בהתנהלות היומיומיות במרחב הצפוף שבו הסתתרו במשך שנתיים אנה בת ה־13, אביה אוטו, אמה אדית, אחותה מרגוט, רופא השיניים ידיד המשפחה פרידריך פפר (שנקרא ביומן אלפרד דיסל) ובני משפחת ואן פלס (שנקראים ביומן ואן דאן) - הרמן, אוגוסטה ובנם בן ה־16 פטר. 

בין היתר מצוירים הנוכחים כבעלי חיים מסביב לשולחן, בהתאם לאפיון האישיות שנתנה להם אנה ביומן. גם פנטזיות שמתרחשות במקור במוחה מקבלות המחשה ויזואלית - למשל הלוויה מדומיינת של אמה (פולמן: "רצינו לבטא את היחסים הטעונים ביניהן. ביומן אנה רומזת שלא היה אכפת לה אם אמה תמות").

גם זוועות התקופה מקבלות ביטוי: כך למשל מצוירים הקלגסים הנאצים מתקרבים בסצנה אפית של קרבות רחוב שכאילו נלקחה ממסך הקולנוע. 

פולמן: "רואים במפורש שזה מתרחש בתוך הראש של אנה. פנטזיות מרוככות, כמעט תמימות, של הזוועה, בלי תאי גזים ובלי מחנות המוות שהיו במציאות. אלה דימויים של נערה שראתה בחייה הקצרים סרט או קראה בספר. אנחנו ניסינו להחיות את הדמיון הפרטי שלה.

"אנה יכולה להזכיר ביומן בארבעה משפטים קצרים את העובדה שהרמן ואן דאן מומחה בהכנת נקניקיות. אנחנו עשינו מזה חגיגה: כפולה כיפית, ססגונית, שבה אנחנו מתארים איך הוא הולך לשוק, קונה את הנקניקיות ומכין אותן בבית. הכל צבעוני ומלא חיים. כל הזמן חשבנו גם מה הדברים שיהיו חשובים לשפה של הרומן הגרפי".

עשיתם חיבור לא טריוויאלי, אפשר להגיד שאפילו אמיץ, בין הקומיקס, שמזוהה עם קלילות, ובין נושא הכי טעון בהוויה הישראלית.

פולונסקי: "אנחנו לא הראשונים שעושים את זה. יש לא מעט נושאים רציניים שטופלו בקומיקס, וזה כבר מזמן לא רק הז'אנר של גיבורי־על וצחוקים. קח, למשל, את 'מאוס - סיפורו של ניצוֹל' של ארט שפיגלמן, רומן גרפי משנות השמונים שעסק גם הוא בשואה, והיה הראשון להוכיח שאפשר לעסוק בנושא כבד בפורמט הזה". 

פולמן: "אנה פרנק היא אייקון אוניברסלי, לא רק יהודי, והקומיקס הוא שפה בינלאומית".

אתם לא חוששים מנרגן תורן שעלול לקפוץ ולהאשים אתכם ב"זילות של ערכים מקודשים"?

פולונסקי: "אז שיקפוץ. אנחנו לא מנצלים כאן את השואה כדי לקדם אג'נדות אישיות או תפיסות פוליטיות".

פולמן: "מבחינתנו, זה קודם כל סיפור אנושי, לא שום דבר אחר. זאת הסיבה שבחרנו לשים את כל הדמויות יחד על העטיפה, כי מבחינתו מדובר באנסמבל מאוד תיאטרלי. אוגוסטה ואן דאן היא דמות גדולה מהחיים, ממש מאדאם מתוך אופרה. השותף של אנה לחדר, רופא השיניים שמבוגר ממנה בעשורים שלמים, הוא חומר נפלא לקונפליקטים אנושיים ודרמטיים. 

"היתה לנו הזדמנות נדירה לתת לכולם נפח ומראה, להזריק בהם חיוּת, למרות שמדובר בסיפור שואה שנגמר בלי הפי אנד, כפי שכולנו יודעים. בסופו של דבר אלה היו אנשים שחיו יחד בתוך תא לחץ ונדרשו להתאים את עצמם לתנאים הכי בלתי אפשריים".

להנגיש את הטרגדיה

במקביל לעבודה על הספר, עמלים פולמן ופולונסקי על השלמתו של פרויקט המשך שאפתני הרבה יותר: סרט אנימציה באורך מלא שיעסוק, בין השאר, בחייה של אנה אחרי לכידתה בידי הגרמנים בתחילת אוגוסט 1944. הסרט, שייקרא "איפה אנה פרנק?", מיועד לצאת לאקרנים בעוד כשנתיים, ותקציב הפקתו עומד על כ־18 מיליון דולרים, השקעה משותפת של אולפני אנימציה בבלגיה, צרפת, הולנד, לוקסמבורג וישראל. 

עלילת הסרט תתמקד בקיטי, חברתה הדמיונית של אנה ביומן המקורי, שמתעוררת בוקר אחד בעולם המודרני ויוצאת מתוך היומן למסע חיפושים אחרי אנה. הסרט ייגע בשבעת החודשים האחרונים לחייה של פרנק, עד מותה מטיפוס הבהרות במחנה הריכוז ברגן־בלזן בפברואר 1945.

פולמן: "זה היה תנאי מוקדם שלי כשהסכמתי לעשות את הסרט. אני נמשך לפרק המרתק והלא נודע הזה. תמיד שאלתי את עצמי, למה היומן נגמר שלושה ימים לפני שהנאצים הגיעו? הרי אחר כך אנה עברה כל כך הרבה טלטלות: חקירה במיפקדת נאצים, אולי עינויים, ואחר כך נדודים בין מחנות ריכוז ומוות, כולל אושוויץ. רציתי להנגיש את הטרגדיה הזאת בשפת פנטזיה שתדבר אל הילדים של היום".

 

"כתבה מאסטרפיס מפעים ונדיר". אנה פרנק // צילום: אי.אף.פי

 

יש לקחים שהפקתם מהעבודה על "ואלס עם באשיר" ויישמתם בפרויקטים הנוכחיים?

פולמן: "בוא נגיד שהפעם לא היו לנו בנקים על הראש... מבחינתי, העבודה על הספר היתה חוויה מדהימה. היינו כמעט לבדנו, רק דוד ואני, כמו שאנחנו אוהבים. גם בעבודה על הסרט, שהיא מאתגרת ולחוצה הרבה יותר, כל אחד מכבד את הדעה של האחר ונותן לו מרחב אמנותי".

פולונסקי: "עבודה על ספר היא הרבה יותר פשוטה מעבודה על סרט אנימציה. זה הרבה יותר חלק, זורם ופשוט, והרבה יותר כיף". 

היה ציור או רעיון ספציפי שהטלתם עליו וטו? שהיה "יותר מדי"?

פולמן: "אחת הסיבות להצלחת היומן של אנה במקור היתה שאין בו אפלה אמיתית. הוא לא ספר כבד. להפך, הילדה הזאת מדהימה באופטימיות שלה, וגם אין אויב שנוכח ואין נאצים. זה מה שהפך את היומן לנגיש כל כך לעולם, כי אין בו את הזוועה המדממת".

פולונסקי: "לשאלתך, אם לא היינו חיים בעידן המחשב, ערימת הציורים ש'זרקתי לפח' היתה מגיעה עד למסדרון. עברתי הרבה שלבים של ניסוי וטעייה. עם אנה התבשלתי המון זמן. הרי אנחנו מכירים רק תצלומים בודדים ואיקוניים שלה בשחור־לבן דהוי. איך אני הופך אותה לדמות מלאה? בשלב מסוים חשבנו שהסרט ייעשה באנימציית בובות, בטכניקה שנקראת 'סטופ מושן', אז אפילו פיסלתי את אנה בתלת־ממד, כך שהכרתי אותה מכל הכיוונים, 360 מעלות. הרגשתי שאני מתחבר אליה כמו אל בת משפחה".

זיהתה את חולשות המבוגרים

בחלקים מסוימים ביומן המקורי, שאביה של אנה נרתע מהם ופעל לצנזרם, היא נוגעת במיניות שלה כנערה מתבגרת. איך ניגשתם לנושא הרגיש הזה?

פולונסקי: "מראש קבענו שלא נברח מהטיפול בחומר הזה, כי אנה בעצמה עסקה בו. מאז שהיומן יצא לראשונה לאור, ב־1947, קהל הקוראים השתנה לגמרי, וזה כבר לא טאבו היום לדבר על זה. בכלל, קהל היעד של הרומן מורכב מצעירים, שבטח עסוקים בעצמם בשאלות של מיניות. אני חושב שהצלחנו לטפל בזה בצורה רגישה וחכמה, שנותנת כבוד לכוונות המקוריות של אנה".

פולמן: "דוד הוא גאון שיודע לשרטט בכמה משיחות את התת־מודע של אנה. למשל בפריים יפהפה שבו היא מתחבקת בדמיונה עם בחור, ובמקביל חוסמת בידה את הפה שלה־עצמה, שיושבת ומסתכלת מהצד. כאילו 'משתיקה' את דמותה השמרנית והביקורתית בסיטואציה". 

איך לדעתכם היא היתה מגיבה למראה הרומן שלכם?

פולמן: "אנה היתה נערה מאוד ביקורתית ולא קלה. היא היתה מדהימה וחכמה ברמות היסטריות, מלאת ניגודים ומצחיקה. ידעה להיכנס לחדר ולזהות חולשות של כל מבוגר, ואחר כך להשתמש בהבחנה שלה אם צריך. אני מעריך שהיא היתה אוהבת, אבל גם יודעת לתת לנו עקיצות". 

פולונסקי: "היא היתה ילדה סבבה. אני בטוח שהיא היתה משועשעת לראות את הציור עם המבט המאוד ערמומי שלה על העטיפה".

ילדים כבר נחשפו לספר המוגמר?

פולמן: "הקרן עשתה מבחנים על קבוצות ביקורת של ילדים ובני נוער, והתגובות היו טובות. אני חושב שיש משהו שמאוד מושך בספר הזה. הילדים הפרטיים שלי, בני 14, 12 ו־10, מתים עליו. במהלך העבודה הם נתנו לדוד עצות - 'את זאת תצייר פחות שמנה, את ההוא יותר גבוה'".

 

עטיפת היומן הגרפי, אנה פרנק

קשה שלא לתהות מה פשר המשיכה שלכם לטיפול בטראומות לאומיות דרך ציור.

פולונסקי (מחייך): "הפרויקט הבא שלי יהיה סרט על חורבן בית שני. אני מאייר של ספרי ילדים, לא עוסק בטראומות ביום־יום. אבל מה לעשות שאלה החומרים שמרכיבים את חיינו. השואה והמלחמות הן חלק גדול מהקיום שלנו". 

פולמן: "את 'ואלס עם באשיר' עשיתי מהמקום האישי שלי, בנקודה בחיים שהרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות למען עצמי. כאן זה אחרת. הדנ"א שלי הוא לפני הכל שואה מהבית. אני מה שנקרא 'דור שני' כבד. הוריי הגיעו עם אנה באותו יום לאושוויץ, במשלוח מפולין, ושרדו. מגיל 6 אני מופצץ מסיפורי שואה הכי הארד קור שיש. בבגרותי הייתי צלם בפרויקט תיעוד הניצולים של סטיבן שפילברג. ואחר כך עשיתי בעצמי את הסרט 'מייד אין איזראל', שעסק כולו בנקמה בנאצים. עכשיו באה העבודה על הספר ועל הסרט, והנושא כאילו רודף אחריי ולא מרפה ממני. אז הפסקתי לברוח ממנו. אני לא בגיל של לברוח יותר.

"חוץ מזה, אני עושה הכל גם למען אמא שלי, שהיא בת 95. היא תמיד אמרה לי שהיא תמשיך לחיות למען מטרות. היום היא אומרת שהיא לא תמות עד שאסיים את הסרט. ככה שאני לא צריך למהר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו