ב־12 באוקטובר 1973 מתכנס הקבינט הביטחוני עם צמרת צה"ל וראש המוסד צבי זמיר בשעות הצהריים, לדיון גורלי על אופציית צליחת התעלה. מפקד חזית הדרום, רא"ל (מיל') חיים בר־לב, המייצג את דעת בכירי פיקוד הדרום, תומך בצליחה ומציע לקיימה כמתוכנן ביום המחרת. מפקד חיל האוויר, האלוף בני פלד, תומך בו. מנגד, סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל (טליק) מתנגד בתוקף וטוען כי צליחה מול שתי דיביזיות מצריות משוריינות ורעננות, פירושה קרוב לוודאי כישלון חרוץ.
בשלב זה, כאשר רה"מ גולדה מאיר, השרים וצמרת צה"ל, ובהם הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, מתקשים לקבל החלטה, נקרא בבהילות זמיר, כמו בדרמה תיאטרלית, לטלפון. הוא מקבל ידיעה שאי אפשר להגזים בערכה - "ידיעת הזהב".
44 שנים אחרי אותו יום גורלי, נזכר השבוע זמיר בן ה־92 ברגעים הדרמטיים של קבלת הידיעה. "מצבו של צה"ל בחזית הדרום היה מדאיג ביותר", הוא משחזר, "בדיון שקדם לרגע שבו קיבלתי את הידיעה, אמר דיין ש'אם ניכשל בהתקפה נוספת, ניאלץ להילחם במבואות תל אביב'. התמונה היתה קודרת וקשה. גולדה ביקשה שכל אחד מהנוכחים יכתוב את דעתו על גבי נייר ויחתום לצד הכתוב את שמו, שכן זה היה מצב שבו נדרשנו לקבל החלטה היסטורית.
"בעוד אני יושב ליד השולחן, נפתחה דלת החדר ומזכירתה של גולדה קראה לי ואמרה שמהמוסד מבקשים שאבוא בדחיפות. בטלפון דיברו איתי ראש לשכתי פרדי עיני והאחראי לנושא הידיעות שמתקבלות במוסד יואל סלומון. הם דיווחו לי שמקור, שאותו לא הכרתי אישית אבל ידעתי על קיומו, העביר ידיעה האומרת כי המצרים מתכוונים להצניח בימים הקרובים כוחות צנחנים ממסוקים על היעד שאותו רצו לתקוף, מעברי הגידי והמיתלה. כשחזרתי לחדר גולדה שאלה אותי, 'נו? כולנו רוצים לדעת מה אנחנו יודעים עכשיו'. כמו שאמרתי, לא הכרתי את אותו מקור באופן אישי, אבל ידעתי שהדיווח שלו אמין. כמו כן, הערכתי שהמצרים לא יבצעו מהלך כזה רק על ידי כוחות שיונחתו במסוקים, אלא הוא ילווה בצליחת כוחות שריון שיסתערו גם הם לעבר קו המעברים.
"דיווחתי על מה ששמעתי, והוספתי, 'תראו, התוכנית המבצעית של המצרים ידועה למוסד, והעברנו אותה גם לאמ"ן. על פי התוכנית הזו, הם רוצים לבצע מתקפה נוספת כשבוע אחרי פרוץ המלחמה, שבה הם מתכננים לכבוש שטחים חשובים בעומק סיני. אני מציע לחכות כמה ימים, שבהם נראה אם באמת מתבצעת התוכנית המצרית להנחתת הכוחות. אני לא תומך בתקיפה שלנו ובחציית התעלה, שתקיפות כמוה כבר נכשלו, ואיני רואה שום סיכוי שהתקפה נוספת תהיה מוצלחת יותר'. גולדה והרמטכ"ל דדו קיבלו את דעתי, וגולדה אמרה: 'חברים, צביקה גמר לנו את הדיון'".
האי ודאות התחלפה בתוכנית מנצחת. דיין, דדו ובר לב ב"בור", באוקטובר 1973 // צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
מייאוש לתקווה
כדי להבין את חשיבותה המכרעת של הידיעה, חשוב לחזור לימים שקדמו להגעתה. ב־8 באוקטובר 1973, יומיים אחרי פרוץ המלחמה, נוחלת התקפת נגד חפוזה של צה"ל בסיני כישלון. במקביל, גם המאמצים לעקור את מאחזי המצרים ממזרח לתעלה לא צולחים. המצב בחזית הדרום בכי רע, והקיפאון בחזית זו מדאיג.
ב־10 באוקטובר דנים בכירי פיקוד הדרום עם הרמטכ"ל דדו בשאלה הגורלית כיצד לשנות את פני המערכה. האופציות שעל השולחן קשות. האחת - מאמץ לעקור את המצרים ממזרח לתעלה שיגבה מכוחותינו מחיר כבד בחיי אדם ובאמל"ח, זאת כאשר צה"ל כבר נשחק בקרבות בעיקר בטייסים ובמטוסים; השנייה - צליחת התעלה, הימור מסוכן ואפשרות לכישלון, בעיקר אל מול שתי דיביזיות מצריות משוריינות הנמצאות ממערב לה; והשלישית - השארת המצב הקיים שפירושו קיפאון צבאי, מלחמת התשה בקווים קשים וגיוס מילואים ממושך שישראל אינה יכולה לחיות עימם.
בר־לב, והאלופים שמואל (גורודיש) גונן (אלוף פיקוד הדרום) ואריק שרון (מפקד אוגדה 143), מצדדים בנחרצות בצליחת התעלה וטוענים כי חובה לשנות את המצב הצבאי, לממש את עקרון הלחימה הצה"לי של העברת המלחמה לשטח האויב ולהביא להישגים אסטרטגיים. דדו מתלבט, אך רוצה להגיע בהקדם להפסקת אש ל"התארגנות מחדש" ומעוניין שגם הדרג המדיני ייקח חלק בהחלטה מכרעת כל כך. שר הביטחון משה דיין אינו מוכן לקבל את רעיון הפסקת האש ואף רואה בו מעין כניעה, אך גם הוא מתלבט בעניין האופציה הצבאית המועדפת - והדיון עובר לשולחן הממשלה.
בתוך כל אלה, האווירה הכללית בקרב ההנהגה הצבאית והמדינית קודרת. כזכור, כאשר שב דיין ב־7 באוקטובר מסיור בחזיתות הצפון והדרום הוא נראה כמי שחרב עליו עולמו, מדבר על אפשרות של נסיגה בסיני ואובדן נכסים חיוניים ומצוטט כאומר לגולדה: "טעיתי, נשקפת שואה. אולי מדובר בחורבן בית שלישי". גולדה עצמה מצוטטת כמי שאמרה: "אם דיין צודק, אני אתאבד". באווירה קשה זו מתכנסת כאמור הצמרת המדינית והביטחונית ב־12 באוקטובר ובעיקר מתלבטת, ואז מגיעה הידיעה הגורלית - ידיעת הזהב.
זמיר מפליג בזיכרונו, לרגע שבו הבינה צמרת המדינה את מהות הידיעה: "דדו אמר שהוא עורך את חטיבות השריון לבלימה, בהנחה שאחרי הצנחת הצנחנים יחצו הדיביזיות המשוריינות של המצרים את התעלה ויתקפו אותנו. ואכן, כעבור זמן קצר חצה השריון המצרי את התעלה ותקף - אך הוכה על ידי צה"ל שוק על ירך באופן ששבר את המצרים גם מורלית. הניצחון הזה אפשר לנו לצאת למתקפה משלנו ולצליחת התעלה להתבצע ביתר קלות יחסית. זו כמובן לא היתה מתקפה קלה, אבל הגעת הידיעה וההיערכות שבוצעה בעקבותיה בהחלט היטיבו את המצב עבורנו".
כמו כן, הידיעה שקיבל זמיר השתלבה גם בלחץ הסורי על מצרים להגביר את עוצמת המלחמה בדרום כדי להקל מהלחץ הישראלי בצפון, שהיווה כבר איום מסתמן על דמשק.
כאמור, המקור שהעביר את ידיעת הזהב לבטח לא היה המרגל המצרי אשרף מרואן, מי שכונה "בבל" ונחשף בעבר, אלא מקור צמרת אחר במצרים. תא"ל (מיל') אהרן לברן (85), איש חיל המודיעין ובעל עיטור המופת, היה במלחמה סגן ראש חטיבת המחקר למבצעים באמ"ן, הכיר מקרוב את המקור והיתה לו זכות ראשונים על קיומו ותפקודו. לברן, המנתח כאן לראשונה לעומק את חשיבותה המכרעת של הידיעה, אומר כי "ידיעת הזהב הגיעה בוודאות רק מאותו 'מקור אחר'. זכורני שביום שבו הגיעה הידיעה הייתי ב'בור' בקריה. כשחזר דדו מהדיון הוא ניגב את מצחו ואמר: 'עכשיו אני יודע מה לעשות...'"
ואמנם, ב־14 באוקטובר צלחו כוחות שריון מצריים את התעלה לכיוון מזרח. הכוחות, שכללו את דיביזיית השריון 21, לפחות חטיבת שריון אחת מדיביזיית השריון 4 וחטיבה ממוכנת מדיביזיה 23, הוכו על ידי צה"ל באחד מקרבות השריון בשריון הגדולים במלחמות ישראל. על פי מפקד צבא מצרים, הגנרל סעד א־שאזלי, באותו יום הושמדו למצרים 250 טנקים, והמצרים אף הודו בפומבי לראשונה בכך שהושמדו להם 100 טנקים. תמונת הקרב בחזית הדרום התהפכה על פיה בזכות ידיעת הזהב.
מצרים על הברכיים
"המבחן הראוי להכתרת ידיעה כ'ידיעת זהב' הוא האם עמדה באחד משלושה קריטריונים", מנתח לברן, "האחד - האם סיפקה התרעה מהימנה מבעוד מועד; השני - האם היה בה כדי לפתור דילמה קשה ולהגיע בעזרתה להחלטות ראויות; והשלישי - האם הובילה לניצול ולביצוע מהלכים צבאיים אופרטיביים ואסטרטגיים רבי־משמעות מול האויב. הידיעה הזו עמדה בכל הקריטריונים הללו.
"הידיעה הגיעה בעיצומה של המלחמה - שבה רוב המקורות רדומים - סיפקה בהיבט המודיעיני התרעה מובהקת של יום או יומיים לפני על כוונת המצרים להנחית כוחות מוסקים. לאחר שהגיעה, אפשר היה להסיק ממנה רק מסקנה אחת - מדובר בהמשך המתקפה המצרית, והנחתת הכוחות המוסקים תחייב חבירה של כוחות שריון.
"באשר לסיוע בפתרון דילמה בקבלת החלטה במהלך המלחמה, סייעה הידיעה בכך שעזרה לקברניטי המדינה והצבא להכריע בין האפשרויות הגורליות שעמדו בפניהם ולמעשה לקבל את ההחלטה הנכונה, שפירושה המתנה לכוחות המצריים ממזרח לתעלה והבסתם, ולא לקיחת הימור מסוכן על חציית התעלה מול כוחות מצריים טריים, הימור שיכול היה להסתיים באסון קולוסאלי עבור מדינת ישראל. שלישית, בנוגע להיבט הצבאי־אופרטיבי, צה"ל היכה את הכוחות המצריים שצלחו את התעלה ותקפו בעומק סיני שוק על ירך, מה שהוביל למעשה למהפך דרמטי וגורלי בחזית הדרום. אחרי הניצחון בקרב השריון הגדול ב־14 בחודש נטל צה"ל את היוזמה, הבקיע מסדרון לצליחה, השמיד את בסיסי סוללות הנ"מ המצריות ואפשר לחיל האוויר חופש פעולה ויכולת לסייע כמכפיל כוח לכוחות היבשה, צלח את התעלה, השיג את הדובדבן שבקצפת - כיתור הארמיה השלישית - והגיע ל־101 ק"מ מקהיר".
באשר לתרומות האסטרטגיות של ידיעת הזהב, אומר לברן כי היו רבות כאלה. לדבריו, "לפני הגעת הידיעה היו בהנהגת ישראל קולות, ובהם של הרמטכ"ל דדו, שקראו להפסקת אש. היו מי שראו בקולות הללו, כמו דיין, נכונות לכניעה. אחרי ההצלחות בשדה הקרב, שנבעו מהגעת הידיעה ומההחלטות הנכונות שהתקבלו, שינתה ישראל כמובן את עמדתה וניהלה את המהלכים כשידה על העליונה.
"במקביל, הישגים אסטרטגיים לישראל נבעו גם ממצבה של הצמרת המצרית, שהיתה אחרי כיתור הארמיה השלישית במצב נואש. הארמיה, שכללה כ־30 אלף חיילים שנזקקו למזון ולתרופות, היתה נתונה כולה לחסדי צה"ל וחיל האוויר. הצמרת המצרית ואנואר סאדאת בעצמו, שלפני 12 באוקטובר דחו על הסף כל אפשרות להפסקת אש, התחננו כעת להעברת שיירות מזון ותרופות לארמיה הנצורה ופנו בבהילות לעזרת ברית המועצות, כדי שתסייע להם להגיע להפסקת האש. באותו שלב, בשל חילוקי דעות בצמרת המצרית, הודח מתפקידו הגנרל א־שאזלי. המצב הזה אפשר לישראל לתבוע, בין היתר, חילופי שבויים מיידיים, שיחות ישירות בנושאים צבאיים ומדיניים ועוד".
"דיין אמר שאם ניכשל, נילחם במבואות תל אביב". צבי זמיר // צילום: קוקו
ניצני הסכם השלום
לאחר הפסקת האש, שנכנסה סופית לתוקפה בבוקרו של 25 באוקטובר, החלו ב־28 באוקטובר בק"מ ה־101 מקהיר השיחות בין ישראל ומצרים. לברן לקח בשיחות הללו חלק פעיל, כאחד מחברי הצוות הישראלי ולצד ראש המשלחת הראשון, אהרן יריב, ולאחריו ישראל טל. "הדיון עם המצרים התמקד בתחילה על העברת שיירות אספקה לארמיה השלישית המכותרת, בקשה שישראל נאלצה להסכים לה לאחר לחץ אמריקני", נזכר לברן, "עם זאת, לפני ההסכמה על מעבר שיירת האספקה, הצלחתי לעמוד בבקשתו הנחרצת של דיין, ובאחת מהישיבות שהתקיימה בראשותי קיבלתי מהגנרל המצרי מוחמד אל־גמאסי, שבאותו זמן כבר היה מפקד צבא מצרים, את רשימת שבויינו במצרים.
"במילים אחרות, ידיעת הזהב לא רק שהביאה למהפך צבאי גורלי, אלא גלגלה גם התפתחויות אסטרטגיות דרמטיות שאפשרו לישראל הישגים גם בשדה המדיני. אפשר אולי להרחיק ולומר - והיו לכך גם רמזים בהתבטאויותיו של סאדאת - שהמהפך הצבאי לרעת מצרים הביא אותו למחשבה שמלחמה מול ישראל לא תצלח אפילו בתנאי פתיחה של הפתעה גמורה והצלחה ראשונית. מחשבה זו, אם עברה בראשו של הנשיא המצרי, תרמה אולי להגעה להסכם השלום. עם זאת, יצוין שבדברו ובכותבו על המלחמה, התעלם סאדאת מתבוסת צבאו ב־14 באוקטובר".
מדוע, אם כך, לא קיבלה הידיעה את התהודה הראויה לה?
"אחת הסיבות לדעתי היא קרוב לוודאי הלך הרוח העגום בצה"ל ובציבור הישראלי כולו בתום המלחמה הקשה. פתיחתה בהפתעה רבתי ובכישלונות צבאיים הותירו רושם מדכדך, שבלע את הידיעה שהובילה למהפך כה דרמטי במלחמה. סיבה נוספת היא שייתכן שבכירי צה"ל והמדינה, שהיו עסוקים אחרי המלחמה בוועדות חקירה, לא ידעו מספיק על אודות הידיעה, תרומתה ומהותה ואולי לא ירדו לעומק חשיבותה, ערכה ואחריותה למהפך בשדה הקרב.
"שלישית, ייתכן שהסיבה קשורה לעמדתו המצטנעת של ראש המוסד זמיר. בספרו 'בעיניים פקוחות' הוא מקדיש לידיעה שורות מעטות בלבד ולא מפרט את חשיבותה. קשה לי להאמין שכתב כך רק בשל קנאותו לשמירת סודיות, אלא נראה שהיה לו קשה להתפאר בידיעת זהב על רקע המחדל ההתרעתי הקשה בפתיחת המלחמה, אף שלא היה אחראי לו.
"על כל פנים, ידיעת זהב זו הביאה למהפך בשדה הקרב, להכרעת המצרים ובעצם להכרעת המלחמה כולה שכן מצרים היתה אז האויב העיקרי, ולהישגים אסטרטגיים כבירים שישראל לא חלמה עליהם קודם לכן. למעשה, הידיעה השפיעה על גורל מדינת ישראל עד היום, כך שראוי שתקבל את ההד ו'התגמול', אולי הפרס לביטחון ישראל, המגיעים לה". ¬
*הכתבה והראיון עם לברן מבוססים על מאמרו, שיתפרסם ב"מבט מל"ם" החודש ומוקדש לזכרה של עדנה לברן, שותפה נאמנה ל"קשר" ולהצלה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו