לאחר שיחה ארוכה ומרתקת עם יהודה הראל קשה שלא להתמלא באופטימיות. בגיל 82, אחד מחלוצי ההתיישבות בגולן (ממקימי קיבוץ מרום גולן) עדיין צלול וחד, ומלא עבודה ויוזמות כרימון, והוא בעיקר קוצר הצלחות: הצלחה בהקמת ההתיישבות בגולן שהוא היה ממייסדיה; הצלחה במיתוג הגולן וקיבועו במיינסטרים הישראלי; הצלחה בהובלת הפרטת הקיבוצים וקידום כלכלת שוק חופשי בישראל; והיום הוא שקוע במהפכה חינוכית ברמת הגולן וזו רשימה חלקית. עם פרספקטיבה של כמעט 100 שנה, וכשבאמתחתו חוויה אישית של מהפך אידיאולוגי מקומוניזם לקפיטליזם וחירות, השיחה עם הראל נותנת מבט ייחודי על החיים בישראל, על הציונות ועל אתגרי המאה ה־21.
"השנה אנחנו חונכים 50 שנה לרמת הגולן. לא ייאמן איזה סיפור הצלחה זה", פותח הראל בדבר שהוא למעשה מפעל החיים המרכזי שלו, "מדובר בהצלחה מכל הבחינות. כלכלית, חברתית, פוליטית, תודעתית". הראל היה אחד מראשוני המתיישבים ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים, והגרעין הראשון שהוא וחבריו הקימו באזור קוניטרה באותם ימים התפתח אט־אט להתיישבות פורחת ומגוונת.
הראל מציין החלטות שהוא וחבריו קיבלו במשך השנים שתרמו למיצובו של הגולן, כמו החלת החוק הישראלי על הרמה וחוק משאל עם. "הצלחנו להיות מקובלים על המרכז בארץ - שזה האתגר הפוליטי הכי חשוב בדמוקרטיה. רוב האנשים תמיד יהיו במרכז, אם אתה תקצין אתה תאבד את המרכז - וברמת הגולן הצלחנו להתחבר לשם".
מה הסוד? כיצד הצלחתם לעשות בגולן את מה שלא מצליח ביהודה ושומרון למשל?
"קודם כל סגנון דיבור. לא אמרנו דברים כמו יצחק רבין בוגד או שקרן, למרות שהוא חזר בו מהבטחת הבחירות לא להעלות על הדעת נסיגה מהרמה. דבר נוסף: לא חסמנו כביש אף פעם. זה מכעיס את האנשים. הדבר הכי קיצוני שעשינו היה שביתת רעב במשך 19 יום, שקיימנו בגמלא, וגם לשם הגיעו 250 אלף איש".
יש הבדל מהותי בין הגולן ליו"ש כי בגולן אין פלשתינים שיוצרים בעיות אזרחיות וביטחוניות.
"זה נכון, וזה אכן יתרון. לעומת זה יש חסרונות. הגולן רחוק מאוד ממרכז הארץ, אז קשה להביא הרבה אנשים. להקים את מעלה אדומים ליד ירושלים ולאכלס אותה ב־50-30 אלף איש זה קל יחסית. לעשות את זה בקצרין זה כמעט בלתי אפשרי. אנחנו גם הצלחנו להביא ידידות עם הדרוזים. השקענו בזה הרבה, וזה ממש לא מובן מאליו. מועצה אזורית גולן ויתרה למשל על כמה מאות דונמים לטובת מג'דל שמס, כדי לאפשר להם שטח לבנייה לצעירים. יש גם שיתוף פעולה מלא בתיירות ובחינוך".
להתפתח באמצעות משברים
בשנים האחרונות אכן מתקבל הרושם שהמאבק על הגולן נפסק.
"מהרגע שהתברר שאין יותר איום פוליטי על הגולן, הפסקנו לדבר בסגנון שהגולן חשוב לביטחון, למים וכדומה. דאגנו שהחדשות שיגיעו מהגולן יהיו רק חיוביות: מזון, תיירות, צרכנות, חינוך וכן הלאה. ירדנו מהנושא הפוליטי לגמרי. הרי ברגע שאתה אומר שאסור לוותר על הגולן, אתה משדר שיש בעיה, שיש כאלה שהם בעד וכאלה שהם נגד. אף אחד לא אומר למשל 'אסור לוותר על הגליל'. אני רוצה להגיע למצב הזה".
הראל היה אחד הראשונים שזיהו את המשבר העמוק שפקד את התנועה הקיבוצית, והגה מתווה להפרטת הקיבוצים שבסופו של דבר הוטמע ברובם המוחלט של הקיבוצים הקיימים עד היום. בתור איש התק"מ (תנועה קיבוצית מאוחדת), שגדל על ברכי האידיאולוגיה הסוציאליסטית מבית מדרשו של יצחק טבנקין, מהלך זה לא היה מובן מאליו עבורו, והוביל אותו לשינוי יסודי בהשקפת עולמו הכלכלית.
את פירות המהפך האינטלקטואלי שלו ריכז הראל בספרו "להפריט", שיצא לאור מחדש השנה על ידי מרכז איין ראנד. בספרו מתאר הראל את המהפך בהשקפתו ומסביר כיצד למד להתנגד לקולקטיביזם ולשאוף לקידום חירות הפרט ושוק חופשי. בשנים האחרונות הוא כותב טור שבועי באתר "מידה" בנושאי כלכלה וחברה.
בתור אחד ממייסדי תנועת הדרך השלישית, שהתמודדה לכנסת בשלוש מערכות בחירות ואף נכנסה פעמיים (1992 ו־1996), החשיבה של הראל מאופיינת בריאליזם פוליטי חד. "בדילמה בין ביטחון לחופש, רוב האנשים מעדיפים ביטחון", הוא אומר. לכן לדבריו קביעות בעבודה ו"ביטחון תעסוקתי" הם כה פופולריים. אבל הראל אופטימי: "דווקא ליהודים יש תכונה של העדפת חופש. אנחנו לא ממושמעים. בגלל זה אנחנו לא מצליחים בקונצרנים ובתעשיות, אלא בסטארט־אפים וביזמות".
לדבריו, המאה ה־21 טובה לרוח הזו, כי היא מתגמלת על יוזמה ויצירתיות: "יותר ויותר צעירים לא חולמים על הביטוי הנורא הזה - 'ביטחון תעסוקתי', ומעדיפים שכר גבוה וגמישות על פני קביעות. בכל ההיי־טק הרי אין קביעות בכלל. קביעות היא דבר שמתאים למגזר הממשלתי. אני מבין בזה יותר מאחרים כי עברתי את הניסוי הזה של הקיבוץ שבנוי על 100 אחוז ביטחון תעסוקתי. אפילו רמת החיים שלך לא היתה תלויה בהכנסה שלך. אבל הרעיון הזה פשט את הרגל. אם אתה חייב לתת עבודה לכולם, הכלכלה נעצרת כי פשיטות רגל, צמצומים וייעול חיוניים לכלכלה וכל דבר כזה כולל פיטורים".
מדוע בכל זאת יש תחושה שהשוק החופשי כרעיון עקרוני לא פופולרי?
"הסיבה פשוטה. השוק החופשי מתקדם ומתפתח על ידי משברים. תעשיות ישנות נעלמות, יוזמות לא מוצלחות נמחקות, וכמו באבולוציה - מתקיים הליך של ברירה טבעית שבסופו של דבר מקדם את החברה. אבל המשברים כואבים והדבר הכי פשוט הוא לומר: בוא נתכנן את הכלכלה וכך נמנע את המשברים. לכן קשה מאוד לקדם כלכלה חופשית בדמוקרטיה, והיא מצליחה להתקדם רק במשברים ובמצבים שכבר לא נותרה ברירה".
להראל יש עוד חדשות בנושא: הימין השמרני בנורבגיה ניצח החודש שוב בבחירות, ועוד תחת הסיסמה של הורדת מסים. "השמאל התאהב במדינות הסקנדינביות בגלל שיש שם ממשלה גדולה ותקציב רווחה גדול", אומר הראל, "אבל בשנים האחרונות זה בשקיעה. הקפיטליזם אמנם מסוגל לממן תשלומי רווחה גדולים, אבל כשמגזימים בזה מתחילה ירידה".
אז בעצם אחרי הקומוניזם והקיבוץ גם הניסוי הסקנדינבי של השמאל נכשל?
"הכלכלה החופשית ניצחה לגמרי. עכשיו נשארה מדינת הרווחה שזוכה לפופולריות רבה. מסיבות מובנות. הרי כולנו בעד כסף לנכים והעלאת שכר המורים. כולם רוצים לחיות על חשבון הממשלה, אבל שוכחים שהממשלה חיה על חשבון כולם. הממשלה לא מייצרת כלום, היא רק לוקחת מהאזרחים ואז מחזירה. וכשהיא מחזירה זה אחרי שהיא משלמת 750 אלף משכורות של המגזר הממשלתי".
המפה הפוליטית היום רוויה בפופוליזם כלכלי. אתה לא חושש שאנחנו בדרך לסטגנציה ומשבר?
"אכן, יש ממה לחשוש. שיא הפופוליזם זה משה כחלון. תראה איך השוק החופשי עובד יפה בנושא הדיור. הרי לא כולם יכולים לגור בשדרות רוטשילד, אז השוק מעלה את המחירים במרכז וזה גורם לכך שהולכים למקום שקצת יותר זול. בהתחלה הלכו לראשון לציון. היום גם שם יקר, אז הולכים למודיעין, והדבר הבא יהיה קריית גת או מקום אחר. זו פעולה יפה מאוד של פיזור אוכלוסין שעושה השוק החופשי.
"אבל אז הולך שר האוצר ולוקח שטחים באזורי הביקוש, ומוציא על זה מיליארדים בתוכניות של דיור בר־השגה. זה ידחוס את המרכז יותר. ועוד מאיפה הוא לוקח את הכסף? מהכלכלה, מהאזרחים".
להצעיר את החקלאים
להראל יש גם משנה סדורה בנוגע להתיישבות בפריפריה. וכמו דברים אחרים, רעיונותיו לא פופולריים במיוחד. "לפי דעתי, הפריפריה היא מקום לאנשים חזקים", הוא טוען, "המרכז זה מקום לאנשים חלשים. חקרתי לעומק את הנושא של השפעת הפריפריה המערבית על התרבות האמריקנית. התרבות האמריקנית של חופש, כלכלה חופשית והזדמנויות בלתי נגמרות נולדה בפריפריה. לא בחוף המזרחי. גם אצלנו, בראשית ההתיישבות, זה היה כך, העמקים והיישובים החקלאיים היו ערש התרבות העברית המתגבשת וגם ההנהגה הפוליטית של ישראל.
"זה נמשך עד לשנות ה־50 והקמת עיירות הפיתוח, אז הפריפריה הפכה לפצע שותת. קח את מצפה רמון, למשל, שלדעתי הוא המקום הכי יפה בארץ. הרסו אותו עם האוכלוסיות הכי חלשות. אנשים שהיו בפשע וכן הלאה נשלחו למצפה רמון. אם לא היו עושים כך, מצפה רמון היה יכול להיות מקום שמרכז אוכלוסיות חזקות. עכשיו יש שם קצת שינוי, שלאט־לאט מתחיל לתקן".
גם עתיד החקלאות מעסיק את הראל. הוא פרסם מאמר מקיף על הנושא באתר "מידה" ומרצה על כך בהזדמנויות שונות: "החקלאות עוברת תהליך שקורה בהרבה תעשיות והיא צריכה להמציא את עצמה מחדש. ישראל לא יכולה להתמקד בייצור סחורות חקלאיות (COMMODITIES) כמו חיטה, אורז או ירקות. אלו מוצרים שבהם הרווח נמוך מאוד וכדי להרוויח צריך לייצר בכמויות עצומות ובהקפדה רבה על ייעול. לנו אין מספיק קרקע לייצור המוני, והמים והעבודה פה יקרים מאוד. הדרך היחידה לייצר כך בישראל היא להטיל מכס כדי למנוע יבוא. אבל זה לא יעבוד לאורך זמן, כי האוכלוסייה מתקוממת על יוקר המחיה.
"קח, למשל, את הבננות. באירופה הן הרבה יותר יפות מאשר בארץ, כי מייבאים אותן ממרכז אמריקה, שם המקום האידיאלי לגדל אותן, וזול יותר לגדל בננות במרכז אמריקה ולייבא לאירופה מאשר לגדל אותן בארץ. שם המים לא עולים כסף, והעבודה עולה פחות מרבע ממה שעולה בארץ. אז למה לא מייבאים בננות לארץ? כי יש מכס שנועד להגן על מגדלי הבננות. אבל כמה כאלה יש? כמה מאות? בשביל זה 7 מיליון איש צריכים לשלם הרבה כסף על בננות?"
האם צריך לבטל את החקלאות בישראל?
"בחקלאות יש דברים אחרים שצריך לעבור אליהם, שקשורים לפיתוח חקלאי, פיתוח זנים, מוצרים חדשניים וצמחי בוטיק. בקיבוץ שלי, למשל, התחלנו לגדל כמהין, ואנחנו מנסים למצוא שיטה שתייעל את הגידול ותשפר את התוצרת. דבר אחר שעשינו הוא פיתוח אפשרות לגדל תותים בקיץ. זה אמנם יקר ותושב פשוט לא יקנה, אבל קונדיטוריות ובתי מלון כן. אנחנו מרוויחים יפה, אבל אני יודע שככל שיגדלו כמונו, המחיר יירד ונצטרך לעשות משהו חדש. חדשנות זה כמו להיות צעיר - זה זמני. אין שום דבר רע בהתפתחות והתקדמות.
"דוגמה נוספת: יש חלבון שנקרא קלוגן. משתמשים בו לשיקום איברים של בני אדם, ועשירים מאוד משתמשים בו לקוסמטיקה. אנחנו מגדלים טבק ששתלו בו גנים של קלוגן אנושי, ומהטבק הזה מנסים להפיק את הקלוגן. אלו דוגמאות של חקלאות חדשה.
"משקים חקלאיים יכולים להיכנס בעצמם לעסקי היבוא מחו"ל או גידול בחו"ל. אנחנו מגדלים קיווי, אבל לא יכולים לפתח את החקלאות בקיבוץ יותר, כי סיימנו את מכסות המים שלנו אז אנחנו מגדלים קיווי בגאורגיה. שכר העבודה שם הוא חצי מבארץ, המים בחינם ומזג האוויר מתאים. מייצאים משם לרוסיה ולאירופה".
אתה אופטימי לגבי עתיד החקלאות?
"הגיל הממוצע של החקלאים בארץ הוא 60, כי הבנים שלהם לא רוצים ללכת לחקלאות של הלול והרפת. אבל לחקלאות של יבוא פיתוחים או של מחקר חקלאי ופיתוח מתקדם הם ירוצו. החקלאות צריכה לעבור מהפך או שהיא תמות".
בשנים האחרונות מקדיש הראל את זמנו לחשיבה מחודשת על החינוך, והוא מפתח יחד עם שותפים רבים מודל חדש של בית ספר. "בית הספר הקלאסי הוא תוצר של המאה ה־19 והוא לא השתנה מאז", הוא אומר, "הדרך היחידה להושיב ילדים שבע שעות מול מורה ולהקשיב היא לסמם אותם בעזרת ריטלין - ברור שמשהו כאן לא עובד".
במסגרת זו הראל מעורב בהרצת כיתות ניסיוניות הפועלות במסגרת בתי הספר בגולן, ובהן התלמידים עובדים בשיטות רב־תחומיות על פי נושאים כלליים, תוך למידה עצמית. תוצאות הניסוי מבטיחות, אומר הראל, שמשוכנע שגם במקרה הזה הבשורה תצא מהגולן.
לפני סיום הראיון חשוב ליהודה הראל להדגיש שלמרות פועלו הרב והצלחותיו הרבות, הבסיס לכך מגיע מהבית ונשאר בבית. "ההצלחה הגדולה ביותר שלי", הוא אומר, "היא שארבעה מתוך חמשת הילדים שלי גרים כמוני במרום גולן וכך גם רבים מנכדיי - זו ללא ספק הצלחת חיי". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו