למה לו פוליטיקה?

"קשה להיות יהודי", אמר צביקה האוזר לפני שהזעיק את היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לתפוס את בימת פורום קהלת. "וקשה עוד יותר להיות יועץ משפטי במדינה יהודית", השלים אותו מנדלבליט, "תאר לך, צביקה, שזה לא רק יהודי - זה גם יהודי ודמוקרטי".

זה היה שבוע של התקפה חסרת תקדים של הנשיא ריבלין על ראש הממשלה נתניהו, בפתח מושב הכנסת. לכן הופעתו של מנדלבליט מייד למחרת, ביום שלישי, עוררה עניין שיא. עד סוף דבריו אפשר היה להתרשם שהוא מתעלם לחלוטין מהסערה הירושלמית של אמש. אפשר היה לראות את אביחי מנדלבליט נטו: אדם חדור תחושת שליחות ציבורית כנה וישרה. לא דומה לקודמיו בתפקיד; בקי בחומר ובחוק ובסדרי הממשל, ולא עסוק בהתפלספות למען הדורות הבאים. 

מנדלבליט לא נראה כמי שאפשר לעשות עליו מניפולציה כלשהי, ובלי התייהרות אמר זאת בגלוי. "ההחלטות על חקירה נפתחות אחרי שנבדקו באחריות וביסודיות. כך שהחשדות ברמה נמוכה ייבחנו היטב ולא יובילו לחקירה. ההחלטות בנושאים האלה מתקבלות בדרג הבכיר ביותר (היועמ"ש), וכל החלטה מתקבלת בשיקול דעת, במקצועיות ובהקפדה". 

את כל זה אמר מנדלבליט כאשר נימק מדוע הוא שולל באופן מוחלט את הצעת החוק לאיסור חקירת ראש הממשלה. הוא קבע כי חוק שיאסור חקירת שוחד לפני התפקיד או בזמן כהונתו של ראש הממשלה - "גם כשיש ראיות חד־משמעיות" - יהפוך את תפקיד ראש הממשלה ל"עיר מקלט עבור אותו עבריין, ויהיה פגיעה משמעותית בשלטון החוק".

על הצעת החוק, שמקדם ח"כ ביטן, אמר עוד מנדלבליט כי היא "נעדרת כל איזון. הפגיעה בציבור היא קשה. ייתכן ששותפיו של ראש הממשלה ייחקרו וייענשו, נותן השוחד יורשע וראש הממשלה אפילו לא ייחקר. הנזק לשלטון החוק הוא לא ישוער".

דוד ביטן יכול אולי לאיים על שר האוצר כחלון ולהמשיך להתראיין ולהתמקח על מרכיבי החוק בתחנות רדיו צבאיות, אבל החוק שהוא מריץ לא יעבור. הוא אינו ראוי, ולהתנגדותו הנחרצת של היועץ המשפטי יש משקל מכריע. זה לא שאי אפשר להבין את ההיגיון ברצון לשים סוף לחקירות המשטרתיות הנמשכות לאורך שלוש או ארבע כהונות של ראשי ממשלה שונים, ובדרך כלל או ששימשו כלי להדחת ראש ממשלה ממניעים פוליטיים, או שהיו כר לסחטנות פוליטית. אמנם פרשת האתרוג זכורה לכל, אבל כשמדובר בנתניהו ברור שהחוק לא יעבור. גם שרת המשפטים שקד מתנגדת אליו.

אבל ההצעה היא חלק מהמסגרת של הפוליטיקה הטבעית במשטר דמוקרטי. כנראה הנשיא ריבלין שכח את ה"גועל נפש" הזה. אם קשה להיות יועץ משפטי יהודי, קשה שבעתיים להיות מדינה יהודית. ידועה האמירה, עוד בטרם פרוץ המדינה, כי מדינה יהודית היא סתירה פנימית: אם היא תהיה "מדינה" מן הסתם היא לא תהיה "יהודית". ואם היא תהיה "יהודית", היא לא תהיה "מדינה". כשראש הממשלה רוצה לייצר פה קצת "מדינה", מאשים אותו הנשיא שפסה "הממלכתיות" מהארץ. 

 

מיקח וממכר עם בג"ץ

מכיוון שמסע הדה־לגיטימציה של ריבלין נגד נתניהו היה כל כך חריג, היה קשה לשים לב שבמשך רוב נאומו הנשיא בכלל התפלמס עם ארז תדמור ועם ספרו "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". הספר חלחל למוחו כבר מכנס "מקור ראשון" בתחילת הקיץ במלון הילטון בתל אביב, וריבלין השתמש אז במטבע הלשון שבשם הספר.

ריבלין התעלם מכך שזאב ז'בוטינסקי עצמו, על כל הדרו, קרא "יה, ברעכען!" - כלומר, יש לשבור את המונופול ההסתדרותי. ההסתדרות של שנות ה־30 היתה יותר חזקה מבית המשפט העליון של היום. "בגין רק ייחל לאהדה מהאליטה הישנה ולא היה לו האומץ להשלים את המהפך של 77'", אמר ריבלין. הוא הציג את המהלך להתמודדות עם בית המשפט העליון כ"תוהו ובוהו מערכתי", "הפיכה של ממש", כאילו "שלטון הרוב הוא השליט הבלעדי". הוא הציג את התפיסה שעומדת לדעתו מאחורי "ההפיכה" ככזו הגורסת בהמשך לאנטי־בגיניזם, כי המהפך לא הושלם כל עוד לא נכבשו מעוזי הכוח של הדמוקרטיה המוסדית, ובראשם מערכת הביטחון ומערכת המשפט. 

זה ארז תדמור, ולא ממשלת ישראל. הממשלה לא תקפה את העם ולא פגעה בשום קבוצת אזרחים, כפי שעשו ממשלות קודמות. הנשיא טראמפ הציג את הביורוקרטיה כאחד האויבים של הדמוקרטיה המערבית, ופרנסיס פוקויאמה קבע שהמשפטיזציה משתקת את יכולת הביצוע של הממשל ופוגעת בדמוקרטיה. כל זאת בא לביטוי בעקיפין בהרצאתו של מנדלבליט בפורום קהלת. בין השורות עלה מדבריו, כי הוא והמערכת הכפופה לו עסוקים נון־סטופ בתיווך החלטות השלטון אל מול החסם המשפטי של בג"ץ. 

לא ידוע לי על מדינה כלשהי שבית המשפט העליון מעורב בה באופן תמידי בהליכים השלטוניים, ואילו הממשלה נאלצת על בסיס יומיומי לנהל עם בג"ץ מיקח וממכר על החלטותיה, כאילו מדובר בוועד הקהילה המתחנן על נפשו מול הנציב העליון. זו לא מערכת משפט עצמאית, אלא מעין גוף שלטוני ביקורתי מעורב. "אם למילים אין משמעות - למה למחוקק לחוקק חוקים?" אמר פרופ' משה קופל באותו יום עיון שהתקיים במרכז בגין בירושלים. "השופטים לוקחים על עצמם להחליט שחלקים מסוימים בחוקי היסוד - אינם חוקיים". האם זו עריצות הרוב לשנות את המצב הזה? 

 

הקדים את חוק היסוד: כבוד האדם וחרותו ב-30 שנה. עו"ד אמנון זכרוני ז"ל // צילום: קוקו

 

מי שלמד קצת על התנהלות מערכת המשפט בישראל, מזהה שרירותיות שמנומקת בעיקר במסר הסמוי - אנחנו השופטים נשגבים מכל, נעלים על החוק. אנחנו החוק. אבל הנשיא ריבלין כאילו לא שמע על כך, ונבהל מהעימותים ומהחריקות הכרוכים במלאכת החיים הפוליטיים. "במדינתנו פנימה יהיה הצדק השליט העליון, השליט גם על שליטיה. בל תהיה רודנות", אמר. זה בגין בו' באייר, יום אחרי הכרזת המדינה. אם נגרם ב"מדינתנו" אי צדק היום, זה לא ממעשי הממשלה. אם יש גורם רודני, זו לא הממשלה. 

 

האיש הנכון

דורי גולד עשה השבוע הכנות לנסיעה לארצות הברית. רק לא מזמן חזר מנסיעה לא קצרה וכבר הוא טס שוב. לידידים הוא אמר בשבועות האחרונים, כי הוא עושה מילואים. מזעיקים אותו למשרד ראש הממשלה והוא בא ונותן את האין-פוט שלו בתחומים שהם במומחיותו. כבר תקופה לא קצרה הוא נמצא במגע קבוע עם "האנשים של טראמפ" בכל הנושאים הלאומיים החשובים ביותר. רק לאחרונה הוא שיחרר ל'יוטיוב' סרטון, שבו הוא מסביר את הבעיה החמורה של היעדר פיקוח על המתקן של קבוצת הנשק האיראנית בפרצ'ין; וכן הוא מסביר בצורה הכי בהירה שאפשר, כי האמריקנים כבר עמדו בעבר בפני האתגר של שינוי דרמטי בחוזה הגבלת נשק גרעיני, חתום ומאושר בידי הסנאט. מדובר בתקופת המלחמה הקרה כאשר הנשיא ריגן החליט שהסכמי סאל"ט הקודמים פגומים מיסודם.

יש הגיון בהחלפה של יצחק מולכו בתפקיד שליחו המיוחד של ראש הממשלה בד"ר גולד. בתקופה שהיו הרבה מגעים בערוצים חשאיים ישירות עם הפלשתינים, מולכו היה האדם הנכון. הוא תפר בלונדון עם האנשים של אבו מאזן הבנות, שממשל אובמה עסק בטרפודן. בשנות אובאמה היה לא מעט מאמץ ישראלי-פלשתיני משותף להתגבר על המכשלה הגדולה של צוות אובאמה. נראה שעכשיו עיקר הדיפלומטיה היא מול האמריקנים ופחות מול הפלשתינים. דורי גולד כנראה מתאים לזה יותר. על סדר היום קודם כל, פירוק נשק של חמאס. לפחות זה נושא מעניין לדבר עליו.  

גולד נצי יותר ממולכו. יש שיגידו גם ימני יותר. הוא לא איש של כיבוי שריפות אלא של פעולה מתוכננת על פי אסטרטגיה שנקבעה מראש. והוא איש של פעולה מורכבת ומתמשכת. הוא כתב לפני מספר שנים את הספר 'המערכה על ירושלים'. הספר הזה הועבר לידיהם של "אנשיו של טראמפ" וכולם שם קוראים אותו עכשיו. הספר מלמד על הגישה של גולד. הוא טוען שלישראל לאורך השנים לא היה יעד מדיני ברור לגבי ירושלים והיא לא הציגה את הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות הבינלאומיות שלה בנושא כנדרש.

מעבר לזה, מאז החלו הטאליבן ודאע"ש להרוס ולתקוף מקומות קדושים ירושלים על הכוונת האיסלאמית, כפי שראינו במתקפה על הר הבית. היו מתקפות קשות במסגדים המרכזיים בערב הסעודית. לפי תפיסתו של דורי, אין גוף שיכול להגן ולאבטח את ירושלים טוב יותר מישראל. למעשה, רק ישראל יכולה לעשות זאת וכל פתרון אחר רק יביא להתמוטטות הביטחון בבירה. אין הכוונה למתקפת קולפנים או נערות עם מספריים.

 

אני שמאל, אבל לא שפוט

לפני קרוב לעשר שנים היו לי שתיים־שלוש פגישות עם עורך הדין אמנון זכרוני ז"ל, שנפטר בשמחת תורה. נפגשנו במשרדו המפואר בבית טויוטה; השיחות איתו היו בתקופה שעבדתי על הספר שכתבתי על אורי אבנרי. כשנפרדנו באחת הפעמים, דחף זכרוני לידי שקית קניות ארגמנית ובתוכה חוברת עבה, עבודת מחקר ראשונית וייחודית על עו"ד מרדכי שטיין. 

 

איש של פעולה אסטרגטית מתוכננת מראש. דורי גולד // צילום: מרים אלסטר פלאש 90

 

בשבועות האחרונים נזכרתי בעבודת המחקר הזאת, ולמזלי הצלחתי גם למצוא אותה בערימות של חומר לא ממוין. בסיפורו של מרדכי שטיין חבויים במידה רבה שורשיו האידיאולוגיים של אמנון זכרוני, כחלוץ משפטני זכויות האדם בישראל. אז קודם כל, תיקון להספדים על זכרוני: שטיין קדם לו. הוא הגן בשנות ה־50 על "נאשמים" כמו זכרוני עצמו, שנחשב אולי לסרבן הגיוס הראשון בשנת 1954. 

שטיין היה קומוניסט, חבר הפק"פ (המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה) בראשית דרכו, אך הפך בשנות ה־30 לקומוניסט אנטי־סטליניסטי, ולמעשה - טרוצקיסט. הוא היה אחד הפריטים היחידים של הזן הנדיר הזה בישראל. המסורת השמאלית־סטליניסטית עדיין נותנת את הטון, כולל אצל אלה שלכאורה ממשיכים בדרכו של מרדכי שטיין. 

צוין שבנעוריו המוקדמים חילק זכרוני כרוזים של האצ"ל, אבל לא הוזכר כי בנעוריו המאוחרים כבר הפך למעשה לטרוצקיסט. כאן החיבור שזכרוני כנראה רצה שאהיה מודע לו. כאילו אמר, באמצעות שטיין, "אני שמאל, היו לי נטיות קומוניסטיות חוץ־ציוניות, מעולם לא הייתי שפוט של המפלגה הקומוניסטית ולא רקדתי לחלילו של הסטליניזם". אבל שטיין, בניגוד לזכרוני, גם היה הראשון שניסה לפעול בנושאים פנים־ישראליים באמצעות פנייה לגופים בינלאומיים.

זכרוני שימש מזכיר תנועת "הכוח השלישי" שהקים שטיין ב־1951. יש תיאור קצר במחקר, של מפגשים פוליטיים בחוגים משותפים של יהודים וערבים בהשתתפות שטיין וזכרוני. בשמאל יש תחרות מי חשף ומי דיווח ומי צעק לגבי טבח כפר קאסם (29 באוקטובר 1956). היה אמנם את לטיף דורי ממפ"ם, אך אורי אבנרי וחבריו בשמאל התל־אביבי ניזונו בסופו של דבר מדיווחיו של אמנון זכרוני, אז צעיר בן 21, שאסף את העדויות הראשונות בכפר קאסם.

מי שעלעל בספר על פועלו של אורי אבנרי בכנסת, ימצא שם סקיצה לחוק זכויות וסוגיות של אזרחות, שהקדים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בקרוב ל־30 שנה. זו עבודה של זכרוני. מכיוון שביטאוני השמאל, כמו "הארץ", נתונים למעשה להשפעת הפלג הסטליניסטי הדומיננטי בשמאל עד היום, היחס לזכרוני עם מותו היה של איפוק מסויג ואנין טעם. 

היום השמאל הישראלי נוטה לזכור לאמנון זכרוני את הסיגרים שלו, ופחות את כור מחצבתו ומורשתו האמיתית. זה גם אופייני לאבירי זכויות האדם. כל אדם. רק לא זולתי, זה שהוא אדם אמיתי ולא הפשטה של רעיון אנטי־ציוני. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו