כחומץ ביד היוצר

מאירוע פתיחת מושב הכנסת השבוע ייזכרו בעיקר נאומיהם של נשיא המדינה ראובן ריבלין ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו. נאומים מנוגדים לחלוטין, המתכתבים זה עם זה, כאילו כל אחד מהם חזה בדיוק מה יגיד השני. ריבלין תקף בנאומו בדיוק את הדברים שעליהם דיבר נתניהו כמה דקות מאוחר יותר, ואילו ראש הממשלה כינה את היושב לצידו בשולחן הנואמים בתואר המפוקפק "חמוץ", שכבר נכנס לפנתיאון בדברי ימי הכנסת.

כל אחד מהנואמים השבוע צדק במידה מסוימת, לפחות מנקודת מבטו. החשש שהביע ריבלין מהפיכה במערכות אכיפת החוק אכן מדיר שינה מעיניו. עמדותיו בנושא ידועות, והוא לא שינה אותן כשנבחר לנשיא. אם כבר, ההפך הוא הנכון: כשהשתחרר מעול הבחירות לנשיאות, שכבר היו מאחוריו, הביע את דבריו בקול רם וצלול יותר.

בניגוד לפוליטיקאי מכהן המעמיד את עצמו לבחירות מעת לעת, הרי נשיא המדינה - שמשכן נשיאי ישראל הוא התחנה האחרונה בחייו הציבוריים - משוחרר מכל צורך בנשיאת חן. הוא חופשי לחלוטין לומר את דברו בכל מקום שיחפוץ. מכיוון שתפקיד הנשיא הוא תפקיד סמלי, ללא כל סמכות ביצועית כלשהי למעט סמכות החנינה, עיקר פעולתו מתמצה למעשה בנשיאת נאומים ובהשתתפות באירועים ממלכתיים. אם ישללו מהנשיא את היכולת לומר את דברו, ייטלו ממנו את מקור כוחו וסמכותו. 

בליכוד התנפלו על ריבלין לאחר נאומו. הוא התבטא כאחרון הפוליטיקאים, אמרו, ואיבד לחלוטין את מעמדו הרשמי המיוחד. צדקו בכירי הליכוד שטענו כי לא היה שום אלמנט ממלכתי בדברי ריבלין. הם טעו כשציפו ממנו ליותר. 

ריבלין הוא לא הנשיא הראשון שבוחר לזנוח את מעמדו הממלכתי ולהתבטא כאחרון התגרנים מספסלי האופוזיציה. גם הקו שבו בחר שמעון פרס היה ברור וחד: הוא לא מתכוון לשנות את עמדותיו או התבטאויותיו רק מפני שנבחר לנשיא של כולם. הוא בחר לייצג רק את אנשי מחנהו הפוליטי - ולזנוח את כל השאר. 

ופרס לא נהג להסתפק בהתבטאויות נגד הממשלה בנושאים מדיניים; הוא גם היה מעביר מסרים אל מעבר לאוקיינוס, הסותרים לחלוטין את מדיניות הממשלה. זאת נוסף על התדרוכים האינסופיים נגד הממשלה ונגד הימין בכלל, בשיחות אוף דה רקורד, לכלי התקשורת בארץ ובעולם. אפשר להעריך בביטחון כי את אות הנשיא מברק אובאמה קיבל פרס פחות כהוקרה על פועלו שלו, ויותר מתוך אינטרס משותף של השניים לתקוע אצבע בעינו של נתניהו. 

ריבלין רחוק אמנם מעמדותיו של פרס בנושאים המדיניים, אולם קרוב אליהם מאוד בנושאים האזרחיים ובתפיסה הדמוקרטית האולטרה־ליברלית. בעיקר סביב השמירה על מעמדו הרם של בית המשפט העליון, תפיסה דועכת והולכת בחוגי הליכוד ובימין בכלל. 

נראה שלמרות מעוזי העקשנות המבוצרים - דוגמת הנשיא, משה כחלון וכמה מוותיקי הליכוד - בשנים האחרונות מתרחשת התפכחות גוברת לגבי מעמדו וסמכויותיו של בית המשפט. לנוכח התפיסות הרדיקליות שהוא מאמץ בנוגע לאקטיביזם ולמעמדו ביחס לרשויות המדינה האחרות, התחושה הזו רק מתעצמת. 

נתניהו עצמו יכול להיות קטליזטור מושלם לנושא. כשנבחר ב־2009 כמעט לא היו חילוקי דעות בינו לבין דן מרידור, בני בגין, מיקי איתן ואחרים שניסו לרסן את בית המשפט. כל יוזמה בנושא שעלתה על ידי מי מצעירי הליכוד, דוגמת יריב לוין וזאב אלקין, טורפדה לרוב על ידי נתניהו עצמו. למעשה אפשר לומר כי למרות זעקות השבר של ריבלין ואנשי השמאל, בכל שמונה שנות כהונת נתניהו כראש הממשלה לא עברה שום יוזמה משמעותית לריסון בית המשפט, לחיזוק מעמדן של הרשויות המחוקקת והמבצעת מולו או לשינוי שיטת בחירת השופטים. גם המהלכים המעטים שנעשו התגלו כמינוריים, חסרי משמעות, ולרוב השיגו את המטרה ההפוכה מכוונתם המקורית. בהקשר הזה, ממשלת אולמרט, שפעל בנושא עם שר המשפטים דניאל פרידמן וזכה לרוח גבית חזקה של שרת החוץ ציפי לבני, היתה רפורמיסטית בהרבה בכל הקשור למערכת המשפט. אבל אז הצעקנים צעקו פחות.

אטומים בתוך קופסה

לא בכדי תקפו מי שתקפו את ראש הממשלה על דבריו. הרי אלה בדיוק אותם החמוצים שלהם הקדיש את נאומו. אותם אלה שלא יכולים להתרומם אפילו מילימטר מעל מסך המרירות ולהודות בפה מלא: זה היה נאום קורע.

לא קלים חייהם של מתנגדי נתניהו. הציבור לגמרי איתו, מתענג על נאומיו, בז לחוקריו ולהאשמות כלפיו; המערכת הפוליטית כולה מיישרת קו, כי לא רק שאין בחירות באופק, אלא להפך - יש תקציב נוסף שעומד לעבור בניגוד לכל התחזיות; האופוזיציה חלשה ורופסת, ואין שום שביב תקווה באופק שיכול לשנות את המצב. גם לא בחירות כלליות, שאף אם יוקדמו ייצא מהן נתניהו, שוב, כשידו על העליונה. 

לכן סף המרירות שלהם מרקיע שחקים. הם כבר לא יודעים על מה להתלונן קודם. מה שהופך אותם לחמוצים מושלמים: מרירים, כבושים ובתוך קופסה אטומה, עיוורים למציאות.

 

"בפעם הבאה תבקשו הבהרות". ח"כ אבי גבאי // צילום: גדעון מרקוביץ'

 

אפשר להסכים עם נתניהו בעניין אותם מתלוננים סדרתיים, ואפשר גם לסלוד מאמירותיו. אבל מדבר אחד קשה להתעלם: האמת היא שהמצב המדיני שישראל נמצאת בו הוא הטוב ביותר בעשרות השנים האחרונות. אין מדינה חשובה בעולם, מארה"ב וממזרחה לה, שנתניהו לא מתקבל בה בכבוד מלכים; שמנהיגיה וראשיה לא מתייחסים אליו על גבול ההערצה ממש. כל זאת בניגוד מוחלט לתחושה שניסו להנחיל במשך שנים, כאילו מצב מדיני טוב לא יהיה אפשרי ללא תהליך הידברות על מסירת שטחים, לצד ויתורים ביטחוניים מופלגים.

מיכאלי לא נשארה חייבת

ביום ראשון, יממה לפני פתיחת מושב הכנסת, התכנסה סיעת המחנה הציוני במסעדה "ליליות" הכשרה והיוקרתית בתל אביב. היו"ר אבי גבאי הגיע במצב רוח קרבי. כמה ימים קודם לכן העזו כמה ח"כים מסיעתו לצאת נגדו, אחרי שהודיע כי במסגרת הסכם מדיני שיוביל, התנחלויות ביו"ש עשויות להישאר על הקרקע ולא להתפנות. ציפי לבני, איציק שמולי, עמר בר־לב ואחרים תקפו את גבאי על ההצהרה, שנתפסה כניסיון לקרוץ לימין. בישיבת הסיעה שטף גבאי את חברי מפלגתו. לא מקובל עלי שיוצאים נגדי ונגד התבטאויות שלי, אמר להם, לא הגיוני שאני אומר משהו אחד, ואנשים חורגים מזה בצורה כל כך בוטה. 

"גבאי הגזים לגמרי", אומר אחד הנוכחים בכינוס, "אנחנו לא תיאטרון בובות. אם הוא אומר משהו שחורג מהמקובל על דעתנו, אנחנו נעלה לשידור ונביע אותה. אף אחד לא יסתום לנו את הפה". 

בהמשך מתח גבאי ביקורת חריפה על דבריה של ח"כ מרב מיכאלי בתקשורת האוסטרלית על הצורך לפרק את המשפחה הגרעינית ולייסד סוגים אחרים של משפחות בתמיכת המדינה. "לא צריך להגיד דברים שהם חריגים וקיצוניים", אמר, "זה מביך אותנו. אני לא מתראיין כבר שלושה ימים כי אני יודע שישאלו אותי מה דעתי על דבריה של מיכאלי, ולדעתי הדברים הם חסרי שחר". 

מיכאלי שתקה, וגבאי סיכם: "אפשר להרים אלי טלפון לפני שמגיבים בתקשורת או מצייצים נגדי בטוויטר כדי לקבל הבהרות על הנאמר". 

בנקודה זו מיכאלי לא נשארה חייבת. "גם אתה יכול להרים טלפון אלי כדי להבין למה התכוונתי, לפני שאתה תוקף אותי פה מול הסיעה", ענתה בכעס.

איזה שלל יישאר למנצח?

תמים היה מי שחשב כי כל עוד אריה דרעי משמש יו"ר ש"ס, אפשר להזיזו ממקומו או להכתיב מהלכים שלא על דעתו. אחרי שפרץ "השלום הספרדי" מתחת לאפו של היו"ר, בניגוד לרצונו ותוך כדי הכשרת הקרקע לשובו של יריבו המר אלי ישי, הסיר דרעי את הכפפות והזכיר לכולם מי הוא בעל הבית. מסע הדה־לגיטימציה שהוביל השבוע כלפי ישי מזכיר בחריפותו את זה שארגן לפני כשלוש שנים, כשתנועת יחד עוד היתה בחיתוליה ונאבקה על חייה הפוליטיים. 

הרב יעקב כהן - בנו של נשיא מועצת חכמי התורה, חכם שלום כהן - הצליח להעביר את דרעי מסע ייסורים: בפיטורי יגאל גואטה ובמפגש הפסגה בין אביו לפטרונו של אלי ישי, הרב מאיר מאזוז. זה היה מסע ייסורים חד וכואב, אולם קצר מועד. את דרעי איש לא ילמד, ובוודאי לא יספק לדמון הגדול שלו, אלי ישי, את התענוג לחוש בטעם הלגיטימציה; לא נשיא מועצת החכמים ולא בנו.

 

"איפה שאני לא יכול לפעול, אצעק". ח"כ מוסי רז // צילום: דודי ועקנין

 

אבל גם דרעי יודע שהמאבק הנוכחי שלו מוגבל לנוכח עבודתן המאומצת של רשויות האכיפה הנושפות בעורפו. הקרב האמיתי יהיה אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום, שיאלץ אותו להתפטר מתפקידו. במקרה כזה, כששתי ידיו קשורות מאחורי גבו, תחל המלחמה האמיתית בינו לבין הרב יעקב כהן. כל אחד מהם ינסה להכתיב את הצעדים ליום שאחרי, אולם רק אחד ייצא מנצח. כל זה יתנהל כשברקע ש"ס ממשיכה להידרדר למצולות אחוז החסימה, כך שלא בטוח שלמנצח, יהא אשר יהא, ייוותר שלל כלשהו לאחוז בו אחרי החגיגות. 

בינתיים, די ברור שהזעם המעושה של דרעי על יוזמת נתניהו להוריד את אחוז החסימה נועדה לכסות על עלבון צורב, ולא נבעה משיקול פוליטי קר ומחושב. הרי הוא זקוק ליוזמה הזאת כמו אוויר לנשימה. 

מוסי שב לשדה הקרב

אחרי התפטרותה של זהבה גלאון מהכנסת, הושבע השבוע לתפקיד הבא בתור ברשימה: הח"כ הוותיק מוסי רז, המשמש גם מזכ"ל 

התנועה. מאז עזב את הכנסת ב־2003 ועד היום חלו כמה תמורות במפלגה שבה הוא חבר מאז 1992, בעיקר הירידה הדרסטית בכוחה. 

בפעם הקודמת שבה כיהן כח"כ מטעם מרצ, בכנסת ה־15, היתה מרצ סיעה של 12 מנדטים ושותפה בממשלה. חברי מרצ הנוכחיים, חמישה במספר, לא יודעים ממשלה מהי כבר קרוב ל־20 שנה.

"מה שאני יכול לעשות זו עבודה בוועדת הכספים", אומר רז, "זה גם מה שעשיתי בפעם הקודמת. אני יכול להשפיע שם, וכן בכל מה שקשור לחקיקה חברתית וסביבתית ובכל מה שקשור לשמירה על זכויות אדם".

"אבל מה שאני לא יכול לעשות", אומר רז, "בקידום הנושאים המדיניים והדמוקרטיים ובמניעת השיסוי בין יהודים וערבים - בנושאים האלה אני לפחות אצעק. גם נגד הכיבוש".

רז מאמין כי בניגוד לסברה הרווחת בשמאל - שלפיה קריצה של אבי גבאי ימינה תיטיב עם מרצ מכיוון שתבריח אליה מצביעים מקרב אנשי המחנה - העובדה שמנהיג השמאל פוזל לימין אינה חיובית. "אני לא חושב שאם הוא ישבור ימינה זה יעזור, להפך. אני חושב שהשיח הזה לא טוב לשמאל, לא לדמוקרטיה, לא למדינה ולא למרצ".

על ההתפטרות של גלאון הוא אומר כי מדובר ב"מהלך אמיץ מאוד. אני תומך במנהיגות שלה, ואני אתמוך בה להמשיך להוביל את המפלגה. הבעיות שיש למרצ היום לא התחילו בזמנה של זהבה גלאון. היא קיבלה מפלגה של שלושה מנדטים, והצליחה להביא אותה לשישה ולאחר מכן לחמישה". 

ומה דעתו על המהלכים שמובילה גלאון לכינון פריימריז פתוחים, אשר מעמידים אותה בחזית ראש בראש מול ח"כים ופעילים אחרים, ובראשם אילן גילאון? "כמזכ"ל המפלגה, אני שומר על אובייקטיביות בעניין. המנגנון המפלגתי שעליו אני מופקד יישאר מקצועי, ולא ישרת אף צד בוויכוח הזה. המפלגה תקבל את מי שיצליח להוביל במוסדות את המהלך שבו הוא מעוניין, וכולם יישרו קו וילכו לפי מה שייקבע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו