שיפה ושונה תהא השנה: מסע אל חגיגות ראש השנה באודסה בצל המלחמה

מחסום פלנקה, גבול מולדובה־אוקראינה. היינו כאן הצלמת אבישג שאר־ישוב ואנוכי בחורף האחרון, מתעדות בסופת שלגים את נהר הפליטים שנמלטו מהאש. מראות קשים שעוד מבעבעים בראש. עכשיו מזג האוויר הסתווי נעים, ואת המלחמה אפשר לזהות במעבר הגבול הקרקעי רק בשל טור משאיות אינסופי, עורק החיים של אוקראינה, שהגישה אליה מהים ומהאוויר חסומה.

הפעם אנחנו נכנסות למעמקי אוקראינה, מבקשות להבין כיצד חיים היהודים שנותרו בה, ואיך יחגגו את ראש השנה. מלווים אותנו שמחה לבנהרץ, שליח חב"ד בקייב, על תקן מורה הדרך ומאבטח נטול נשק, ואלג, נהג מיומן מאומן, לגמרי לא יהודי, ששולף מדי פעם בחן מילים בעברית. הבידוק בגבול דקדקני במיוחד וכולל תשאולים וחיטוט קפדני במזוודות. אחרי כשעה עברנו.

מרחבים ירוקים, כפרים ציוריים, שדות חיטה מעובדים, אדמה כהה ושמיים מוארים. הפסטורליה מופרת מעת לעת בחיילים עם נשקים שלופים העומדים במחסומי בטונדות לצד מגדלי שקי חול, וברזילים נגד טנקים שפזורים בכל מקום.

אודסה, עיר הנמל הדרומית, מקבלת את פנינו שקטה ויפה מתמיד. כך גם חיוכו של הרב שניאור ויגלר, מנהל קהילת חב"ד בעיר, שמארחת אותנו. לפני הכל הוא דואג למלון לאלג ושולח אותו לתפוס תנומה. "הבחור כבר נוהג יומיים רצוף. תיסעו איתי ברכב שלי".

העיר התוססת והצפופה, המונה בימים כתיקונם יותר ממיליון איש, עטופה בשלווה מנומנמת ורחובותיה ריקים יחסית. תושביה, אלה שלא נסו עם פרוץ המלחמה, מסתובבים חופשי עד לשעת העוצר ב־11 בלילה. בתי הקפה פתוחים, ואפילו "רוזמרין", מסעדה יהודית כשרה ומשובחת, עובדת כרגיל. קול האזעקות, בווליום נמוך יחסית, הנשמע מעת לעת, לא משפיע על מראה הרחוב, ותושבי העיר ממשיכים להלך ברוגע, נאחזים בשגרת היום.

"שבית הספר יישאר שלם"

בבית הספר של חב"ד, הממוקם ברחוב צר היורד לנמל, שומרים על ההוראות ומורידים את התלמידים למקלט כשנשמעת אזעקה. המקלט הוכשר בזריזות, הודות לתרומות שגייסה רשת "אור אבנר", מה שאפשר לשנת הלימודים להיפתח כסדרה. ערב המלחמה למדו במוסדות חב"ד השונים והרבים באודסה 700 תלמידים, רובם המוחלט ברחו מאוקראינה. התלמידים המעטים שנותרו בעיר, ואלה שמתחילים לשוב אליה בטפטוף איטי, אחרי תקופה שבה הושבתו כל מוסדות הלימוד באוקראינה, רוכזו ללמידה במבנה גדול ומטופח, שבו לומדים כעת 80 תלמידים מכיתה א' עד י"ב.

דשה, שהחלה לפני חודש כיתה א', שקועה בצביעת שופר מנייר, בוחרת בשני עפרונות בצבעי דגל אוקראינה. "כחול זה השמיים, צהוב זה החיטה, זה הסמל של אוקראינה", היא מסבירה בסגנון בוגר ובקול פעמונים חמוד במיוחד את הטלטלות שעברו עליה: "יום אחד הייתי בגן. הכל היה כרגיל, וביום השני התחילה פתאום מלחמה. נסענו לטורקיה במכונית, אמא נהגה כל הדרך. רציתי לקחת איתי את הכלב, אבל השארנו אותו, כדי שלאבא לא יהיה משעמם לבד בבית. מטורקיה הגענו בסוף להונגריה, וביום האחרון של האביב חזרנו לאודסה, לאבא. אבא עבד לפני המלחמה בנמל, אבל עכשיו הוא לא עובד כי הנמל סגור. אמא עוזרת לרופאה. ליד הבית שלנו היה פיצוץ, אבל אני כבר לא מפחדת, התרגלתי", היא מניחה לרגע את העפרונות, וציפורניה הקטנטנות נחשפות לעין המצלמה, משוחות בלק כחול וצהוב לסירוגין.

בכיתה א' לומדים שלושה בנים ושלוש בנות, ושולחנות רבים נותרו מיותמים. "ברוב הכיתות יש לנו כרגע פחות מעשרה תלמידים, רוב הילדים נמלטו. בימי שגרה כל כיתה מכילה קרוב ל־30 תלמידים", מסבירה מנהלת בית הספר נחמה ויגלר, רעייתו של שניאור. "בכל בוקר אנחנו אומרים שני פרקי תהילים, אבל אנחנו לא חופרים לילדים על המלחמה, אלא מנסים להחזיר אותם לשגרה אחרי תקופה קשה וארוכה של קורונה ומלחמה. יש לנו שתי פסיכולוגיות שמוציאות כל הזמן ילדים לשיחות אישיות. הצוות שלנו מורכב מאנשי המקצוע הטובים ביותר, יהודים ולא יהודים".

לפני היציאה מהכיתה שניאור שולף את נשק יום הדין ותוקע בשופר. הילדים נעמדים לידו ומצטרפים לתקיעה בשופר פלסטיק ובשופרות הנייר שצבעו, לרגע אחד חגיגי ומרעיד לב. הם מאחלים זה לזה שלל ברכות לקראת השנה החדשה: "שהמלחמה תיגמר", "שבית הספר יישאר שלם", "שלא יהיו פיצוצים", "שכל החברות יחזרו לאודסה".

בכיתה ג' יושב ויינה, ילד נוגה בן 8 שהגיע לאודסה לאחרונה אחרי שנמלט ממיקולייב המופצצת. "ישבנו כל היום במרתף יחד, אני, אמא, סבתא וסבתא־רבתא", הוא מספר, מקמץ במילים, שותק מהורהר בין משפט למשפט. "המים בברזים במיקולייב שחורים. אז התפקיד שלי היה לסחוב דליים ובקבוקים כדי שיהיו לנו מים. אמא לא רצתה לעזוב את הסבתות לבד, לכן לא ברחנו. נפלה פצצה ליד אולם הספורט שבו אני מתאמן ב'ריקוד רחוב', אז אמא לקחה אותי בסוף אוגוסט ממיקולייב. הסבתות נשארו שם לבד".

משהו בעיניים של ויינה ממגנט. תום ילדי חינני מהול בכאב צורב. ילד מלחמה. לפני ימים אחדים זכה לשם יהודי, מנחם מנדל, כאשר נכנס בבריתו של אברהם אבינו. שניאור העניק לוויינה את שמו הפרטי של הרבי מלובביץ', מפני שהרבי נולד במיקולייב. "הבאנו מוהל מומחה מהארץ וערכנו ברית למנחם מנדל וליהודי מבוגר נוסף. מנחם מנדל היה גיבור אמיתי. רק אחרי כל הטקס והחגיגות הוא בכה מעט", מתאר שניאור.

זה לא זמן רגיש לערוך ברית לילד שנמלט מביתו?

"אמא שלו כבר הרבה זמן רצתה לעשות לו ברית", מסבירה נחמה, "ובמלחמה במיקולייב זה לא היה אפשרי. סיפרתי לה שמגיע מוהל, והיא אמרה שהיא מרגישה שזה הזמן הנכון. מנחם מנדל קיבל מתנה לברית, לגו ענק. בנית כבר את הלגו?", פונה נחמה אל ויינה, והוא מאשר בחיוך מאופק.

בכיתה י"א שלוש נערות ונער לומדים אוקראינית. אולגה, מורה פרועת תלתלים ותיאטרלית במיוחד, מקריאה להם שיר מודרני עם מילים מדומיינות שמעוררות גל צחוק בכיתה. "אין יותר שיעורים ברוסית, פושקין מת. שינו את תוכנית הלימודים, ועכשיו אנחנו לומדים רק שפה וספרות אוקראינית", מסבירה סשה, התלמידה הכי פטריוטית שדורשת מכולם לדבר אוקראינית. זה לא מובן מאליו. באודסה, עיר נמל בינלאומית, השפה המדוברת ברחוב היא רוסית. כל זה מעורר דיון אם אפשר לפתח זהות לאומית כאשר מדברים בחיי היום־יום בשפת האויב.

ומה עם עברית ופטריוטיות יהודית־ישראלית? איגור בן ה־16 מצליח לדבר איתנו בעברית איטית אך יפה. הוא מספר שביקר בישראל לפני שלוש שנים. הוא אוהב אותה, אבל הבית שלו באודסה.

שינוי בתוכנית

מבית הספר אנחנו יורדות לכיוון הנמל הסמוך. רצועת ים כחולה מציצה מבעד לעצים, מבנים ומנופים. את סמל העיר אודסה, המדרגות הרחבות היורדות לים, לא ניתן לראות. הרחוב חסום, וחיילים מאבטחים את הכניסה לנמל הסגור לציבור. אבישג לא מתאפקת ומתקתקת במצלמה. חיילים מתקרבים אלינו ודורשים דרכונים ותעודות. הם מוחקים את התמונות שצולמו ואוסרים עלינו לזוז. אחד מהם מרגיע אותנו שזה הנוהל, אי אפשר לשחרר אותנו עד שלא ניבדק על ידי המשטרה החשאית. נציג המשטרה החשאית מגיע על אזרחי ומבקש מאבישג את הנייד שלה. הוא פותח את הטלגרם ומוודא שאין בו אנשי קשר עם קידומת רוסית. אחרי 20 דקות מאפשרים לנו להמשיך בדרכנו. אבישג לא אומרת נואש, יש לה רעיון מקורי ומשעשע במיוחד איך לעקוף את המשטרה החשאית ולצלם את העיר. עוד נגיע לזה.

50 אלף יהודים חיו באודסה ערב המלחמה והיו קשורים לקהילת חב"ד או לקהילת "תקווה" הליטאית. 13 משפחות שליחות של חב"ד גרו בעיר, בהנהגתם של הרב אברהם וולף ורעייתו חיה. שניאור, ישראלי שישה דורות אחורה, נקרא לעיר לפני 19 שנה לנהל את בית הספר. אחרי שנתיים מינה אותו הרב וולף למנהל הקהילה בפועל, וניהול בית הספר הופקד בידה של נחמה רעייתו. ערב המלחמה 150 משפחות של שליחי חב"ד רישתו את כל הערים המרכזיות באוקראינה והנהיגו קהילות שהגיעו לשיא פריחתן. מרבית השליחים נאלצו להתפנות עם קהילותיהם, אך הרבנים בחרקיב ובחרסון המופגזות נשארו במקום, כדי להמשיך לסייע ליהודים שלא יכלו להתפנות: קשישים, נכים וגברים בגיל גיוס. סמוך לחג נשלח אל חרקיב, שסובלת כעת מהפסקות חשמל קשות, גנרטור ענק, כדי שבית הכנסת יוכל לפעול בחגים.

משפחת ויגלר נמלטה מאודסה שבוע וחצי אחרי פרוץ המלחמה. "התוכנית שלנו היתה להישאר באודסה, אבל באמצע הלילה היו פיצוצים כבדים. נחמה אמרה לי: 'חייבים לשנות תוכניות'. הסתובבתי לצד השני והמשכתי לישון. הפיצוצים הבאים הבהירו שהיא צודקת", משחזר שניאור תוך שהוא עונה ברוגע להודעות שלא מפסיקות לזרום לנייד. משפחת ויגלר התארגנה בחופזה ויצאה לדרך עם ארבעת ילדיהם, בראש שיירת אוטובוסים שארגן שניאור. במשך עשר שעות נסעו לגבול רומניה. "את הגבול עצמו חצינו על מעבורת, וכך נמנענו מהתורים הארוכים בגבולות היבשתיים. בחוץ היה מינוס חמש מעלות, שלג כבד. יצאנו בניסי־ניסים".

מרומניה המשיכו לישראל, יחד עם 80 משפחות מהקהילה היהודית שעשו עלייה. "יש לנו משפחה בכפר חב"ד, אז גרנו שם חצי שנה", מספרת נחמה. "בארץ ניסינו לסייע ככל יכולתנו גם לעולים החדשים וגם למי שנותר באודסה. בכל שבת נסענו לקרובים אחרים. היה לי קשה מאוד לחיות על מזוודות. תחושת הפליטות הזאת היא מאוד לא פשוטה. התגעגעתי לאודסה, לסעודות השבת שלנו כאן, כשאנחנו מארחים תמיד עשרות אנשים. שניאור נסע וחזר כמה פעמים ל/מאוקראינה. היה לי קשה עם חוסר הוודאות המתמשך. הבנתי שצריכים אותנו באודסה, שהמצב יחסית רגוע, ולכן החלטנו לחזור לשליחות שלנו באודסה".

בת אחת שלהם נותרה ללמוד בארץ, השנייה עושה חצי שנה שליחות באיטליה, ואיתם באודסה שני הבנים הקטנים, ג'ינג'ים שובבים. נחמה נמצאת במצב רגיש מול אחותה הצעירה, שהיא שליחת חב"ד מעבר לקווי האויב במוסקבה. "אנחנו לא מתכתבות ולא מדברות בכלל על המלחמה או על שום דבר פוליטי, רק מעבירות בינינו חומרי למידה", היא מציגה את התכתובת עם האחות.

חנות פרחים מצחינה

בני הזוג ויגלר היו השליחים החלוצים הראשונים שחזרו לאודסה. כעת, אחרי שהצליחו לפתוח את מוסדות החינוך, הם נערכים לחג. "שכרנו מלון שהמטבח שלו הוכשר, וכל מי שרוצה יכול להצטרף לארוחות או להתארח במלון. אני מעריך שנהיה כ־300 איש. במקביל להכנות לחגים אנחנו נערכים לחורף. החלפנו את המזגנים בבית הכנסת כדי שיוכלו לחמם גם במינוס 15 מעלות, כי אי אפשר לסמוך עוד על החימום בגז".

אתם מעודדים עלייה ארצה?

שניאור: "אנחנו לא מעודדים עלייה באופן ישיר, אבל יש לנו המון תלמידים שעולים לארץ ומתגייסים לצבא. אנחנו פה בשביל הזהות היהודית שלהם, אבל זה משפיע על העלייה, משפיע בגדול. יש לנו מאות משפחות שכבר בארץ, אבל יש יהודים שלא רוצים לעלות, ואנחנו כאן בשבילם".

רבים מהנותרים מאחור הם אנשים מבוגרים או קשישים ממש. קהילת חב"ד החלה להפעיל לפני כשלוש שנים בית אבות יהודי, שבו כ־20 קשישים, מרביתם סיעודיים, הזוכים ליחס מכבד ולתנאי חיים טובים בהרבה מהצפוי להם לבד בבית. "את היהודי הזה מצאנו על הרצפה בבית שלו, הוא כבר היה שחור מרעב", ניגש שניאור ללחוץ בחום את ידו של הקשיש המעורפל. לא קל לסייר בין החדרים במקום, למרות התנאים הסבירים וריח הניקיון הנישא בו. לא קל גם לחשוב כיצד אנשים ששרדו את מלחמת העולם השנייה נקלעו לעת זקנתם שוב להפצצות. "שאלתי יהודי מבוגר אחד למה הוא נשאר כאן במלחמה ולא עולה לארץ, והוא ענה לי: 'לא תרמתי לישראל שום דבר, אז איך אני עכשיו יכול לקחת ממנה?' זו חשיבה של אינטליגנט אודסאי טיפוסי, איש מיוחד", אומר שניאור. בדרך לבית הכנסת נעצר שניאור בחנות פרחים זעירה. הוא מזהיר אותנו מראש מהריח. לא ריח הפרחים, כי אם ריח ההזנחה המכה בנו עם הכניסה לדוכן הסגור בחלונות זכוכית דקים. אינה, אישה קטנה כבת 60, מכורבלת על כורסה קרועה, סביבה סמרטוטים ולצידה אגרטלי פרחים, חלקם כבר נבולים. עיניה מאירות כששניאור נכנס, אבל היא מחייכת בפה סגור. יש לה קרובים בישראל, אבל היא לא מוכנה לעזוב את אודסה. כבר תשע שנים היא חיה בקושי ממכירת פרחים בדוכן. מאז המלחמה היא מעבירה את הלילות בחנות עצמה, כי היא חוששת שרכושה הדל ייבזז.

אם אצל אינה המשקולת המכבידה עליה לעלות ארצה היא הדלות, הרי אצל גדליה זהו העושר. המלחמה היומיומית שלו היא לפתוח כסדרם את חנות התכשיטים ואת מפעל הצורפות, ממלכה שירש מאמו. "גדליה הוא בחור מיוחד. יש לו גאווה יהודית. אפילו כשהוא פותח את החנות בשבת, הוא לא מוריד את הכיפה", מנסה שניאור להמחיש לנו את התמהיל המיוחד של היהודים האודסאיים. "את הבת שלי, אסתר בת ה־6, ואת אשתי לא ראיתי כבר חצי שנה, הן בפרנקפורט", מספר גדליה עטור הזקן וחובש הכיפה הנשוי ללא־יהודייה. "אני בגיל גיוס, לא יכול ולא רוצה לצאת מאוקראינה".

אתה לא רוצה לעלות לישראל?

"לישראל אני אבוא כדי למות", הוא צוחק. "לא הייתי אף פעם בישראל, כי אני יודע שאם אבקר בה פעם אחת, בטוח ארצה להישאר". 

בין שתי מלחמות

אל בית הכנסת של חב"ד באודסה מתקבצים לתפילות מנחה וערבית כמה עשרות יהודים. אף שהנוהג הוא לתקוע בשופר בתפילת שחרית, שניאור לא מפספס שום הזדמנות, וקול יבבת התקיעות חותם את התפילה. בין המתפללים גם כמה ישראלים שאודסה, שהחיים בה זולים, היא עבורם עיר מקלט. אחד הישראלים שנמצא באודסה בשליחות חשובה הוא חי הררי, 29, חילוני מירושלים. "זה יהודי יקר שהשדכן בינינו היה צוקרברג", מספר שניאור. "חי שאל בקבוצה של ישראלים באודסה איפה אפשר לשכור אופניים. אני אף פעם לא מגיב בפייסבוק, אבל השאלה נראתה לי מוזרה לימי מלחמה אז עניתי לו שהוא יכול לפנות אלי בכל בעיה".

חי הוא מהנדס מים שעובד בעמותת "ישראייד" (הפורום הישראלי לסיוע הומניטרי בינלאומי). הוא הוזעק לאוקראינה כדי לסייע במשבר המים, זה שתיאר לנו הילד ויינה שברח ממיקולייב. "מאמצע אפריל נהרסו צינורות המים במיקולייב, שנמצאת שעתיים נסיעה מאודסה. האזרחים נאלצים לשתות מים מליחים מהנהר או להמתין בתורים הארוכים למשאיות מים. ישראייד רכשה ארבע מערכות להתפלת מים, ואני נשלחתי כדי לסייע בהפעלתן. הן כבר פועלות ואנשי הארגון מחלקים מים בחינם ללא הבדל דת, גזע ומין. ראיתי שם בניינים שחטפו טיל. לא מחזה נעים. מטעמי ביטחון המטה שלנו הוא באודסה ואנחנו רק עורכים גיחות למיקולייב. אני כאן כבר שלושה שבועות, וכנראה אשאר עוד כמה חודשים. זה לא נעים להיות ישראלי לבד בעיר, אז חיפשתי קצת חברה, ובית חב"ד פה זה בית. קיבלו אותי בזרועות פתוחות. שניאור, עם הלב הנדיב שלו, אירח אותי בשבת. בארץ אין הרבה סיכוי שאכנס לבית חב"ד, אבל בגלות זה אחרת".

בערב, לפני העוצר, שניאור עוד מספיק לקפוץ לבקר את משה ליפה זיגמן, כדי לחגוג לו יום הולדת 85. "בבוקר שלחנו ליהודי השמח הזה רכב והבאנו אותו לבית הכנסת כדי שיוכל לעלות לתורה ביום ההולדת שלו, עכשיו נרים איתו כוסית לחיים".

משה ליפה הוא באמת קסם של איש. את ההפצצות במלחמת העולם השנייה הוא זוכר היטב. "הייתי בן 5. הפצצות נפלו לנו על הראש והתחבאתי עם אמא מתחת לתבואה. אכלנו קליפות תפוחי אדמה", הוא משחזר. במשך שנים הוא שימש מנהל בית ספר מוערך ומנהל מחלקת חינוך בעיר. "תמיד חלמתי להגיע לישראל, אבל זה אף פעם לא התגשם. כשרצו למנות אותי למנהל היה מישהו שהתנגד ואמר שאני שייך לעם שרוצה לברוח מפה. אולי בגלל זה אני לא מסוגל לברוח היום, למרות ההפצצות והאזעקות". למשה ליפה אין סבלנות לדבר יותר מדי על המלחמה, במקום זאת הוא מעדיף לרקוד, לשיר ולשתות לחיים עם שניאור.

משה ליפה מקבל מחב"ד גם שני קרטוני מזון כבדים במיוחד, אספקה קריטית בימי המלחמה שמחולקת למשפחות רבות באודסה ובכל רחבי אוקראינה. הציוד ההומניטרי והמזון מגיעים ממרכז חלוקה גדול בעיר אומן, הממוקמת במרכז המדינה הענקית, על הכביש המהיר בין אודסה הדרומית לקייב הצפונית.

לילה. אנחנו קורסות לישון. לא אזעקות ולא תקיעות שופר - שום דבר לא יצליח להעיר אותנו אחרי התלוות לחצי יום בחייו של שניאור. 

מיהרו לצאת, מיהרו לשוב

בוקר. יוצאות לאומן. שוב בדרכים עם אלג הנהג ושמחה המלווה הצמוד, נוסעות אל מחסן חלוקת המזון. "זהו המחסן הראשי הגדול באוקראינה של רשת הסיוע היהודי באוקראינה, JRNU. כל קהילה מקבלת ערכות בהתאם לגודל שלה", מסביר שמחה, שגם מסייע בארגון חלוקת הציוד ההומניטרי. הוא גדל מגיל 10 בקייב, בנו של הרב מוטי לבנהרץ, שליח חב"ד בבירה האוקראינית. הוא נישא לבת של משפחת שליחים באוקראינה, ובמלחמה נאלץ לברוח מקייב עם רעייתו ותינוק בן שלושה שבועות בדרך חתחתים שכללה נסיעה ארוכה ברכבת דחוסה במיוחד. אחרי חצי שנה בארץ משפחת לבנהרץ הצעירה חזרה לקייב כדי לסייע לאבי המשפחה בניהול ענייני הקהילה. חלק מתפקידו של שמחה בחב"ד הוא לסייע בשינוע הסיוע ההומניטרי לקהילות.

"מתחילת המלחמה זורמים לפה קונטיינרים מהארץ ומאירופה. התורמת המרכזית היא 'הקרן לידידות'", אומר שמחה. "השבוע יוצאות מכאן משאיות עם 14 אלף ערכות לחג ל־25 קהילות בכל רחבי אוקראינה. ערכת החג כוללת מיץ ענבים, דבש, עוגת דבש ותפוחים, ספר לילדים לסוכות ולוח שנה לכל קהילה עם הסמל שלה. החלוקה עצמה מתבצעת בעזרת ארגון שלנו שנקרא 'משנה חיים' שפעל עוד לפני המלחמה ותמך במשפחות במצוקה. הרכזים המקומיים של משנה חיים נרתמו לטובת כלל האוכלוסייה והם אורזים את הערכות ומחלקים אותן. הכל מסודר ורשום, שחלילה לא יהיה מסחר במוצרי מזון שנתרמו. המשאיות יוצאות מכאן גם לערים מופצצות כמו חרקיב, ניקולייב וזפרוז'ה. לחרסון, שכרגע כבושה על ידי הרוסים, הסיוע מועבר דרך חב"ד ברוסיה".

את המחסן אדיר הממדים והמסודר להפליא, שבו כעשרה עובדים חרוצים, מנהל לוגיסטית אלכסנדר הוק, מורה בבית הספר היהודי בקריווי רוג, עיר במרכז אוקראינה שספגה הפצצות. "זאת לוגיסטיקה לא פשוטה להשיג משאיות, דלק ואישורים מהשלטונות להעביר את הציוד. אנחנו עובדים מסביב לשעון", מספר אלכסנדר, שהתגייס למשימה ההומניטרית. "אמא שלי נותרה בקריבי ריה והיא שומרת שם על סשה, הבן שלי, שעלה עכשיו לכיתה ב'. פעם בחודש אני נוסע לבקר אותם".

איפה אמא של סשה?

"כאן", הוא מצביע מחויך על אישה המנהלת את רישום המשלוחים. "בלעדיה אבא של סשה לא היה שורד ומצליח לנהל במשך חצי שנה את הפעילות הזו. אנחנו מתחילים גם להיערך לחורף. קל זה לא יהיה".

"שליחי חב"ד היו האחרונים לצאת מאוקראינה והממהרים לשוב, ולקראת ראש השנה כל בתי הכנסת של חב"ד יפעלו כסדרם, בפיקוח 50 משפחות שלוחים שחזרו לאוקראינה. שלחנו גם 18 בחורים מארצות הברית כדי לסייע בהפעלת הקהילות בימים הנוראים", מסביר הרב שלומי פלס, מנהל מערך שליטה, רפואה וביטחון של בתי חב"ד ברחבי העולם, שבין השאר אחראי לאיסוף התרומות לטובת המחסן באומן. פלס הוא איש צללים נחבא אל הכלים, שלא מרבה להתראיין. כמי שבנה מאות מבנים ברחבי העולם, ובעיקר מוסדות חינוך בבריה"מ לשעבר, הוא מכיר היטב את אוקראינה. בשיאה של המלחמה הוזמן לשיחות בקבינט הביטחוני של ממשלת ישראל, כמי שיש לו ההיכרות והמידע העמוקים ביותר עם השטח עצמו, אבל את הקרדיט הוא בוחר לחלק לאחרים. "הגוף המרכזי שעבד איתנו צמוד עוד לפני המלחמה הוא הקרן לידידות. יומיים לפני המלחמה נשיאת הקרן, יעל אקשטיין, עצמה טסה איתנו לאוקראינה כדי להבין בדיוק את הצרכים. הם התורמים המרכזים ל־JRNU, ובשונה מכל מיני גופים אחרים הם לא עזבו אותנו אחרי שהמלחמה כבר פחות מעניינת את העולם, וממשיכים לתרום ביד נדיבה".

תרגיל בגלגל ענק

למחרת אנחנו שוב באודסה. רב קהילת חב"ד, אברהם וולף, ורעייתו חיה שבו לאודסה אחרי חודש של שהות בברלין. שניהם מתזזים כבר חצי שנה בין ברלין, אודסה וישראל, מנסים לחבר בין חלקי הקהילה שפוצלה בעקבות המלחמה. לברלין נמלטו 120 ילדי בית היתומים, אנשי צוות ופליטים נוספים מהקהילה, בסך הכל 400 נפש. "ממשלת גרמניה מימנה את השהות שלהם במלון בברלין במשך חצי שנה בעלות של 5 מיליון יורו", מספר וולף. "הם הודיעו לנו שאנחנו חייבים לעזוב את המלון באוגוסט, כי נגמר הכסף בקופה. בלית ברירה העברנו את בית היתומים למתחם ששכרנו בכוחות עצמנו בעלות של חצי מיליון יורו לחודש. תוסיפי לזה אוכל, פעילות ומשכורות, זה אומר שאני צריך למצוא 750 אלף יורו בחודש כדי להחזיק את הילדים בתנאים סבירים בברלין. חתמתי על החוזה בהרף עין, בלי למצמץ, בלי שידעתי מאיפה אני מביא את הסכום המטורף הזה. ידעתי שזה מה שאני חייב לעשות. אני לא יכול לעמוד עם 400 איש מחוץ למלון עם מזוודות. אני לא יכול לפגוע באמון של ילדים שכבר ננטשו פעם אחת. כולם אמרו לי לא לחתום על חוזה כזה, חשבו שאני משוגע, רק חיה אשתי אמרה לי: 'אברמי, אין ברירה, לך על זה'. מי שעוד תמכו בנו לאורך כל הדרך זאת הקהילה היהודית בגרמניה בראשות הרב הראשי הרב יהודה ואישתו לאה טייכטל. עכשיו חזרנו לאודסה לחג".

אני מקווה שאתם לא מתכוונים שבית היתומים ישתקע בברלין.

"אין סיכוי. החוזה שלנו הוא עד פברואר. עד אז אנחנו מקווים שאפשר יהיה להחזיר את הילדים לאודסה, ואם לא, אז נעלה אותם לישראל. אנחנו לא ממהרים להעלות אותם לישראל, כי לחלקם יש משפחות באוקראינה וסוגיית האפוטרופסות עליהם מורכבת. בית יתומים אחר של חב"ד שעלה לישראל מז'יטומיר נתקל בארץ בקשיים רבים. בינתיים אף אחד מממשלת ישראל לא ממש מתעניין בנו".

אנחנו יוצאים אל בית היתומים הריק שבו פועל כעת גן הילדים, ובו נחגג טקס "חלאקה" לאחד מילדי הגן. הכניסה למבנה בית היתומים מפתיעה, סוריאליסטית. כנראה לא שמעו שם שמלחמה משתוללת בעולם. בחצר שולחנות מפונפנים ערוכים לחגיגה, בלונים, עוגות קרם צבעוניות, קרואסונים עם סלמון, ומה לא. בפנים ילדים רוקדים עם בלונים ושתי ליצניות שמשתוללות איתם. לחגיגה ולתקרובת המפנקת אחראית משפחת כהן. האם חנה היא במקור מקרים, שנכבשה על ידי פוטין ב־2014. האב שלום, עורך דין אמריקני, בן להורים שמוצאם מקזחסטן. הם נפגשו במוסקבה, התאהבו זה בזה, התגלגלו לאודסה והתאהבו גם בה. לזוג, שלבוש כמו דוגמנים ממגזין אופנה, תאומים בני 3, יעקב ויהודית, שלהם חוגגים יום הולדת, פעוטה בת שנה ושבעה חודשים ועוד תינוקת שנולדה בתוך המלחמה. "לא רציתי להפוך לפליטה ולצאת בהיריון מתקדם עם שלושה ילדים קטנים מאודסה. החלטנו להישאר כאן. זה לא היה קל, אבל עכשיו אני רוצה לדבר רק על דברים טובים", אומרת האם חנה בעיניים לחות. היא מנסה לדבר ומשתנקת. 

"רק בשביל חנה פתחתי עכשיו את גן הילדים", אומרת הרבנית חיה וולף. "כל הזמן חשבתי עליה. מה היא עוברת כאן לבד במלחמה, ואיך היא מתמודדת עם כל הלחצים של המשפחה שהתחננה שתעזוב. ברוך השם, היא ילדה בשלום בבית החולים הכי טוב בעיר. בתחילת ספטמבר פתחנו את הגן, ולאט־לאט זרמו עוד ילדים, וכרגע יש פה כבר 40 ילדים. לפני המלחמה היו בגן 120 ילדים, 32 מהם ילדי בית היתומים שכרגע נמצאים בברלין".

חיה עורכת לנו סיור בבית היתומים. זה הבייבי שלה שאותו הצליחה להפוך בעיצוב מושקע, רך ונעים לבית חלומות מהאגדות. רק הילדים חסרים.

"האיש הלוגיסטי שלנו בשטח שמטפל בכל דבר הוא בוגר בית היתומים שלנו", אומרת חיה. "הוא היה נער פרוע, בן לאבא מסומם ואם בזנות. נאלצתי להרחיק אותו מבית היתומים ושלחתי אותו לגלות אצל אחי שהוא שליח חב"ד בחרסון. גיסתי הצדיקה הצליחה להחזיק אותו כמה חודשים אצלה בבית עד שגם היא נשברה. הוא חזר לאודסה, התחתן ונפל לאלכוהול ולסמים. הצלחנו להעביר אותו תהליך גמילה מייסר, ולאט־לאט הוא חזר לאשתו. האחריות שהטלנו עליו במלחמה הפכה אותו כיום לאיש משמעותי בקהילה".     

מגן הילדים אנחנו הולכות להשתעשע בלונה פארק. כן, כן - זאת המזימה של אבישג הצלמת. הגלגל הענק פועל, ואין שום מניעה לעלות עליו עם מצלמה בתוך התיק, ושם במרומים אפשר לתעד את העיר והנמל בלי ההצקות של המשטרה החשאית.

אנחנו יוצאות גם לצלם את העיר מהקרקע, משוטטות ברחובות שבימים כתיקונם עמוסים באדם וכעת עמוסים בדגלי אוקראינה. מגיעות גם לריביירה, הקניון גדול הממדים שחטף בחודש מאי פגיעה ישירה של טיל. מאחורי הקניון כבר עובדים פועלים לשקם את ההריסות. כל המתחם האדיר סגור ומסוגר, וזכוכיות מנופצות עוד פזורות בו. אוקראינה אולי מתחילה לנצח בשדה הקרב, אבל עוד שנים רבות תלקק את פצעיה.

לפני פרידה, שניאור לא מוותר לנו על ארוחה טובה במסעדת "רוזמרין" ועל הרמת כוסית לחיים. מצטרף אלינו גינדי ריסקין, 41, אב לשלושה. ביום הוא עובד בתחום הזיהוי הפלילי במחלקה המשפטית של עיריית אודסה, בלילות הוא מפטרל עם עוד 20 מתנדבים במשמר האזרחי היהודי בעיר. גינדי לבוש במדי צבא אוקראינה שעליהם רקום גם סמל מנורה. בכיס הוא מחזיק סמל של צה"ל. הבן שלו לומד בארץ. אשתו ובנותיו פליטות ביוון. כאב לשלושה ילדים הוא רשאי לצאת מאוקראינה, אבל הוא לא רוצה להשאיר את אמו, שמסרבת בכל תוקף לצאת מאוקראינה, לבדה. הוא נותר קרוע בין הילדים שלו, ש"ברור שהעתיד שלהם בישראל", לבין אמו באודסה. בינתיים רעייתו והבנות כבר יצאו לדרך מיוון, והוא מחכה להן בקוצר רוח כדי שיוכלו לחגוג יחד את החג בבית באודסה.

אז אין סיכוי שתעלה לישראל?

"בישראל יש מספיק יהודים גם בלעדיי", צוחק גינדי ספק בכאב, ספק בציניות. "באודסה לא בטוח. שתהיה לנו שנה טובה", מרימים שניאור וגינדי כוס לחיים אחרונה, "שנה של שקט, שלווה ושלום".