ברגע האמת של המו"מ מול לבנון - לפיד מיישר קו עם ביידן

התחושה היא שגם בנושא הגז מול לבנון, לפיד פועל לפי המדיניות של הממשל הדמוקרטי, גם אם המשמעות היא ויתור ישראלי

העימות והמשא ומתן על הגבול הימי של ישראל מול לבנון הם נושא שנחת בפתאומיות על סדר היום הישראלי. בדרך כלל כשיש נושא אסטרטגי מכריע, לוקח לו שנים להתבשל והמסגרות הציבוריות והפוליטיות מפתחות בהדרגה עמדות כלפי הנושא. הוא גם הופך בדרך כלל ל"שנוי במחלוקת". בנושא הגבול הימי בהשקה למאגר כריש ולמאגרים נוספים, שנטען שחלקם לפחות נמצאים בשטח הימי הלבנוני, המערכת לא התארגנה תודעתית בזמן. זה חלחל כבעיה לאומית רק בשנתיים האחרונות, ובייחוד בתקופת ממשלת לפיד־בנט. תחילה נודע שהאמריקנים, קרי: ממשל ביידן - מסירים את תמיכתם מפרויקט צינור הגז מישראל לאירופה EASTMED, פרויקט משותף לישראל, ליוון ולקפריסין. אחרי כן התחילו מגעי התיווך של איזה עמוס הוכשטיין, שאף אחד לא שמע עליו, עד שהחל להסביר לישראלים מטעם ממשל ביידן מה הם צריכים לעשות עם הגז שלהם ודרך איפה לייצא אותו, אם בכלל.

ד"ר דורי גולד, היו"ר הפורש של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, אומר: "המשא ומתן על הגבול הימי ומאגרי הגז הוא חלק מהמשא ומתן ומהעימות עם איראן". כזכור, החלק האחרון בשיחת הטלפון ההיסטורית הקצרה בין הנשיא ביידן לראש הממשלה הזמני לפיד, הוקדש להנחתה אמריקנית: אתם חייבים לסיים מייד את המשא ומתן על הגבול הימי עם לבנון. כמה סחטנות האיראנים מסוגלים להפעיל באמצעות קילוגרמים מועשרים של אורניום?

ערב נאומו של לפיד בעצרת האו"ם בניו יורק, אמר ד"ר גולד: "הנושא של הגבול הימי ואיומי חיזבאללה על שדה הגז כריש צריך לעמוד במוקד הנאום של לפיד. הוא צריך לשים את הנושא על סדר היום הבינלאומי. אלו איומים של איראן על אספקת הגז לאירופה. הכתובת להעברת המסר של ישראל היא מדינות כמו צרפת, בריטניה וגרמניה, שסובלות מניתוק הגז של רוסיה לאירופה". מסר ישראלי כזה יוצר תמיכה בינלאומית לטובת ישראל במקרה שהבעיה תעבור לפסים צבאיים. דין הגבול הימי כדין הגבול היבשתי של ישראל.

ההתנהלות של לפיד אינה מנותקת מגישתו השגויה - מדיניות "החדרים הסגורים" - מול הסכם הגרעין האיראני, וכן יחסו הבסיסי לכל מתווה הגז של ישראל. עד לפני שנים ספורות דיבר לפיד על ביטול מתווה הגז. הוא ירד מזה. למה התנגד? עד היום לא ברור. כשהשרה שלו במשרד האנרגיה קארין אלהרר נכנסה לתפקידה, היא דיברה על אנרגיות ירוקות והודיעה על הפסקת מתן זיכיונות חיפוש לגז. פעולות ממשלתיות כאלה מאותתות לשוק העולמי. התחושה היא שכמו בנושא האנטישמיות וכמו בנושא הגרעין האיראני, לפיד פועל לפי המדיניות של הממשל הדמוקרטי. המשמעת הישראלית מול תכתיבים אמריקניים מתבטאת אפילו על קו התפר; הקו הירוק של 67' קם לתחייה. גל הפיגועים מתמקד במעברי הגבול, וחיילים המוצבים שם עצרו השבוע מחבלים עם נשק כי כנראה פחדו לירות.

בנושא הלבנוני, כפי שחשף השבוע אריאל כהנא בעיתון זה, לא ניתן לעקוף את ההליך הפרלמנטרי הדרוש כשזה נוגע לשינויי גבולות. שר הביטחון בטוח שיהיה הסכם, וחיזבאללה יגיד שזה בזכותו. אלא שבהתחשב באופי התקיפה שביצע חיזבאללה נגד אסדת כריש, הארגון יכול לרשום לעצמו תגובה ישראלית פושרת. ישראל מכילה.

על קוצו של מדגם

בליל מהפך 77' התלבטו בכירי רשות השידור אם לגנוז את תוצאות המדגם. למשמעויות הפוליטיות של מהלך כזה יש הד גם כיום

אחד הפרטים המעניינים בספרו של משה פוקסמן־שע"ל, "גבירותיי ורבותיי, מהפך" (הוצאת סלע מאיר)קשור למדגם של חנוך סמית בליל הבחירות ב־17 במאי 1977. "בכירי רשות השידור פקפקו באמינות התוצאות, והיו שסברו כי ייתכן שמדגם קלפיות טלוויזיוני היה מוקדם מדי למדינת ישראל... (השלכותיה של טעות) יכלו להוביל להתפטרות צמרת הטלוויזיה, ובדיונים פנימיים נשקלה האפשרות לא לשדר את התוצאות", כותב פוקסמן־שע"ל. קשה לדעת מה היה עדיף אז - התפטרות הנהלת הטלוויזיה או המהפך עצמו של בגין והליכוד. בכל אופן, חיים יבין הוא שהתעשת: הוא שידר את תוצאות המדגם, שבישרו על הפער הדו־ספרתי בין הליכוד למערך. זו היתה תוצאה בלתי נתפסת שגרמה להלם.

מה היה קורה לו הנהלת הטלוויזיה היתה גונזת את תוצאות המדגם? אפשר לנחש שלהנהגת המערך ולגורמים אחרים העוסקים בספירת הקולות ובאיסוף הקלפיות, היה מספיק זמן לייצר עיכובים. הרי התוצאות בלתי נתפסות, הן לא אמינות. מספיק שהקלפיות היו "ישנות" עוד 48 שעות במקומות שונים. לא היה אפשר לשנות באופן דרמטי את המספרים, אבל במציאות של הימים ההם אפשר היה ליצור פלונטר אלקטורלי. המערך לא היה יוצא מנצח, אבל מנחם בגין לא היה מצליח להרכיב ממשלה.

מכך שעצם פרסום המדגם בליל הבחירות במידה רבה הציל את הדמוקרטיה בישראל. הפרשה עולה באוב משום שלפי כל הסימנים, בני גנץ, גדעון סער ויאיר לפיד, בגיבוי הממונים על "הדמוקרציה", מתכננים הפיכה חוקתית לאחר הבחירות. יש רק דרך אחת למנוע את התרגיל האולטרה־מסריח שפרופ' אבי בראלי מתריע עליו שוב ושוב, והיא להביא לניצחון הימין בקלפי. 61 או 60 מנדטים, ובוודאי 65 מושבים בכנסת לימין נטו, יכולים לבלום את רכבת המזימות.

מי שפוגש את גנץ או סער, אבל בייחוד את גנץ, מתרשם שהוא פגוע אישית ונפשית מבנימין נתניהו. הוא משדר פחד ממנו. נתניהו לא עמד בהבטחות ובהתחייבויות כלפיו. זה קצת קטנוני, שלא לומר ילדותי, שאדם המכריז "ישראל לפני הכל" מזועזע נפשית מכך שהתחייבות חתומה להעביר לידיו את ראשות הממשלה לא התממשה.

התחייבות חתומה לא שווה לניצחון בקלפי. יתר על כן, נתניהו עמד בהתחייבות הבסיסית כלפי עם ישראל: ישראל נהנית עכשיו מפירות המדיניות שלו במתווה הגז ובהסכמי אברהם. כל מה שקורה בישראל בימים אלה, ניזון מהפרויקטים האלה שרשומים על שמו. גם מבצע החיסונים הוא בסופו של דבר הגורם העיקרי לכך שהמגיפה כמעט מאחורינו. אז נתניהו איחר את הרכבת, כפי שאומר גנץ?

נכנס לספר השחור

הביקורת השלילית מצד ותיקי תנועת העבודה על ספרו של אסף ענברי מוכיחה את תפקידו בניפוץ התזה הרומנטית שטיפחו לעצמם

כמה מוותיקי תנועת העבודה התבטאו כלפי הספר של אסף ענברי, "הספר האדום" (ידיעות ספרים), בצורה שלא משאירה ספק. הם לא אוהבים אותו, בלשון המעטה. סדרת המאמרים שפרסם פרופ' דן מירון ב"הארץ" על הספר משקפת את האווירה בשמאל. אפשר היה להתרשם בהתחלה שענברי מסדר ליוצאי תנועת העבודה והשמאל השלמה רומנטית עם העבר שלכאורה נגוז. אבל נראה שלא. אם חוקר ספרות כמו מירון עולה על הספר עם משאית של 50 טונות ב־200 קמ"ש כדי לקבוע בסוף שהספר גרוע, זה רק יכול לחזק את התחושה שהספר הוא טוב, אף שיש כלפיו ביקורת לגיטימית.

מירון הפך את ספרו של ענברי למאורע. אין זאת אלא שענברי כנראה סטה בצורה חריפה מהקו המפלגתי. זו כנראה חשיפה ראשונה בפיצוץ מרעיש של הסטליניזם של נביאי הסוציאליזם המהפכני בישראל. נכתב על כך לא מעט, אך תמיד בלשון המעטה ובידי חוקרים מטעם אנשי התנועה.

בניגוד לטענה של מירון שהחומרים בספר אינם מדויקים מבחינה היסטורית, אני יכול להעיד מלימוד של שנים, ועל סמך עדות של איש אקדמיה, חוקר התקופה הסטליניסטית בישראל, כי ב־95 אחוזים החומרים של ענברי נכונים. הציטוטים קיימים, האירועים התרחשו.

יש שיגידו שבמחקרים היסטוריים שחלקם פורסמו כספרים, יש יותר דמיון ובדיון מאשר בספר של ענברי. הקו בין ההתרחשויות הציבוריות שבהן מככבים מאיר יערי, משה סנה ויצחק טבנקין לבין התרחשויות פנימיות שאין לגביהן תיעוד, הוא די ברור. ייתכן שבעניין אנדה יערי הרחיק ענברי למחוזות שאף בן קיבוץ שאני מכיר לא שמע עליהם.

לסטליניזם שעליו מדווח ענברי יש חלק גדול בקריסה ההיסטורית שחווה השמאל של תנועת העבודה בישראל. הדמויות היו מורכבות, היה נחמד להיכנס במגפיים מלאי בוץ למושב האחורי של השברולט הענקית או שמא הדודג' של יערי. יש תיעוד שבאמת מחשיד את משה סנה כסוכן סובייטי, אך זה לא סותר את מנהיגותו האותנטית בתקופת המאבק נגד הבריטים, כמו גם בהמתנה המתוחה במפ"ם לגאולת המזרח התיכון בידי "רוסיה המועצתית", ושחרורה של ארץ ישראל מידי כת הגבאים הציונית. איך אמרו פעם בקיבוצים? "ששש... לא מדברים על זה".

חידת העצני

לא מנוקשותו התפעלתי, אלא מהאינדיבידואליסט שהיה, שחרף השתייכותו לגוורדיה של מייסדי ההתיישבות, נשאר אישיות נפרדת

לפני כמה חודשים דיברתי עם אליקים העצני בפעם האחרונה. למעשה, רציתי לדבר עם אחד מבניו. זו היתה תגובה ספונטנית לכמה קטעים שקראתי בספרו של אהוד שפרינצק "איש הישר בעיניו". שפרינצק מצטט בהרחבה מדו"ח של "שורת המתנדבים", והיה מדהים לראות את היכולת של אליקים העצני וחבריו לנתח בשנות ה־50 את השחיתות המבנית וגורמיה בישראל של מפא"י. "בוא תדבר עם אבא שלי, תגיד לו את זה", אמר הבן והעביר את הטלפון לאליקים העצני. בערוב ימיו הפעילות שלו בשנות ה־50, וזאת כאשר הוא עצמו בא מתוך מפא"י, היא שמעוררת התפעלות.

לא התפעלתי מהנוקשות האידיאולוגית חסרת הפשרות שלו אלא מתופעת האיש כשלעצמו, האינדיבידואליסט. הקדשתי לו אייטם ביוני 2020 בעיצומו של הסכם טראמפ, שהתגלגל להסכמי אברהם, שהיום כולם מנסים לנכס אותם לעצמם.

בעיניי, הוא נראה אז כאיש בודד שהשפיע על גרעין המתנחלים במאבקם לטרפוד תוכנית טראמפ, שכללה בשלב החשוב שלה החלת ריבונות על שטחים נרחבים בשטחי יו"ש והבקעה. "אליקים העצני דומה ליצחק בריק", כתבתי אז. ציינתי לעצמי וגם אמרתי לו בשיחת טלפון ידידותית, שמרתק אותי לראות איך בימינו, ימי שטיפת מוח ותרבות אספסוף והמון שועט לפי מילות הפעלה ומשרוקיות כלבים, יכול לבוא אדם בודד ובכוח אישיותו לנענע את העץ.

בריק היה גיבור אלמוני עד גיל 70 בערך, אליקים העצני היה קצת שונה. חרף היותו משויך לגוורדיה של האבות המייסדים של ההתיישבות החדשה ביו"ש, הוא נשאר לפחות בדימוי שלו כאישיות נפרדת. ההתרשמות שלי אז, לפני שנתיים וכמה חודשים, היתה שבלי התייצבותו המנומקת נגד התוכנית - שבעיניי לפחות נראתה כהתגשמות של חלום - הקמפיין שניהל חלק מהימין נגד נתניהו ותוכניתו לא היה מתרומם.

אליקים העצני היה בעבר פסימי ואולי אפילו רואה שחורות; כך לפחות הוא יוצא בראיון עם נחום ברנע בכותרת ראשית באמצע שנות ה־80. ההשוואה לבריק באינדיבידואליזם שלו שייכת למושגי ההווה. מבחינתי, הוא שייך לאותה קבוצה קטנה של אישים עצמאיים ייחודיים שאפיינו דווקא את שנות ה־50, ובהם אורי אבנרי ששיתף פעולה עם "שורת המתנדבים" במסע שלהם נגד ראשי המשטרה, כולל עמוס בן־גוריון, בנו של ראש הממשלה, אליעזר ליבנה, שאפשר לכנותו הניאו־שמרני הראשון בארץ, ובמידה מסוימת אפילו ישעיהו ליבוביץ שהיה מעורב ב"שורת המתנדבים".

בזיכרון הציבורי המודרני הוא תמיד נלחם נגד הליכוד. מבחינתי, הוא היה פחות מובן ומפוענח ממשה שמיר, למשל. שמיר, העצני וחבריהם נלחמו בליכוד מאז ימי בגין והסכם השלום עם מצרים. הוא תקף ללא רחם את יצחק שמיר ואף הצביע אי־אמון נגדו. הוא תמיד דיבר בשבחו של יגאל אלון, אבל כאשר מישהו כתב או הוביל מהלך שדומה לתוכנית אלון, זה נחשב אצלו ל"שמאל". בפעמים הספורות שדיברתי איתו, יכולתי להרגיש במשהו תמים באישיותו. זה בוודאי היה מקור לקונפליקט תמידי עם פוליטיקאים.