האליטות הישנות מסרבות לקבל את ישראל החדשה

המופע בכנס לשכת עורכי הדין בתל אביב מסמן קווי מתאר למסע הבחירות השנה. היכונו למהפכה המסכלת. זה מה שמכינים יאיר לפיד, גדעון סער, בני גנץ בסיוע כבד וצמוד של נשיאת בית המשפט העליון חיות והיועצת המשפטית בהרב מיארה. ישראל עברה שינוי דמוגרפי חברתי, והרוב היהודי הגדול שלה לא מקבל את התפיסות הממסדיות המקובלות, בעיקר משום שאינו נושא איתו גרעיני אשמה נכבאית וגם לא חששות מהידרדרות פשיסטית. הם לא כנענים ולא צלבנים ולא קולוניאליסטים, הם יהודים. יהודים גאים.

הכוחות המיוצגים על ידי צמרת צה"ל לשעבר עם גב אידיאולוגי - כמה אירוני - של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוצים לשמור על כוחם. זה טבעי. ועל זה ניטש המאבק בבחירות האלה. זהו תוכן של קמפיין בחירות שלא מסוגל להצביע על שום הצלחה אלא ההפך, על כישלונות. דומה מאוד לדמוקרטים בראשות ביידן בארה"ב. דומה שאותו אסטרטג בחירות מנווט את כוחותיהם של לפיד, גנץ ובהרב מיארה יחד עם גיסותיו של הנשיא ביידן. הכישלונות של ביידן קשים מנשוא, והמשותף לישראל וארה"ב הוא האינפלציה הגואה. אבל יש לו את טראמפ.

בישראל טוענים בכירי מערכת הביטחון בדימוס יחד עם לפיד, ש"השסע הפנימי" בחברה הישראלית הוא האיום מספר אחת על ישראל; לא איראן, לא חיזבאללה, לא הטרור האסלאמיסטי. פירושו שהליכוד ונתניהו הם אויב. האויב העיקרי של מדינת ישראל.

מאחר שלפיד מציג גיליון הישגים ריק, או יותר נכון מלא ב"נו"נים", הוא מנסה להעביר את המערכה לזירת ההגנה על הדמוקרטיה. יותר נכון מהפכה מסכלת שתשעה את הדמוקרטיה בישראל, מחשש שהליכוד בראשות בנימין נתניהו ישיג את הרוב הדרוש כדי להקים ממשלת ימין או ממשלת ימין־מרכז. אז יש סכנה שישראל תחזור לפסים, ובין התיקונים הכלכליים והביטחוניים היא גם תבצע כמה רפורמות נחוצות כדי לייצב את מערכת המשפט המנותקת מהעם ועומדת בפני קריסה כתוצאה מאובדן אמון רחב.

בצמרת הליכוד יש כמה בכירים, כולל ראש הממשלה לשעבר, שרואים בדברי ראש המוסד דדי ברנע, שבגללם תקף אותו יאיר לפיד, משמעות נוספת מעבר לביקורת החמורה על מדיניות ארה"ב והסכם הגרעין. ברנע אמר, כי "איראן פועלת ושולחת זרועות טרור נגד האמריקנים", בזמן שאלה מתחננים להגיע איתם להסכם, והיא "מרמה את העולם... ההסכם נותן לאיראן רישיון לייצור פצצה". את התיקים הפתוחים של הסוכנות לאנרגיה אטומית הוא רואה כהוכחה ש"איראן שיקרה גם תחת ההסכם (הקודם)". המשמעות מאחורי דברי ראש המוסד היא של כישלון ממשלת לפיד (ובנט). זאת סיבה טובה לבקר את ראש המוסד בפומבי ולהצטלם מתחת לאף-35.

אבל בהנהגת הליכוד סבורים, שנושא הגרעין האיראני לא ממש מעסיק את הציבור הישראלי במערכת הבחירות הנוכחית. הנושא העיקרי שמטריד את הציבור זה עליות המחירים והאינפלציה, והתרופה המסוכנת של נגיד בנק ישראל שנותר בודד במערכה הזאת, העלאת הריבית. כולם כבר יודעים איזה נטל כספי כבד נוסף על כתפי בעלי המשכנתאות. התוכנית של אלי כהן, שהגיע שני בפריימריז של הליכוד, היא קודם כל להקפיא את המחירים שבשליטת הממשלה: החשמל, המים והארנונה והורדה מדורגת של המע"מ. "זה לא כתוב בעשרת הדיברות שהממשלה לא יכולה להתערב בקביעת המחירים שבפיקוחה", הוא אומר. תבוטל העלאת מחירי החשמל מאוגוסט האחרון.

תחת ההפגזה הבלתי פוסקת גם נגד התנועה וגם נגד העומד בראשה נתניהו, יש דיווחים על ראשים מורכנים בשורות הליכוד. זאת כוונת המהפכה המסכלת: לדכא את הצבעת הימין, כדי למנוע את ה־61 מושבים. מצפים בליכוד שמייד לאחר הגשת הרשימות בעוד כשבוע נתניהו יחזיר את המומנטום שאבד לאחר הפריימריז. שוב מאמינים שאת המערכה הזאת ינצחו מהאוויר ולא בפעילות שטח קרקעית - שגם היא נחוצה. מהאוויר, הכוונה למסרים העוברים בתקשורת ובמדיה החברתית. בונים בעיקר על הכרעה של השבוע האחרון ולא פחות חשוב, יום הבחירות עצמו. מסרים שאמורים לחשמל את הבוחרים ולהקפיץ אותם מהאפתיה המאפיינת את בוחרי הימין. ראה המודל של "הערבים נוהרים לקלפיות".

בקרב מצביעי הימין הדתי והימין בפה ושמאל בלב, הקים יאיר לפיד ראש גשר. רק לפני שנה וחצי נפתלי בנט, איילת שקד וגדעון סער עמלו כדי להונות את הציבור שהם לא יישבו בממשלה שבה יאיר לפיד ראש ממשלה. יאיר לפיד נתפס כשמאל, והמחשבה שבהצבעתם ימליכו אותו כראש ממשלה היה בכוחה להרתיע כל מצביע ימני, כולל שונאי נתניהו. והנה, היום כבר ברור שקולות שלא ילכו לאחת ממפלגות גוש הימין, יקרבו למעשה ממשלה בראשות לפיד. ממשלה שלא יהיה לה רוב. אותו מנגנון פועל גם כעת, כשגדעון סער אומר שהרשימה המשותפת לא תהיה בממשלה. היא אמנם לא תשב בממשלה, אבל בקולותיה היא תשאיר את לפיד כראש ממשלת מעבר או כראש ממשלת מיעוט. זה עשוי להמריץ את הימין לצאת לדרך גם עם קואליציה של 59.

בין דיין לגנץ

אפילו דיין, שר הביטחון הדומיננטי בתולדות המדינה, לא הצליח למנות את הרמטכ"לים שכיהנו תחתיו. אבל גנץ קיבל מהמשפטנים יד חופשית

השבוע מונה רמטכ"ל על ידי ראש סיעה בת שמונה מושבים בכנסת. רא"ל (מיל') בני גנץ הוא כמעט כל־יכול בתחום הביטחון. לשאר שרי הממשלה, כולל ראש הממשלה הזמני לפיד, לא היה למעשה מה להגיד בנושא. הבעיה היא בעיקר בבוחר, לא בנבחר. בתוך ימים אחדים התברר שגנץ הקדיח את תבשילו במינוי הרצי הלוי, ובכך פגע גם באלוף הבכיר וגם במני מזוז. פתאום חל שינוי בתנועת הברנז'ה, ובג"ץ הקפיא את המינוי שבו תלוי אישור מינוי הרמטכ"ל.

אבל הנקודה החשובה במעשה גנץ היא התפוררות העליונות הפוליטית מפלגתית על צמרת הצבא. גנץ הוכיח שהוא שולט במערכת בעוד כוחו ושיקוליו מפוקפקים. לא היה שר ביטחון דומיננטי יותר בתולדות המדינה ממשה דיין. אולי דוד בן־גוריון בימיו כראש ממשלה ושר ביטחון היה חזק ומשפיע יותר. והנה, משה דיין האימתני לא בחר למעשה את הרמטכ"לים ששירתו תחתיו; הוא בחר למעשה רק את מוטה גור, אך נאלץ לעזוב מייד אחר כך בנסיבות של דו"ח ועדת אגרנט.

דיין ירש את יצחק רבין מאשכול. אשכול מינה במכתב האחרון שלו, לפני שנאלץ לעזוב את תיק הביטחון בתחילת יוני 1967, את האלוף חיים בר־לב לסגן הרמטכ"ל. בכך קידם אותו לעמדת היורש הטבעי של רבין כרמטכ"ל.

בחירתו של בר־לב על ידי לוי אשכול שעוד היה ראש ממשלה ובעזרת הקליקה של הפלמ"ח ואחדות העבודה נטרלה את העדפותיו של דיין. אלא שגם כאשר הגיע זמנו של בר־לב, רמטכ"ל ההתשה, לפרוש דיין לא הצליח למנות את האלוף שייקה גביש כרמטכ"ל. גביש היה המפקד המערכתי המוצלח ביותר במלחמת ששת הימים.

הקואליציה הפנימית של גולדה מאיר, גלילי, יגאל אלון, יעקב חזן בסיוע הרמטכ"ל הפורש בר־לב, היתה מסוגלת לכפות על שר ביטחון חזק ודומיננטי כמו דיין את האלוף המועדף על "חברינו", דדו אלעזר.

גם שר ביטחון דומיננטי כמו אהוד ברק לא היה מסוגל למנות את המועמד המועדף עליו, האלוף גלנט. במקומו מונה אלוף שלא נחשב כמתאים לתפקיד. בני גנץ. דווקא הדרך החלקה לכאורה בעזרת שני משפטנים בכירים, שבה מונה הרצי הלוי, היא זאת שמדאיגה. כרגע זה נראה כקיצור דרך בניווט; גנץ חשב שאם אין מאמר מערכת ב"הארץ" אז דרכו למינוי הרמטכ"ל פתוחה.

ד"ש מדרום אמריקה

הצ'יליאנים דחו את החוקה של הנשיא האולטרה־שמאלני, שהעניקה זכויות יתר למיעוטים. ומה עם שלטון העם אצלנו?

צריך לשים לב איך הם משמיצים ומשקרים. "או שביבי ירכיב ממשלה שתחריב את הדמוקרטיה, או ש..." מה? גנץ שיש לו עכשיו רק שמונה מושבים בכנסת והוא כבר בגדר "האיש החזק" במובן המצרי־טורקי של המושג, יחבור למפלגות הערביות, או שגנץ עם 12 מושבים יצליח לכפות את עצמו כראש ממשלה. השנה החולפת עם ראשי ממשלה שקיבלו תמיכה מינימלית מהעם, כבר גרמה לסדקים חמורים בדמוקרטיה הישראלית. שותפו גדעון סער כינה את מנהיגי הליכוד "אנרכיסטים". לא רצה להשתמש במילה שביידן השתמש בה נגד הרפובליקנים, "פשיסטים".

אנרכיסטים אלה אותם מאות אנשים מהקבוצות שחוללו מהומות במשולש עזה, בן מימון ובלפור. מנהיגיהם, וביניהם אנשים ידועים, ציפו שבשלב מסוים תהיה התלקחות שתביא לאירוע אלים וקטלני, שאחת התוצאות שלו תהיה נפילת נתניהו.

דווקא מדינה כמו צ'ילה יכולה לתת לנשיאה חיות, ולקבוצת מחרחרי החרם הפנימי נגד הליכוד, שיעור באיך דמוקרטיה עובדת. לפני פחות משנה, נבחר שם מנהיג שמאל קיצוני, בוריץ'. נבחרה באופן דמוקרטי מועצה שעסקה בשנה האחרונה בחיבור חוקה לצ'ילה. במדינה נוהגת עדיין החוקה של 1980 מימי הרודן הצבאי פינושה.

התוצאה של החוקה על הנייר היתה דומה למה שחבריהם של חיות, יצחק עמית, חנן מלצר ודורית בייניש עושים בהצלחה מסוימת כבר 30 שנה. זכויות כלכליות חברתיות המעוגנות בחוקה, הכרה בצ'ילה כמדינה רב־לאומית, רב־תרבותית, זכויות מיעוטים מעל ומעבר למה שמצופה במדינה דמוקרטית שוויונית. צריך לדמיין את דב חנין וזהבה גלאון בדמות מנהיגותית אחת שנבחרת ברוב משכנע.

לאחר שהחוקה חוברה בהליך דמוקרטי מקובל, היא הונחה בפני העם למשאל עם. והעם נבהל. כך טוענים מומחים. אותו ציבור שבחר בבוריץ', כתוצאה ממצב רוח מסוים של מחאות המוניות, נבהל כשראה מה זה אומר מבחינה אידיאולוגית פוליטית מעשית. "החוקה מעניקה יותר מדי זכויות למיעוטים", ציטט ה"לה מונד" מאחד האנשים ברחוב. "היא היתה מובילה לדרך מסוכנת. אני נושם לרווחה. היינו עלולים להפוך לארגנטינה או ונצואלה. אנחנו רואים איך השמאל הורס ארצות אחרות".

ואנחנו לא רואים? הציבור הצ'יליאני דחה ברוב של 62 אחוזים את החוקה. הם קיבלו את הזכות להגיד את דברם. בית המשפט והיועץ המשפטי לא חמסו לעצמם סמכויות שלטון וחקיקה.

גרמניה האחרת?

אחרי הטבח במינכן 72' נלחמו המערב־גרמנים בארגוני השמאל הטרוריסטים, אבל המשיכו לתמוך במאבק הפלשתיני ב"כיבוש הציוני"

רוח מינכן שורה בקמפוסים האוניברסיטאיים בארה"ב. בשני המובנים. גם במובן של הפייסנות הממאירה כלפי אויב שרוצה להחריב את הדמוקרטיה המערבית, וגם במשמעויות של טבח מינכן באולימפיאדה לפני 50 שנים.

אנחנו עושים טעות כשאנחנו מצמצמים את הטבח בכפר האולימפי למסגרת היחסים הטעונים בין גרמניה ליהודים, בין גרמניה לישראל. רצף פיגועי הטרור, ובייחוד הטבח האולימפי ב־1972, מראים שארגוני הטרור הפלשתיניים, ובייחוד ספטמבר השחור, היו מהדורה מוקדמת של אל קאעידה ודאעש. לא, הטבח במינכן לא "שם את הנושא הפלשתיני על סדר היום הבינלאומי". זה היה מבצע משולב של השירותים החשאיים של בריה"מ, השטאזי של מזרח גרמניה וסוכני השמאל הטרוריסטי במערב גרמניה; המבצעים היו מחבלים פלשתינים.

ההקשר של הפיגוע הוא עשור הפייסנות והכניעה של אירופה המערבית שבא לאחריו, שנות ה־70. כניעה לסחטנות הטרוריסטית של אש"ף וארגוניו. הסכמים חשאיים על תנועה חופשית, דלתות מסתובבות של בתי הכלא, וחופש לרצוח ישראלים ויהודים. מי שפרש שטיח אדום ליאסר ערפאת והפך אותו למה שנקרא "אורח מהוגן בסלון", היה הקנצלר הסוציאל־דמוקרט וילי ברנט, בסיוע של קרייסקי ואולוף פלמה.

המערב־גרמנים שהפגינו רשלנות פושעת, הפיקו לקחים לעצמם. הם הקימו יחידה טובה ללוחמה בטרור, הם נלחמו באגרסיביות ובלי "יד אחת קשורה" נגד ארגוני השמאל הטרוריסטיים, כגון כנופיית באדר־מיינהוף. הם היו מאוד קנאים למדיניות הכלכלית השמרנית שלהם, שנועדה למנוע חזרה לתסריט האינפלציוני הקטלני של ערב עליית היטלר.

אבל נוסף על כל אלה, הגרמנים נשארו גרמנים ביחס ליהודים. לאמור, "אנחנו" נלמד את הישראלים מהי דמוקרטיה, ואתם - הפלשתינים - תנהלו את מלחמת השחרור שלכם נגד "הכובש הציוני".