תכירו את הישראלים הלא-ריבוניים

במאי 2019 נאמה נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בכנס עמותת משפטנים בנירנברג, מכל המקומות שבעולם. חיות נשאה דברים נחרצים וברורים, שתמציתם: הסיבה לעליית הנאציזם היתה מערכת משפט חלשה. גם מסקנתה של חיות היתה נחרצת וברורה: רק מערכת משפט עצמאית וחזקה תמנע עלייה של היטלר חדש. ובישראל - תגן מפני רצון העם וערכיו בעזרת הדמוקרטיה המהותית, האוניברסלית.

העיוורון של חיות לנוכח האספקטים הלא־משפטיים של הנאציזם וביטחונה בכך שמערכת המשפט היא תרופת פלא כנגד כל צרה ומחלוקת, עלולה לסחרר את ראשו של מי שהתרגל לחשוב על גרמניה במונחים של אנטישמיות מערכתית. מערכת המשפט הגרמנית קיבלה בשלוות נפש את פיטורי היהודים עם עליית היטלר לשלטון, ואת חוקי נירנברג שבמסגרתם נאסר על יהודים לעסוק בעריכת דין. הבעיה עם מערכת המשפט הגרמנית לא היתה חולשתה, אלא העובדה שכמו גרמניה כולה - גם היא היתה נאצית.

גרמניה לא נטשה את פעילותה האנטישמית, אם כי מטבע הדברים כיום מאמציה מכוונים כלפי היהודים במדינת ישראל. היא מעבירה עשרות מיליוני שקלים לארגונים שנאבקים בהתיישבות יהודית במזרח ירושלים, מגינים על מחבלים בבית משפט, ותומכת בארגון "זוכרות", שפועל למען "זכות השיבה" של פליטים פלשתינים וצאצאיהם לגבולות מדינת ישראל. גרמניה גם נלחמת ב"הדתה" בבתי הספר כאילו משהו מכל זה הוא עניינה, וכאילו לגרמניה יש זכות להתערב בענייניה של מדינה ריבונית בכלל, וישראל בפרט.

יהודי שנמלט לישראל, ואז מנסה לברוח גם ממנה - הוא קיסוס שנאחז בכל מקל מזדמן. הרצל ראה עצים - חיים וקיימים לעד

כל מדינה אחרת היתה בועטת את גרמניה, ואת שבדיה, ונורבגיה ואירלנד, וארה"ב - מכל התערבות בענייניה הפנימיים של ישראל שלא בדרכי דיפלומטיה. אלא שישראל, למרבה הצער, טרם הצליחה לגדל מספיק יהודים ריבוניים. חלקנו אמנם חיים כאן, אך עדיין לא עלו לארץ.

הגלות אילצה אותנו לשרוד במרחב שבין הפריץ לגביר, ובהיעדר אופק או תקווה למדינה משלנו - נשאנו עיניים לרוטשילד, שיבקש עלינו רחמים מהצאר. אך כאשר קם גדול הפריצים בגרמניה - גם הגבירים נסו על נפשם, או נספו עם כולנו. ליהודים אין פריבילגיה להיות קוסמופוליטיים. הפריץ יכול להתהפך עליהם, ובתנאי ביטחון קיומי בגלות - כמו בארה"ב למשל, הם מתרחקים מהיהדות.

השבוע נערך בבאזל כנס במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון, פרי רוחו של בנימין זאב הרצל. הרצל ראה את מרחב המחיה המצומצם והמסוכן שבין הפריץ לגביר, וידע שריבונות היא הפתרון היחיד לקיום הגלותי המוחלש.

"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני!" כתב הרצל ב־1895 לברון הירש, שנתיים לפני הקונגרס. "דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים, ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים". בחזונו של הירש לא היה דגל יהודי. הוא ניסה לחזק בעזרת תרומות את יהודי אירופה הנרדפים, ויישב אלפים מהם בארגנטינה. כיום יש בארגנטינה כ־200 אלף יהודים. בישראל - 7 מיליון.

אחרי הקונגרס כתב הרצל ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד 50 שנה, יכירו בה הכל". הרצל צדק, אבל צדק זה לא הכל. יש צורך גם בתודעה ריבונית. לא בריחה מפני סכנות, אלא התמודדות איתן וחתירה לעתיד לאומי. ריבונות היא לא ערכים אוניברסליים, ככל שיש כאלה, והיא לא "מדינת כל אזרחיה". שני אלה הם עוד נתיבי בריחה מהאחריות שכרוכה בריבונות יהודית.

ויהודי שבורח מרוסיה לאנגליה, לארגנטינה, למדינת היהודים, ואז מנסה לברוח גם ממנה - הוא קיסוס שנאחז בכל מקל שמזדמן לו. הרצל ראה עצים: "ענפים רבים ייבולו, ייפלו מעלינו, אך גזענו חי וקיים לעד", כתב. ולגזע דרושה קרקע.

רק בישראל יכולים להתקיים שלושת יסודות הגאולה: עם, חופשי, בארצנו. אבל גם אחרי 74 שנות ריבונות לא כולנו התרגלנו אליה. לכן בית המשפט העליון מתרברב בפני אומות העולם שהוא לא יהודי, אלא אוניברסלי, ממשלות ישראל מרשות לקרנות זרות להתערב בעניינינו הפנימיים, וראשי ממשלת השינוי בונים על רע"מ ועל המשותפת, על ארה"ב ועל אירופה, שיצילו אותנו בשעת צרה - כמו שהצילו אותנו ב־1941, וכמו שהן מצילות אותנו עכשיו מאיראן.

ולכן נוח אפילו לימנים כמו גדעון סער וזאב אלקין למצוא מחסה תחת כנפי הגביר בני גנץ, שיש לו צבא הגנה מוסרי - לא מעצם תפקידו הקדוש לשמור על הקיום היהודי בארצו, אלא מהעובדה שהוא בורר את מטרותיו בפינצטה ומוכן לסכן את לוחמיו כדי לא לפגוע באזרחי אויב, וכדי לא לחטוף נזיפות מבג"ץ או מהאו"ם. ולכן ברח מהימין נפתלי בנט, שהיה בטוח ביכולתו לנהל את השטעטל הישראלי, ואז ברח מתפקידו כראש ממשלה חליפי וכבר מחפש עבודה בהייטק. הגביר לפיד משמיע סיסמאות אוניברסליות של העצמה, שם את מבטחו במפלגה הדמוקרטית של ארה"ב, וספר את הימים עד שביידן הואיל לענות לו לטלפון".

הסופר היהודי־אוסטרי שטפן צווייג העריץ את הרצל, אך שמר מרחק מחזון הציונות המדינית שהציע: "כל כך גדול היה הרעיון, כל כך טהור, כל עוד היה חלום בלבד, נקי מפוליטיקה ומסוציולוגיה", כתב לחבר לעט. "אנחנו, שהיינו קרובים אליו, היססנו למסור את כל חיינו בידיו(...) האמנות והעולם כמכלול היו חשובים לי מכדי להתמסר ללאום ותו לא".

עוד לפני עליית היטלר לשלטון ליבו ניבא לו רעות, וכך יעץ לחברו: "למד עכשיו שפות! זה המפתח לחירות". עם עליית הנאצים לשלטון ברח צווייג לאנגליה, קיבל אזרחות בריטית, נס על נפשו לדרום אמריקה, ובשנת 1942 שם קץ לחייו בברזיל.

עם פתיחת הקונגרס החגיגי בבאזל מילאו אלפי יהודים את רחבת הכותל לליל הסליחות הראשון של אלול. לא "העולם כמכלול" של צווייג הביא אותם לשם, אלא ההתמסרות ליהדות שהיא בסיס הלאומיות שלנו. לא גביר ולא פריץ, אלא קיום שלם של עם, תורה וארץ. אין באמת אפשרות אחרת.