מרגע שהחליטה להתחדש, ידעה התרבות העברית שהדרך להרעיד את לבבות ההמון עוברת בשדות הפזמון. ביאליק כתב למשכילים נלהבים, ברנר לאינטלקטואליות נוגות, אבל ילדי הגן, אנשי תנועות הנוער, החלוצים והחלוצות בשדות ובביצות, נזקקו לשירים שאפשר לזמר. כך, לצד היצירה הספרותית הרצינית והחשובה של תחיית השפה העברית כשפת חולין, יצרה התרבות המתחדשה גם שירי עם ופזמוני זמר רבים.
הדבר הוליד מוזרות תרבותית ייחודית לתרבות העברית. בכולנו חרוטים שירי עם שנוצרו הלכה למעשה כשיעור מולדת. שירים שבבסיסם הכילו את כלל ערכי היסוד וקווי האופי שמהם נוצר האתוס הציוני, ובמקביל להם נחקקו בנשמותינו שירים שסיפרו את תקומתו והתקבצותו של העם היהודי. כך הכיל הזמר העברי גם את תמצית המיתוס הציוני, את שירת התקווה וההוויה של העם העברי־ישראלי, את שירת האנחנו.
מהצ'יזבטרון ועד התרנגולים והלהקות הצבאיות, לטוב ולרע, הזמר העברי היה בעיקר זמר אהבה חיילי. אפילו "שיר לשלום" נוגן על גיטרות צבאיות. בדאחקה או בהדחקה, בפרודיה או בהתכוונות מלאה, בארבעת העשורים הראשונים של מדינת ישראל הזמר הפופולרי שיקף את קול ישראל מירושלים, את מה שנכון להיקרא שיר ישראלי.
הלאמת שדה הזמר יצרה תרבות ייחודית אך אחידה. היו לזה הרבה צדדים טובים מ"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" ועד "עטור מצחך זהב שחור", רבים מהפזמונים העבריים התבססו על הלחנת שירי משוררים שהונגשו להמונים כשירי פופ, דבר שאין לו מקבילה בעולם המערבי. אבל תופעת הלוואי היתה שמול כל שירי "ארץ ישראל היפה, הישנה והטובה", הועמדו כלל היוצרים הלא ממסדיים כיוצרי שירת "ארץ ישראל המכוערת, העכשווית והרעה".
הלהט שבו פרצו מלחמות עופרה מול ירדנה, זוהר מול אריק, ושושנה מול יפה, היו הרבה מעבר להעדפה מוזיקלית. שדה הזמר העברי היה לשדה המערכה על אופי ההווה ועתיד הזהות הישראלית. "המוזיקה הפופולרית שנוצרה בישראל מגלמת, אולי יותר מכל צורת אמנות אחרת, את החתירה לכינונה של ייחודיות תרבותית ישראלית, את המחלוקות סביב הגדרתה של 'ישראליות'", הגדירו זאת הפרופסורים סרוסי ורגב בספרם "מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל".
הבחירה מי ייכנס ללהקה צבאית ומי יזכה להיות משודר ברדיו גם קבעה מי יזכו לתמיכה, לתקצוב ולהפיכת יצירתם לנכס צאן ברזל שחושל בכור ההיתוך הממשלתי. כך נוצר מצב הזוי שבו במשך שנים רבות הזמר העברי, פרי היצירה של מיעוט מקורב לצלחת, תפקד רשמית כ"מוזיקה פופולרית", בעוד שהמוזיקה הפופולרית ביותר בישראל - "המזרחית" - נתפסה כ"מחתרתית" והיתה שדה החלומות של האוהבים הצעירים ברגעים הכי יפים של החיים.
הרבה הספדים נכתבו השבוע על צביקה פיק, ובצדק רב. פיק הותיר גוף יצירה שבכל מקום מתוקן היה מעניק לו כבר לפני שנים את פרס ישראל. אלא שהוא לא זכה בהכרת הממסד ביצירתו, שכן במשך שנים רבות, פיק אתגר את פופ האליטה העברי בישראל. הוא היה זמר הפופ של האנשים, לא של הממסד.
פיק, יליד פולין שחונך על מוזיקה קלאסית, החזיק בכל הנתונים להיות עוד אחד מ"החבריא הטובים" שקומיסרי התרבות אהבו לטפח. הוא יכול היה להשתלב בלהקה צבאית, לרקד בגולמיות ולשיר "פרחים בקנה", או "רק בישראל", אך הגורל רצה אחרת. כנער התאהב במוזיקת הפופ של התקופה - הרוקנרול. מאז ומתמיד משכו אליהם זרקורי עולם הפופ את העשים הביישנים, את היצורים המוזרים, החריגים והדחויים, שגילו שברגע שהם שמו על עצמם גיטרה ושוררו את שברי נשמתם עם לחן מתוק, לפתע המוזר הפך למגניב והדחוי לאליל.
בן המהגרים מפולין רצה להיות כוכב פופ כדי להיות ישראלי - אבל בדרכו שלו. הוא לא שירת בלהקה צבאית אלא התחיל את דרכו בלהקות הקצב של שנות ה־60. בניגוד לתפיסה הרווחת, הלהקות לא פעלו רק ברמלה, אלא בכל הארץ. עבור הרוקרים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל, רמלה תפקדה כתל אביב אלטרנטיבית.
פיק הוזנק לעמדת הכוכבות בגיל צעיר, לאחר שכיכב בגרסה המקומית למחזמר "שיער". לאחר מכן הוחתם בחברת תקליטים ממסדית גדולה. במה שבזמנו נראה כהתאבדות מקצועית, פיק עזב את חברת התקליטים, שהכתיבה לו כיוון מוזיקלי שבו לא רצה, והחליט שיצליח לבדו. את אלבומיו הפיק מכספו, שמר על הזכויות לכל שיריו, ואת יצירתו הפיץ בתחילת דרכו דרך חברת קוליפון של האחים אזולאי מיפו, חברה שמרבית הקטלוג שלה התבסס על מוזיקה "מזרחית".
פיק הפך את עצמו לכוכב פופ עם מראה, תלבושות ואיפור של חייזר שכרגע ירד ממאדים. שונה ב־1,800 מעלות מכוכבי התקופה, שנדמה שזה הרגע עלו מן הגורן ומן היקב ובאו לזמר. קריאת התיגר עוררה עליו את אדוני הממסד ומשרתיהם בצבא התרבות. פיק הולעג כגימיק זול חסר כישרון, ובאופן כללי נתפס כבדיחה. אך היו מי ששמעו והבינו את החידוש שהוא הציע לזהות ישראלית משוחררת מהצבא ומשוחררת מינית.
לאורך שנות ה־70, פיק היה מלך המוזיקה של הפריפריה. כשלא קיבלו אותו בשער כפי שהוא - נכנס מהחלון. לחלון קראו מצעד הלהיטים, ו"להיטון". פיק היה אליל האנשים ובעיקר הנשים שהיכל התרבות של ישראל לא הכיל. הוא היה נסיך עיר הנוער, ויוצר פסקול השיכונים והשכונות. הדור שלא ידע מה זה "פוסטר בגודל טבעי של צביקה פיק, בארבעה חלקים" לעולם לא יבין מה זה פריפריה חולמת. ולחלומות של ה"פרחות", ה"צ'אחלות" וכל ה"אבו עגילה", כלומר הדודות והשכנות שלי, היתה מוזיקה שלקחה אותן מעלה מעלה מעלה מעל הבלטות השבורות והעבודות המייאשות, והפסקול הזה נצץ כחליפות הפאייטים של צביקה פיק.
פיק היכה את שומרי הסף בנשק שלהם. כשהאשימו אותו בטקסטים רדודים ואוויליים, השתמש בכישרונו העצום למנגינות שמתנחלות במוחך ולא עוזבות, וחיבר בין נתן יונתן לדיסקוטק, בין אלכסנדר פן לנערות הפן. הישג פנומנלי.
אך כאיקרוס, הגביה עוף והגיע לשמש מוקדם מדי. הוא היה בין האמנים הראשונים בישראל שיצאו מהארון הפוליטי, כחבר פעיל במרכז הליכוד. וזה כבר היה צעד אחד רחוק מדי עבור ממסד התרבות הישראלי, שלא התהפך לאחר המהפך. בשנות ה־80 כוכבו דעך. ישראל המדוכדכת שבין מלחמת לבנון לאינתיפאדה החלה לשמוח במוזיקה "המזרחית" שהתפוצצה אז.
רק כשצמח הדור ששכח את תרבות הצנע החינוכית של מפא"י ורצה תרבות פופ נורמלית, שופעת ונוצצת, החל פיק את מסעו אל מרכז התרבות הישראלית החדשה: שיתוף פעולה עם נושאי המגבעת, זכייה באירוויזיון בשנת 98', פרסום כשופט ב"כוכב נולד", המחזמר "מרי לו" ותוכניות הריאליטי.
הוא הפך למאסטרו. נבואות הפופ שלו התגשמו במלואן. הילדים שינקו מצליליו יצרו מוזיקה שלא היתה זמר עברי או מזרחי, אלא פופ ישראלי. צליל אותנטי שהורכב מכל גלויותיו, חלקיו ושבריו. חייו של פיק יצרו את הגשר מארץ שבה החלטת החיים החשובה ביותר שלך היתה היכן ולמי נולדת, לארץ שבה הכישרון קובע: "אין פזמון - תרקדו". לאורך גשר הפיק־פופ מרקדים עשרות כוכבי התקופה, ובמודע או שלא, כולם בניו ובנותיו התרבותיים. העובדה שבמותו הוספד פיק כעמוד תווך תרבותי, היא פרס (אנשי ונשות) ישראל, שבו זכה בשל חלוציותו, כישרונו העצום והתרומה של יצירתו לעיצוב התרבות והזהות הישראלית המתחדשת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו