באוקטובר 2006, שנה לאחר ההתנתקות, יאיר לפיד כתב בידיעות טור שכותרתו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות". לפיד הסביר שהמתנחלים למדו שיעור על מגבלות הכוח של עצמם, וטען כי ההתנתקות מעזה כלל לא היתה מהלך מדיני אלא פנימי: "איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות ואולי גם בדמוקרטיה".
ואכן למדנו אז שיעור: מדינת ישראל ב־2005 לא היתה דמוקרטיה, ובספק אם היא דמוקרטיה היום. אותה רדיפה בררנית, אותה פקידות משפטית צבועה, אותו עוול. הייתי בכפר מימון, ובאותו לילה חם ולח שהלב החליד מדמעות ומזיעה, ליל חניה לפני מה שיכול היה להיות יריית הפתיחה למלחמת אחים, שהשמאל על שלוחותיו לא חדל מלהביע את הכמיהה לפתיחתה.
הדמוקרטיה בתקופת ההתנתקות היתה לכל היותר פסבדו־דמוקרטיה. המדינה, הממסד, התקשורת קיוו שנתפוצץ, שיהיה אלים, שיגלוש ויכתים את הכיריים. הם קיוו להפעיל שוב את התותח הקדוש, אך הימין כדרכו מאלטלנה ועד ההתנתקות לא נלחם באחים. התקבלה אז הכרעה היסטורית. עוד פעם. אנחנו האמא האמיתית.
אפשר להתווכח על ההיגיון הגיאו־פוליטי של ההתנתקות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדמוקרטיה הישראלית הושעתה. הוקפאה. שרון ושותפיו במערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית הוציאו את הדמוקרטיה לחופשה. זכויות האזרח הושבתו, חופש הביטוי נאסר, ההפגנה והתנועה נעצרו.
על פי דיווח לכנסת של שי ניצן, היום רקטור ואז המוציא לפועל של נטרול הדמוקרטיה, נעצרו 6,000 מתנגדי התנתקות בתוך תשעה חודשים. היו עוד אלפי מעוכבים, הצעיר ביניהם בן עשר.
בדמוקרטיה של 2005 רשויות הרווחה בדקו אפשרות של הוצאת ילדים מבתיהם ומסירתם למשפחות אומנה, קטינים נעצרו כי העזו להפגין והובאו בעדרים לבית המשפט. בשב"כ הכינו רשימות של מבוקשים יהודים ללא בסיס מודיעיני, אלא אך ורק כתוצאה מהסתה פוליטית ותקשורתית.
בזמן אמת כתבתי ב"מעריב" הישן: "נערות צעירות כלואות בכלא מעשיהו למעלה משבועיים, ואיש אינו זועק חמס. מעיתונות האתרוגים התייאשתי, מוסריותם נשענת על צביעות פנימית.
"ראש הממשלה והתקשורת המשתרכת הפכו את תוכנית ההתנתקות למנגנון שיסוי ושנאה. במקום הבנה, כבוד ותמיכה, מחוות חיבוק של חמלה וחסד, לאלו שבעוד חודשיים ישלמו מחיר נורא עבור כולנו, אנו מתנכרים, מתבדלים ומתכחשים, לא פעם בלעג בלתי מסווה". אלו היו ימים אפלים.
בעיקר הדהימה אותי אז השנאה. המופע הראשון של תופעת "בלפור". באחד הטורים לפני ההתנתקות פרסמתי התכתבות ביני לבין קיבוצניק מסאסא בשם ניר, שביקש להקים עמותה שתאסוף תרומות להגדלת הפיצויים למפונים מתוך מטרה לעורר מודעות בציבור לסבלם של המתנחלים. "לצערנו, לכל כיוון שפנינו נתקלנו בסירוב במקרה הטוב, ובאותו זרם קללות בלתי פוסק במקרה הפחות טוב".
ניר שלח מייל לתנועת "שובי", שהוקמה במטרה לסייע בהתנתקות ובתוך כך גם להקל את חזרת המתיישבים. וזו ההתכתבות בין ניר לבין בלהה אילון ממנהיגות "שובי" ורעייתו של עמי אילון.
"שלום רב, אני מעוניין לעסוק בפעילות מעוררת מודעות בציבור, מודעות כלפי הסבל של המפונים והבעייתיות שבפינוי. אני כמובן תומך בתוכנית ההתנתקות, אך מודע לבעיות הרבות הקשורות בה. עכשיו יותר מתמיד זה הזמן להראות לאחינו המתנחלים שאנחנו מזדהים עם כאבם ומחזקים את ידיהם. אשמח לעזור בכל דרך אפשרית. תודה מראש, ניר"
והתשובה שקיבל: "לניר שלום. אנו מודעות לקשיים שעומדים בפני המתנחלים עם הפינוי, אך ברצוננו לעסוק בחודש הקרב לפני הפינוי בקשיים שיעברו על חיילי צה"ל ומשפחותיהם במידה ותהיה אלימות בפינוי. האם קו מחשבה זה מתאים לך? רק במידה ואתה יכול להזדהות עם הגישה הזו נוכל להסתייע בך. תודה, בלהה אילון".
כאמור ב־2005 למדנו את כוחה של המערכת. של הלווייתן. בפעם הראשונה הלמה בי ההכרה כבוגר, כי הדנ"א של מדינת ישראל הוא של אכיפה בררנית.
בסמליות ההולמת את העוצמות התנ"כיות של המציאות שבה אנו חיים, העיתונאי אלי ציפורי נחקר השבוע בלהב 433. חקירה ארוכה בת שש שעות, שבסופה הודלפה תוכנה לאחד השופרות. לדעתי, ציפורי וחבריו לאולפן הפתוח עושים מעשה אזרחי נאצל. הם נלחמים על האמת.
גם אם אינכם שותפים לדעותיו, גם אם אתם כמוני מסתייגים מהסגנון שלו - כן, גם לי קשה שהוא משתלח באנשים, חלקם חבריי - אם הוא לא היה קיים היה צריך להמציא אותו.
כששוקלים במאזניים את הסגנון והאסתטיקה של ציוציו כנגד תרומתו לקיום כלל היסוד הדמוקרטי: צדק לא רק צריך להיעשות אלא גם להיראות - דומני שהכף מוטה לטובת הסיפא.
מערכת המשפט בחרה שלא לשדר את המשפט החשוב ביותר בתקופתנו. היא שאפה לעשות צדק בנוהל המעוות המקובל שלה, כלומר לספק לציבור קטעי משפטים חסרי קונטקסט של עדים, דרך צבא דוברי החצר שלה, כתבי משפט.
אלי ציפורי יחד עם כנרת בראשי, אבי וייס וצוות האולפן הפתוח שיבשו את התוכנית. במקום המשך קרקס הסיקור הבררני שהחל עוד בזמן החקירות, הם מביאים בזמן אמת את ההתרחשות בבית המשפט. מי שקורא את הפרוטוקולים המתפרסמים שבועיים אחרי הדיון, מבחין מייד שציפורי מדייק בדיווחיו יותר מכתבי המשפט הידועים.
זו הסיבה לדעתי שהיועמ"שית התעוררה. ההחלטה לפתוח בחקירה על הטרדת עד, בשל פרסום תמונת הבית של הדס קליין מתוך גוגל מקרבת אותנו לארדואניזציה של מערכת המשפט.
והברור מאליו חייב להיאמר - ציפורי הוא עיתונאי. פרסום התמונה היה פעולה עיתונאית שנועדה לעמת את העדה עם טענה שהעלתה בעצמה בבית המשפט, ולדווח לציבור על סתירות העולות ממנה. ציפורי לא איים על העדה. הפרקליטות לעומת זאת הילכה אימים על חפץ ופילבר באופן שמזכיר משטרים חשוכים.
ופה, כמו ב־2005, כמו באתרוג שרון, ערוותה של התקשורת מתגלה בעליבותה. חופש הביטוי הוא אות מתה עבורם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו